החיוך התמים שנעלם: מה גרם לאנדרה שורלה לפרוש מכדורגל בגיל 29?

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

מיינץ היא עיר של מצב רוח טוב - עיר של מוזיקה, בירת היין של גרמניה, וגם בירת הקרנבלים שלה. לא לחינם היא גידלה במועדון המקומי אדם כמו יורגן קלופ, לא לחינם הפך אוהד בתלבושת ליצן לאחד הסמלים של המועדון הזה. הגיוני, אם כך, כי לפני עשור הופיעה לפתע במיינץ שלישיית צעירים כריזמטית במיוחד, אשר הציתה את הדמיון ברחבי המדינה ושבתה את לבבות חובבי הכדורגל הנייטרלים.

הם לא סתם הציגו כדורגל מרהיב בעונת 2010/11, והתחילו את העונה עם שבעה נצחונות רצופים. הם גם ציינו כל שער ב"מופע" של להקת רוק מאולתרת. אנדרה שורלה ניגן על גיטרה דמיונית, אדם סלאי היה אחראי על התופים הדמיוניים, לואיס הולטבי שר לתוך מיקרופון דמיוני. הם עשו זאת עם חיוך מעט ילדותי וקצת תמים. הם נתנו שואו לקהל, אבל בעיקר לעצמם. הם נהנו מכל רגע. שמחת החיים התפרצה מהם. למעשה, היה קשה למצוא בעולם כולו כדורגלנים מאושרים כמוהם. העונה ההיא הסתיימה "רק" במקום החמישי, אך עבור המועדון היה זה הישג כביר, ושורלה הצהיר: "זה מרגיש כמו זכייה באליפות". הבחורים ממיינץ היו על גג העולם.

סקאוטים מרחבי אירופה באו לחזות בפלא, והתמקדו בעיר בשני הגרמנים בני ה-20. החלוץ ההונגרי סלאי היה מבוגר מהם בשלוש שנים, וגם הכי פחות מוכשר באופן מובהק. הולטבי, שהושאל משאלקה, ניחן בראיית משחק משובחת והוגדר כפוטנציאל מבטיח במיוחד, אך כבר אז ניכרה בו חוסר יציבות. בהמשך דרכו הוא צלל למעמקים, במיוחד אחרי המעבר הכושל לטוטנהאם. באשר לשורלה, הסיפור היה שונה בתכלית - והוא גם היה שחקן מקומי, והדבר העניק לו נקודות זכות לא מבוטלות.

כי הרי שורלה נולד בעיירה לודוויגסהאפן, לא הרחק ממיינץ. הוא הצטרף לאקדמיה שלה בגיל 15, ובשלב מסוים לקח אותו מאמן הנוער תומאס טוכל תחת חסותו. ביחד הם זכו באליפות סנסציונית לקבוצות עד גיל 19, והמזל שיחק לידיו של הכוכב העולה כאשר הבוס קודם לקבוצה הבוגרת ב-2009. טוכל צירף מיד את שורלה והעניק לו אשראי בלתי מוגבל, על אף שהצעדים הראשונים בבונדסליגה לא היו טריוויאלים. המאמן ראה בחניכו ניצוצות של גאונות, ונהג להשוות אותו לראול. פעם הוא אפילו רשם על דף את כל נקודות הדמיון בין שורלה לכוכב העל הספרדי לשעבר, ואת המסמך המהפנט הזה עדיין שומרת אימו של אנדרה באהבה ובחרדת קודש.

הנסיקה היתה מהירה. ב-2011 נמכר שורלה ללברקוזן שהקדימה במאבק עליו את ריאל מדריד. צ'לסי עקבה אחריו במשך זמן רב, והצליחה לשים את ידה על הרכש המבוקש בקיץ 2013, כאשר סעיף השחרור שלו הצטמק ל-32 מיליון יורו. הגרמני התאקלם במהירות יחסית בסטמפורד ברידג', ובמקביל הפך לבורג חשוב גם בנבחרת הלאומית. יואכים לב אמנם לא יכול היה להעניק לו מקום בהרכב על פני כוכבים מנוסים הרבה יותר, אך שורלה התלבש נהדר על תפקיד הג'וקר האולטימטיבי בטורניר גדול. אחרי שטעם לראשונה את החוויה ביורו 2012, הוא הפך לגיבור קריטי ביותר בדרך לזכיה במונדיאל 2014.

"אנדרה מסוגל לשנות משחקים כמחליף", קבע יוגי - וצדק. למעשה, ייתכן מאוד כי גרמניה לא היתה מקבלת את מדליות הזהב בלעדיו. כולם זוכרים את הבישול הנפלא לחברו הקרוב מריו גצה בהארכה בגמר מול ארגנטינה, אחרי פריצה סוחפת באגף, אולם זה ממש לא הכל. בשמינית הגמר נתקלו הגרמנים ביריב קשה מהצפוי בדמותה של אלג'יריה, אשר לא היתה רחוקה מסנסציה וגררה את הקרב להארכה. בפתיחתה, הבקיע שורלה את השער החשוב והאמנותי ביותר בחייו וקבע 0:1 יקר. לקראת הסיום, הוא היה מעורב גם בכיבוש השני - מסוט אוזיל המשיך פנימה את

הריבאונד אחרי שבעיטתו של שורלה נחסמה על הקו. זה נגמר 1:2, והאיש של צ'לסי היה חתום על ההעפלה.

ואז, בחצי הגמר המיתולוגי מול ברזיל, נכנס שורלה למגרש באמצע המחצית השניה וכבש מיד צמד. היו אלה השערים הבודדים של גרמניה אחרי ההפסקה. הפעם הם לא היו חשובים לצורך העפלה, כי החבורה של לב הובילה 0:5 בהפסקה, אבל תודעתית שביעיה מהדהדת בכל זאת הרבה יותר מהחמישיה. והשביעי - השני של שורלה - היה שער אדיר, בטיל לרשת העליונה, ברגלו השמאלית החלשה לכאורה.

טוב, גם מול אלג'ריה הוא הבקיע בשמאל. וגם לגצה הוא בישל בשמאל. וגם חמשת שערי הליגה הראשונים שלו במדי צ'לסי נכבשו בשמאל. לא רע בשביל שחקן שהוגדר בתחילת דרכו במיינץ כמי שמסוגל להשתמש בימין בלבד. ההשקעה באימונים השתלמה, ובאופן כללי התפתח שורלה לשחקן רב גוני במיוחד. הוא אהב במיוחד לשחק משמאל כדי לחתוך למרכז, אך הרגיש כמו דג במים גם באגף הימני. לעתים תכופות, השתמשו בו המאמנים כפליימייקר, כחלוץ שני, ואפילו כחלוץ מטרה. מהירות היתה ונשארה הנכס החשוב ביותר שלו, אך הוא ניחן גם בראיית משחק פנטסטית. והוא גם בעט לשער מכל הטווחים. כמחצית מהאיומים שלו במדי לברקוזן הגיעה מחוץ לרחבה. הניידות, הזריזות וקבלת ההחלטות הלא שגרתית הפכו את משימת השמירה עליו לקשה. ואחרי החגיגה הגדולה בגמר גביע העולם, כשהוא בן 23 בלבד, לאיש לא היה ספק - עתידו היה אמור להיות מזהיר.

"החוויה במונדיאל היתה השיא", תמיד אמר שורלה. עבור שחקנים לא מעטים, שיאים מסוג זה מעלים את המוטיבציה ומסייעים להמשיך בתנופה. אלא שזה לא בהכרח המצב, וההשפעה הפסיכולוגית עלולה להיות גם הפוכה. החיוך החינני שליווה את שורלה עד ההרפתקה העליזה בברזיל, נעלם כלא היה לאחר מכן. זו היתה הפעם האחרונה בה כדורגל הביא לו סיפוק והנאה. כאשר חזר לצ'לסי, הוא גילה כי האימונים היומיומיים, הציפיות המוגזמות והביקורת בתקשורת הפכו לנטל. בעצם, הכדורגל כולו הפך לנטל. לפתע היתה זו עבודה לא רצויה - משהו שעושים כי חייבים, כי צריך להרוויח כסף. הביטחון העצמי התרסק. ואז, באוקטובר, לקה שורלה בהרעלת קיבה קשה במהלך המסע עם הנבחרת לפולין, איבד קילוגרמים ממשקלו והתקשה להשתקם פיזית. מצב רוחו התדרדר עוד יותר, ואימו הבחינה בניצנים של דיכאון.

מי שעקב אחרי הקריירה של שורלה מאז, לא הופתע כאשר הכוכב הודיע בשבוע שעבר על פרישה בגיל 29. זה יכול היה לקרות זמן רב קודם לכן. במשך שש שנים לא עזבה אותו הכמיהה לתלות את הנעליים. בראיון חושפני שהעניק כעת לעיתון שפיגל, גילה שורלה: "הרגשתי שאני נופל לבור עמוק בצ'לסי. לא רציתי לשחק יותר. זה לא נעים כשאתה לא בסגל, אבל אצלי היתה תחושה של הקלה. אפשר היה לנשום לרווחה ולא לדאוג שאעשה טעויות. בכדורגל, אתה חייב להיות גיבור או נבל. אין באמצע".

צ'לסי זיהתה את הבעיה ופעלה במהירות. כבר בינואר 2015, בעוד מחיר השוק שלו גבוה אחרי הזכיה במונדיאל, נמכר שורלה לוולפסבורג תמורת 32 מיליון יורו. השחקן טען אז כי חזר למולדת על מנת לקבל דקות משחק, אך הלהט להיות על הדשא לא ניכר - ואוהדי הזאבים לא התחברו במיוחד לרכש היקר. בחלוף שנה וחצי, היה ברור כי שינוי נוסף הכרחי על מנת להחזיר את הקריירה למסלול, וטוכל הציע לשורלה נתיב מילוט.

ומה יכול להיות מעודד יותר מחידוש שיתוף הפעולה עם המאמן החשוב והאוהב ביותר שלך, ועוד במדי בורוסיה דורטמונד? הצהובים-שחורים שילמו תמורתו שיא מועדון, 30 מיליון יורו - והחיבור עם טוכל היה מבטיח מאוד על הנייר. בפועל, המציאות היתה שונה. אפילו אצל הבוס שידע פעם להפיק ממנו את המקסימום, שמחת החיים לא חזרה לשורלה. וכאשר טוכל עזב ב-2017, כבר בכלל לא היה לאלוף העולם מה לחפש בחבל רוהר. כפי שהגדיר זאת היו"ר האנס-יואכים ואצקה בפשטות: "שני הצדדים ממש לא מרוצים מהמצב". אז הגיע הזמן להיפרד - אבל בשלב זה כבר לא היו קונים.

אפשר היה לסיים את הסיפור כבר אז. שורלה שקל לפרוש כאשר שיחק בוולפסבורג, ועוד יותר כאשר היה בדורטמונד. אלא שזה ממש לא מקובל חברתית - וגם לא קל מנטלית לוותר על שכר כה נאה. אז הוא משך עוד קצת. הוא נדד בהשאלה לפולהאם, וחווה איתה ירידת ליגה בעונה שעברה. לפני שנה הוא הושאל לספרטק מוסקבה, בין היתר בהשראת אישתו אנה - ילידת קזחסטן שדוברת רוסית כשפת אם. מועדון הפאר לשעבר קיווה לעשות כותרות חיוביות בזכות שם כה נוצץ, אבל הוא שרוי במשבר עמוק, וזה לא בדיוק המקום בו ניתן לשקם שחקן שאיבד את החשק למקצוע כבר מזמן, וגם לא תמיד היה כשיר.

כאשר נשאל שורלה בפברואר לגבי שאיפותיו להמשך העונה, הוא השיב: "לא להיפצע שוב". ואם זו המטרה החשובה ביותר שלך, אין טעם להמשיך. ספרטק לא מימשה, כמובן, את האופציה לרכוש אותו. דורטמונד ממש לא התכוונה לפנות לו מקום בסגל, על אף שחוזהו היה אמור להסתיים רק ב-2021. אז החוזה הזה בוטל, ושורלה פרש סוף סוף. וההחלטה הזו הביאה לו המון נחת.

"השפלים היו עמוקים יותר ויותר, והרגעים הטובים היו נדירים יותר ויותר", הוא הסביר את בחירתו. הכדורגל דיכא אותו. את העצב בעיניו במשך השנים האחרונות אי אפשר היה לפספס. מי יכול היה לחשוב על תסריט כזה כאשר שורלה המאושר ניגן על הגיטרה הדמיונית שלו במיינץ בגיל 20, לצד הולטבי וסלאי? טוב, לפחות עכשיו הוא יוכל לשוב הביתה, לעיירה לודוויגסהאפן, ולהתחיל את החיים מחדש. הוא יבקר בקרנבל, יטעם את היין, ישמע את המוזיקה המקומית האהובה - והחיוך עוד יחזור לפניו. הוא ראוי לזה. ואת התרומה שלו לזכיה במדליות הזהב בברזיל דבר לא ימחק מדפי ההיסטוריה.