"יש כל כך הרבה אנשים שהייתי מוכן להחליף איתם זהות. כל כך הרבה חיים חדשים שהייתי רוצה לחוות. אם הייתי יכול, הייתי מחליף זהות עכשיו. הרגע. בשנייה הזו ממש. אני לא מתיימר להכיר את כל האנשים בתבל, אבל אני סמוך ובטוח שאין אדם מסכן יותר ממני". כך מקונן סיימון גייל בספרו הנהדר "זהות בדויה", אבל אני בספק אם גם מר גייל היקר לא היה שוקל פעמיים את קביעתו הנחרצת אם רק היה מעיף מבט על פניהם של שחקני בני יהודה אתמול בבלומפילד.
לא קל להיות שחקן בבני יהודה. הקהל לוחץ, התחתית קרובה מתמיד וגרוע מכל תמיד חוטפים בראש מהפועל תל אביב. שוב ושוב מצליחה החבורה של קשטן לחשוף את כל החולשות הקיימות בקבוצה, וכאלו, מה לעשות, יש בשפע. מחסור בשחקני התקפה, הגנה לא מתואמת, שחקנים חסרי ניסיון, חוסר יצירתיות במרכז המגרש, משחק אגפים חלש ומשחק אמצע חלש עוד יותר כל המאפיינים הללו באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם במשחק. החלק הקדמי היה ממש מעורר רחמים (שתי בעיטות למסגרת בתשעים דקות? נו, באמת), עד כי הייתי בטוח שאוחנה יפשוט את בגדי המאמן שלו וייכנס על מנת להראות לשחקנים שלו מה עושים עם כדור מול השער, כי אין ספק שלחבר'ה שיש לו על המגרש אין את היכולת. אם אוחנה לא יביא עוד חלוץ שישחק ליד שירזי (אלי אברבאנל הוא בטח לא הפתרון), הוא יחזור אל הליגה השנייה הרבה יותר מהר ממה שחשב. דרוש חיזוק בחלק הקדמי באופן מיידי.
ולמרות החולשה של בני יהודה, הסיפור של המשחק הוא הפועל תל אביב. למרות שליבו של כותב שורות אלה שייך לקבוצה אחרת, שלא ידועה בסימפטיה יתרה לאדומים מתל אביב, אודה ולא אבוש: נהניתי. מאוד. נדמה לי שגם בימים האירופיים שלה בשנה שעברה, הפועל לא נראתה טוב כל כך. קשטן התמוגג מנחת, ויש לו סיבה טובה. הפרוייקט עליו עמל בשנים האחרונות מתקרב סוף סוף לשלמות. לא מדובר עוד באוסף טוב של שחקנים, אלא בקבוצה אמיתית, מגובשת, מדויקת. ושמישהו ינסה לעצור אותם.
רק חמור לבן היה חסר שם
הפועל תל אביב של אמש הייתה פשוט מהפנטת. מסירות קצרות ומהירות מרגל לרגל, תרגילים שמבוצעים עד תום, תנועה פנטסטית ללא כדור ומעל הכל - נראה היה כאילו השחקנים היו מוצאים אחד את השני גם אם היו מכסים להם את העיניים. אבוקסיס חילק מסירות לשחקנים בלי להסתכל לכיוון שלהם, בו לוז שיחרר כדורים ימינה ושמאלה בלי להניד עפעף ורק השחקנים המסכנים של בני יהודה לא הבינו מה נחת עליהם ולמה זה מגיע להם.
כיף לראות את הפועל בעיקר בגלל חדוות המשחק, שפשוט פורצת החוצה. רואים את זה בחיוכים על המגרש, מרגישים את זה בתנועות השחקנים. יכול להיות שאני הוזה, אבל נדמה לי שראיתי כדורגלנים שממש נהנים לשחק כדורגל ביחד. מחזה נדיר בישראל. מתמסרים, מחפשים מצבים האחד בשביל השני, מחפים אחד על השני. רק חמור לבן היה חסר שם כדי להשלים את תפאורת ימות המשיח.
בארץ, שחקני כדורגל ואגו מנופח זו עסקת חבילה בדיוק כמו פוליטיקה ושחיתות. לא ברור לי איך, אבל קשטן הצליח לשבור את המשוואה ולבטל את האגו בקבוצה שלו לחלוטין. אם קשטן הצליח ללמד אפילו את בן לוז שעדיף התרגיל הפשוט על הוירטואוזיות, רק על זה מגיע לו לזכות באליפות. ואם למישהו יש ספק לגבי האלופה השנה, מוטב לו שיסיר אותו כבר עכשיו.