בסרטון: שחר צוברי בדרך לאולימפיאדה האחרונה
1,432 ימים ארוכים של ציפייה, הכנות והמתנה היו אמורים להסתיים הערב (שישי) באיצטדיון הלאומי של יפן, עם קיומו של טקס הפתיחה לאולימפיאדת טוקיו 2020. אלא שמגיפת הקורונה רצתה אחרת, ובמקום לנשום אוויר פסגות, לרגש ולהתרגש, לנצח וגם להפסיד, רובם ככולם של כ-12 אלפי הספורטאים נמצאים בבתיהם ובמדינותיהם - ולא יודעים אפילו אם יזכו להתחרות במשחקים הנדחים בשנה הבאה, או שאולי הם יבוטלו לחלוטין.
אחד הוותיקים מבין הספורטאים בטוקיו הוא הגולש שחר צוברי. זו הייתה צריכה להיות האולימפיאדה הרביעית שלו; בבייג'ינג 2008 זכה במדליית ארד, כעבור ארבע שנים נשא את דגל המדינה במצעד המשלחות, ובתחילת השנה הבטיח את הכרטיס לטוקיו. אלא שהחלטת הדחייה הובילה להחלטה לפתוח מחדש את הקרב על הכרטיסים של ישראל לתחרויות השיט, והוא עלול למצוא עצמו מחוץ למעגל.
"היום של טקס הפתיחה תמיד הזכיר לי את יום העצמאות", מספר צוברי בריאיון לוואלה! ספורט. "זה יום רגוע ושמח, כמו חצי יום חופש, וכולם מסביב באנרגיות חיוביות ומחויכות. באולימפיאדה הראשונה שלי צפיתי בטקס בטלוויזיה, כי אתר השיט היה רחוק מהכפר האולימפי. כשאתה חלק מהטקס עצמו, היום הופך ליום עמוס. אתה צריך להתייצב כאן, לוקחים אותך לפה ולשם, מתלבשים ומתגנדרים".
- היית אמור להשתתף הערב בטקס?
"התכנון שלי היה לצפות בטלוויזיה מהחדר שלי במלון. המרחק הגיאוגרפי קצת יותר גדול, וגם הייתי שם כבר, חוויתי והבנתי. אמרתי לעצמי שאני בא הפעם יותר ממוקד".
- מה החוויה הכי חזקה שספורטאי אולימפי לוקח איתו מכל האירוע הזה?
"הגודל. כשהסתובבתי בכפר האולימפי, הרגשתי כאילו אני בדיסנילנד, אבל של אנשים אמיתיים ולא של דמויות מצוירות. זה כמו עיר שהקיפו אותה בבועה, ובפנים נמצאים כל הספורטאים הכי גדולים בתחומם, במרחק נגיעה. יש חדר אוכל מאוד גדול שכולם נפגשים בו, יש חדר פנאי עם פלייסטיישן ושולחנות פינג פונג, וכולם נמצאים שם יחד. אתה יורד מהאוטובוס אחרי אימון, ומולך הולכים נובאק ג'וקוביץ' ורפאל נדאל. אתה יושב לאכול, שומע פתאום רעש והמולה, ומגלה שהדרים טים של ארה"ב באה לאכול לידך בסניף של מקדונלד'ס, רגע אחרי שניצחה בגמר וזכתה במדליית הזהב. כולם רצים אחריהם, מבקשים להצטלם איתם".
- התפתית לבקש סלפי מאחד הכוכבים שנתקלת בהם?
"אני יותר אוהב להסתכל מהצד, ליהנות, לחוות ולחרוט את הדברים האלה בזיכרון. אני יודע שאין להם את השקט שלהם, וכל אחד שרואה אותם רוצה לזרוק הערה או להגיד משהו, אז אני משתדל שלפחות ממני הם יקבלו את השקט. רק בטקס הפתיחה בלונדון נתקלתי ביוסאין בולט, והתחלתי לפתח איתו סמול טוק. זה היה נחמד. אחד החבר'ה מהמשלחת שלנו אפילו צילם אותנו מדברים".
את המדליה האולימפית מבייג'ינג שומר צוברי בבית הוריו באילת, וכיום הוא נמצא במקום שונה לחלוטין בחייו האישיים מזה שזכור לחובבי האולימפיאדות: הגולש, שיהיה בן 34 בעוד כחודש, מחזיק בתואר ראשון בדיפלומטיה וממשל, הוא נשוי לליאת ובימים אלה הם חוגגים יומולדת שנה לבתם הבכורה ניב. בפברואר האחרון סיים במקום הרביעי באליפות העולם בדגם ניל פרייד RS:X, ואחרי הסרת סגר הקורונה חזר לאימונים מלאים. מדי יום הוא נוסע מביתו בתל אביב לשדות ים, ומקיים כ-11 יחידות אימון בשבוע.
- אתה מצליח להימנע מהמחשבות על איפה היית אמור להיות עכשיו?
"אין ספק שזה מבאס, אבל מיד כשהתחיל הסגר, עשיתי אחד ועוד אחד בראש, והבנתי שלא תהיה אולימפיאדה. הייתי ריאלי. לכן, כשהודיעו על הדחייה, כבר הייתי במצב שהשלמתי עם זה. גם עכשיו, אחרי שפתחו את המבחנים האולימפיים, אני מבואס, אני נלחם ואני אומר את דעתי, אבל מה אעשה? בסוף אין ברירה, אצטרך לנצח במים".
- איך מנהלים שגרת אימונים ותכנון פעילות תחת הקורונה?
"השינוי בתוכניות קיצוני. הפיק נדחה בשנה, ומבחינתי אני בכלל צריך להתכונן לסוג של אולימפיאדה בנובמבר, כשתתקיים אליפות אירופה, ובה אלחם מחדש על הכרטיס. חלק גדול מהתוכנית המקצועית בנוי על חו"ל, אבל אין חו"ל, ואני מוצא את עצמי מתאמן ומתחרה בישראל, כמו לפני 15 שנה, כשהייתי ילד. בסופו של דבר, כל ספורטאי שמגיע לרמות האלה, מתחיל מאיזשהו חוג ומתחרויות ארציות".
- הופתעת מההחלטה לפתוח מחדש את הקרב על הכרטיס הישראלי?
"לא. לצערי, מקבלי ההחלטות היו נעולים על זה מהרגע הראשון, וכל הסאגה מסביב הרגישה לי קצת כמו הצגה, רק בשביל לרצות את דעת הקהל או להראות שכן שומעים דעות אחרות. הם לא באמת הקשיבו".
- המאמן גור שטיינברג יטען שהספורטאי שייצג אותנו צריך להיות הכי טוב בשנת המשחקים, ולבוא לאולימפיאדה בכושר תחרותי וכשהוא בשיאו.
"אני רואה בזה היגיון, אבל יש עוד שיקולים חשובים מסביב. הדגם שבו אנחנו מתחרים עכשיו הוא בעצם כבר נחלת העבר, ולקראת פריז 2024 עוברים לדגם חדש, IQFoil. לגרור את כל הנבחרות לעוד שנה של תחרויות מבחן בדגם הישן, יפגע בכולם. אני בן 34, ואולי זו תהיה האולימפיאדה האחרונה שלי, אולי גם לא, אבל יש לך ספורטאים שהיו אמורים היו לערוך בפריז את ההופעה הראשונה שלהם. הם בתחילת הקריירה, ולהתחיל בגלשן חדש בפיגור של שנה, זה לא נכון מבחינה מערכתית. רוב המדינות המובילות סגרו את המבחנים והמשיכו הלאה".
- אתה ושטיינברג התכתשתם דרך התקשורת. יצא לך לדבר איתו על זה גם באופן אישי?
"דיברנו קצת, אבל בסוף אמרתי לו: גור, אין לנו על מה לדבר, כי לא אתה ולא אני מחליטים. זה שאנסה לשכנע אותך בדעתי, ואתה תנסה לשכנע אותי בדעתך... אני מכיר אותו. כשיש לו רעיון, הוא מתאהב בו, וזהו, אי אפשר להזיז אותו. לאורך הדרך, הוא כל הזמן הזכיר ש'זו נבחרת, אני לא הולך עם ספורטאי אחד, ושהטוב ינצח'. עכשיו, כשהטוב ניצח, ויש לך עוד שנה, בוא נתחדד ונרוויח את השנה הזאת. לא נמשיך לבנות חמישה ספורטאים לרוחב, ובסוף רק אחד יגיע לאולימפיאדה".
- מה יותר הרגיז אותך, כשבתחילת הדרך אמרו "הוא צעיר ולא יעמוד בלחץ" או עכשיו, כשעלולים לומר "הוא זקן וכבר מעבר לשיאו"?
"אני לוקח הכל כביקורת שתגרום לי לגלוש טוב יותר. אני במומנטום טוב, צברתי ניסיון וידע, אני טוב במאני טיים ואני מרגיש שאני חזק מנטלית ושאני שולט בסיטואציה. אני נהנה. אני עדיין במשחק של המדליות, ואני יודע שאני מסוגל. הרגשתי את זה באליפות העולם".
- באולימפיאדת פריז ב-2024 תהיה בן 38, ואתה לא פוסל אפשרות להגיע גם לשם.
"אולי פעם זה היה נדיר, אבל לא היום. בן כמה רונאלדו? הגולש הפולני מיירצ'נסקי, שהוא אחד הטובים בעולם, העפיל לטוקיו והוא בן 40. בעידן הנוכחי, אתה מסתכל על ענפי ספורט שהם הרבה יותר סיזיפיים, שחוקים ותובעניים בעיניי מגלישה, כמו טניס, כדורסל, כדורגל ושחייה, ואתה רואה ספורטאים בני גילי, או כאלה שמבוגרים ממני בכמה שנים טובות, והם עדיין בטופ. אז מי אני שאפרוש כי אני זקן או כי חושבים עליי שאני זקן?".