כרגע אנחנו עדיין משלימים עם הפשרה: יש ספורט בלי קהל. אבל האם זה יחזיק מעמד לאורך זמן? מה אם לא יהיה חיסון לקורונה? מה אם בסוף כולם יחליטו שזהו, אין שום טעם לקיים עוד אירועים גדולים וליגות מקצועניות? כותבי וואלה! ספורט התקבצו וחווים את הרגע שאליו כולנו מקווים שלא נגיע: היום שבו לא יתקיימו עוד משחקי כדור, תחרויות אישיות, מונדיאלים ומשחקים אולימפיים.
כל הטקסטים פיקטיביים לחלוטין, עד שיוכח אחרת.
מסך שחור (עידן ויניצקי)
בשבע בבוקר, עת ארגנתי את הילדה ליציאה לגן, הגיע הפוש הראשון. בקושי הבטתי בו. "הליגות בגרמניה, צרפת ואיטליה נסגרו באופן סופי", או משהו ברוח הזאת. תכלס, גם לא היה לי זמן, וגם למי אכפת? עוד אליפות של באיירן, פ.ס.ז' ויובה? נסתדר בלי זה.
בשמונה וחצי בדיוק התחלתי לעבוד, ואז בא הפוש השני. שוב לא היה לי זמן. "ה-NBA, ה-NFL וה-MLB הודיעו שלא ישובו לפעילות יותר". שובר את הלב באופן אישי, אבל גם ככה בריידי עזב והפטריוטס בקריסה. זה רק יעשה טוב לשעות השינה הדלות שלי.
אחר כך, ב-12:00 בערך הודיעו שגם הטניס נעל את שעריו ובאמת, איך נחייה בלי עוד צ'כית שמגיעה למקום 4 בעולם פתאום ובלי עוד יום של עצבים על הגשם בווימבלדון? נחייה, ולא רע.
בהמשך הצהריים אמרו שגם הפרמיירליג סיימה את חלקה בעולם הזה, אבל מאז שפרגי עזב אנחנו על הפנים ועכשיו ליברפול אלופה, זה בכלל זמן טוב להתקפל.
רגע לפני שיצאתי מהעבודה הביתה, הגיע תורן של ליגות הכדורגל והכדורסל הישראליות. אני אוהד מכבי תל אביב, נהנה מהאליפויות, אבל באמת שהרמה בקאנטים ובאמת שהגיע הזמן שמישהו, או משהו, ישים לזה סוף.
ואז, בסוף היום, אחרי ששני הילדים נרדמו, הכלבה קיבלה את טיול הערב שלה והאישה התפנתה לראות משהו במחשב, הלכתי למקרר, הוצאתי בירה, הדלקתי את הטלוויזיה ופתאום... כל ערוצי הספורט הראו רק מסך שחור. ורק שם, אחרי כל התלונות והשכנועים העצמיים בדרך, זה נחת עליי - ביום שבו הספורט מת, גם משהו בי מת יחד איתו.
אני אחד מהם עכשיו (אסף רביץ)
בחזרה הגנרלית, אי אז כשרודי גובר נדבק בקורונה ותוך כמה ימים כל עולם הספורט הושבת, נפל כמו אבני דומינו, הופתעתי פעמיים. בפעם הראשונה מהמהירות בה התרגלתי לחיים בלי ספורט, בפעם השנייה למהירות בה חזרתי לעניינים. קמפיין האליפות של ליברפול, גרף השיפור של דני אבדיה, אטאלנטה, התופעה שנקראת אדאמה טראורה - מסתבר שכל אלה נותרו חקוקים בי ורק חיכו להזדמנות לחזור לתודעה. לרגע חששתי שלא אצליח, שאני הופך להיות אחד מהם, מאלה שמספרים איך פעם הם היו אוהדים שרופים אבל עכשיו רואים משחק פעם בכמה זמן, כי החיים עמוסים ולמי יש זמן להיות מושקע בזה.
אני לא זוכר איפה הייתי כשקראתי את הציוץ של כתב ה-NBA אדריאן ווג'נראוסקי שהספורט מת. זה לא היה רגע דרמטי, אלא מסע ארוך ומייאש אל הבלתי נמנע. בועת ה-NBA התפוצצה עם שורת הידבקויות, בעלי קבוצות החלו לנטוש ברגע שהתברר שאין סיכוי לקיים משחקים עם קהל לפחות לעוד עונה, שחקנים עזבו ברגע שהתברר שכדי לקיים ליגות הם יצטרכו להיות עשרה חודשים בבידוד. בסופו של דבר נותרה רק ההכרזה הרשמית.
אני זוכר מצוין את הרגע בו הבנתי שהספורט מת בשבילי, בערך שמונה חודשים לאחר אותו ציוץ. דיברתי עם אבא על עונת ה-NBA שנקטעה, לא זכרתי חלק מהשמות וזה לא הפריע לי. כמה דקות לאחר מכן נפל לי האסימון. הבנתי שזאת הייתה שיחה נוסטלגית, שיחה שעוררה בדיוק את אותו הרגש שמתעורר בי כשאני חושב על חברים מפעם, על אהבות ישנות, על סדרות שאהבתי כילד. זיכרונות שמחזיקים חלקים שהיו קיימים בי ונעלמו, המסלולים העצביים שיצרו אותם במוחי נכחדו מחוסר שימוש, אני יודע שהיה שם משהו טוב בשבילי אבל כבר לא יודע מהו, אני נמצא במקום אחר בחיים עכשיו.
הספורט כנראה יחזור לחיים יום אחד, כשהעולם יחזור לחיים. מיליוני אנשים לא יודעים לעשות שום דבר אחר, מיליארדי אוהדים מכורים ימשיכו לחכות להם. אבל כשהוא יחזור, אני כבר לא אהיה שם. החיים המשיכו, מסלולים חדשים נוצרו, למי יש זמן להשתקע בספורט מחדש, אולי אראה איזה משחק מדי פעם. אני אחד מהם עכשיו.
הטרגדיה של נדאל (ישי רז)
נוסח הפוש שקפץ על מסך הטלפון שלי לא היה שונה מהפושים הקודמים על סגירת שאר הליגות, והוא גם לא היה אמור להפתיע אותי בהתחשב בעובדה שאני זה שהוצאתי אותו, אבל משום מה הוא הפתיע. הליגה הבלארוסית, סמלה של פגרת הקורונה הראשונה, הופסקה לצמיתות. זה היה הרגע בו נפל לי האסימון - זה לא סתם גל רביעי או חמישי (רבים לא ספרו את הגל השלישי כרשמי כי האתר של לשכת התעסוקה עדיין היה פעיל במהלכו) - זה פשוט הסוף. הסוף שלנו כעיתונאי ספורט, ושל הספורט בכלל.
ברגע אחד הבנתי שכבר אין טעם לחפור ב-"סאנדיי אקספרס" על האפשרות שהפרמיירליג תחזור בעוד שנתיים עם שחקנים לבושים בחליפות של סייפים. שמיותר לצטט עוד איום של משה חוגג על הממשלה "שפשוט חייבת לפצות את בית"ר על שריפת המועדון על ידי אוהדיו - אחרת לא נפתח גם את העונה הבאה" ושחבל לבזבז זמן בלנסות לסחוט רייטינג מפרשת מונס דאבור (שטען שהוא לא מוערך מספיק כי הריבוע שלו לא היה הכי באמצע בשיחת הזום בה הודיע יוסי אבוקסיס לשחקניו על פירוק הנבחרת). זו לא עוד רגילה. זה חפש"ש.
ברגע הזה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה הטרגדיה של נדאל. נכון שהמגיפה קטעה ביום בהיר אחד את המרוצים לטופ בכל הענפים (חוץ מליגת העל בכדורסל שמשום מה המשיכה כרגיל), אבל בעוד שהדיונים המתישים על מסי או רונאלדו וג'ורדן או לברון היו נמשכים לנצח גם אם אחד היריבים היה אוגר עוד תואר או שניים, בטניס הרף היה ברור מאוד - 20 לפדרר, 19 לנדאל.
הפרישה הכפויה של דג'וקוביץ' בעקבות הפיאסקו באדריה הפכה את המאבק על תואר הגדול מכולם לדו קרב עם פייבוריט ברור - זה שצעיר מיריבו הדועך בחמש שנים תמימות. זה שמסוגל לזכות ברולאן גארוס בהליכה גם אחרי שלוש שנים בלי לגעת במחבט. זה שהפך לספורטאי האהוב עליי מהפעם הראשונה שראיתי אותו מחטט בתחת. כל כך כואב הלב על נדאל.
את המשך המשמרת אני זוכר במעומעם. שילוב בין פלאשבקים מצמררים מהגמר בווימבלדון ב-2008, תקווה קלושה שאולי בכל זאת יאשרו לקיים את רולאן גארוס בדצמבר הבא בבועה ביורודיסני עם איסור עלייה לרשת, ושיחת טלפון מאור שקדי, כתב הכדורסל שלנו, שביקש לעדכן שדבונטה פינגרטון, אקס בני השרון, מועמד לעירוני נהריה.
וכנראה ששקדי לא קיבל את הפוש, כי הוא נשמע מופתע מאוד כשצרחתי עליו בחמת זעם: "מי? לאן?? זה מה שמעניין אותך עכשיו כשרוג'ר ומירקה רוקדים לנו על הדם בגלל הבלארוסים הפחדנים האלה?? בחייאת שקדי, מילא שאתם ממשיכים לשחק למרות ש-95% מהספורטאים בעולם כבר פרשו, אבל איך לעזאזל חלון ההעברות שלכם עדיין פתוח?!?".
אולי עכשיו נבין מה זה שנ"צ שישי (תומר יצחק)
ההתרגשות הייתה בשיאה. אחרי יותר מחצי שנה בלי כדורגל בליגות הנמוכות, צהרי יום שישי חזרו לקבל מקום של כבוד בלו"ז השבועי. סיבה למסיבה.
עם ציוד נלווה של מסיכות ואלכוג'ל, עשינו את הדרך למגרש הסינטטי בכפר קאסם כדי לצפות במשחק הקורונה הראשון של ליגה א' דרום. גם ככה רק עשרות אוהדים מגיעים, אז כניסת הקהל אושרה. אלא שברגע שהגענו לחנייה מאחורי בית הקברות - התקבלה אותה בשורת איוב. מכת הידבקויות כלל-עולמית גרמה לכך שכדורגל לא ישוחק גם בשישי הזה, ובעצם לא יהיה יותר ספורט.
חלקה נוספת הוכנה מיד בבית הקברות של כפר קאסם: כאן ייקבר הכדורגל.
יהודים וערבים, שחקנים ואוהדים, התכנסו יחד כדי לחלוק כבוד אחרון ובעיקר ביכו את חוסר היכולת להיפרד כמו שצריך. לליגות המקצועניות, אלה עם זכייני השידור והגב של מועצת ההימורים, לפחות הייתה עדנה לעת הכחדה. כמה חודשים של חיי כדורגל בצל הקורונה. שגרה מוזרה אמנם, אבל בכל זאת שגרה. ומה איתנו?
לנו נותר רק להתפרק ולהתרפק על הזיכרונות. אלו מהעבר הרחוק ובעיקר אלו הטריים מעונת הכדורגל החולפת שהתבררה לפתע כאחרונה עלי אדמות. על הכוכב/יחצ"ן שקיבל בזמן המשחק בקשות מהיציע לארגן כניסה למסיבה בערב, על האימא של שחקן הרכש שעמדה על הגדר וקיללה את חבריו לקבוצה כאילו אף אחד לא שומע וקולה נבלע בתוך עשרות אלפי אנשים בקאמפ נואו, על המאמן שלא הספיק לחזור מהביקור בשירותים ובינתיים שחקניו הצליחו לספוג פעמיים, על השיכור התורן שהתעמת עם כולם ונרגע רק בעזרת סוכריה, ועל שלל מגרשים שכוחי-אל ואירועים ביזאריים שמבחינתנו היוו שגרה שבועית קסומה.
בלעדיהם, נצטרך להבין מה זה שנ"צ יום שישי שכולם מדברים עליו.
ב-2:27 זה יגיע (אהרל'ה ויסברג)
לפני ארבעה חודשים נשמעה מכל עבר הסיסמה "אין ספורט בלי קהל". כן, אני מודה, גם על ידי כותב שורות אלה. הלוא מה הטעם בקיום משחקי קלאסיקוז למיניהם וגמרים בשלל ענפים, ללא ההתרגשות והאנרגיה של האוהדים. והיום, היום אנחנו כל כך מתגעגעים, שאנחנו מוכנים להתפשר על הכל. רק תנו לנו את מנת הספורט שלנו. שיהיו קולות סאונד מוקלטים בטלוויזיה, ושיציבו דמויות קרטון, וגם אם היה ממש עצוב לראות השבוע את מופע הזיקוקים בבלומפילד הריק, כשהפועל באר שבע זכתה בגביע המדינה, זה עדיין עדיף מכלום.
וכלום, זו בדיוק המילה שתתאר את היום הנורא. זה יקרה אי שם באוקטובר. בעתות שגרה קבוצות הכדורסל בדיוק משלימות את הסגלים, חלומות חדשים נרקמים, אנחנו העיתונאים מתחילים כבר לבקר, מכורי הפנטזי (אהמ.. אהמ..) עוקבים אחרי כל משחק הכנה כדי ללמוד מי עתידים להפוך לכוכבים, מחזיקת גביע ווינר חוגגת תואר רשמי, וסגניתה מסבירה שזה בסך הכל היה טורניר הכנה.
כבר השלמנו עם העובדה שהעונה הזו תהיה שונה מקודמותיה. נסחוב עוד חודשיים, ארבעה, חצי שנה, העיקר שנחזור מתישהו לדברים שנראו מובנים מאליהם, ועכשיו הם כל כך חסרים. "כמו חשיש, כמו LSD", נוהגים אוהדי פנאתינייקוס לשיר לקבוצתם, ומבטאים את ההתמכרות שחש כל אוהד.
אלא שאז, בשעת לילה מנומנמת של סוף השבוע, ב-2:27 ליתר דיוק, תתקבל מארה"ב ההודעה שאיש לא ציפה לה. טובי המדענים לא הצליחו לעמוד בקצב המוטציות שנגיף הקורונה מייצר, והרימו ידיים. סיף וגולף הם ענפי הספורט היחידים שקיבלו אישור להמשיך ולהתקיים.
אבל מה עם החלומות על מדליית זהב אולימפית ללינוי אשרם? ומי יודע כמה רחוק לוקה דונצ'יץ' ויאניס אנטטוקומפו היו יכולים להגיע? ומה עם קריירת ה-NBA של דני אבדיה? ואיך לעזאזל נסתדר ב-2032 ללא הכאוס סביב אי מינויו של איל ברקוביץ' למאמן נבחרת ישראל?
"בכל יום שישי בבוקר, כשאני יורד לסופר או מסתובב ברחוב, אני יודע בדיוק למה אני נכנס", סיפר לי מיקי ברקוביץ', שנים לאחר שפרש. "אם מכבי תל אביב ניצחה בליל חמישי בגביע אירופה, אנשים מברכים אותי כאילו קלעתי את סל הניצחון. ואם היא הפסידה, הם תמיד אומרים 'מיקי, בימים שלך זה לא היה יכול לקרות'".
באוקטובר 2020, 25 שנים לאחר פרישתו של מיקי, ובעודנו מחכים שמשחק הפרידה ממנו יגיע סוף סוף לסיומו, נישאר כולנו רק עם הנוסטלגיה. נצפה במשחקים ישנים, וננסה להתרגל לחיים נטולי ספורט ולמצוא לעצמנו ריגושים חדשים.
אין סיכוי שנצליח.
נשכב על הגדר בשביל כולכם (דוד רוזנטל)
נכנסתי לישיבה עם המנכ"ל. בזום, כמובן. כמה נורא להיפגש בזום. עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא בישיבות הפיזיות אתה יכול למצוא את הפינה שלך, לחטט בטלפון, לנקר. בזום כולם מפוקסים. חייבים להישאר על המסך, להיראות מתעניין גם ובמיוחד אם מאחוריך החתולה המ...ת הזאת בדיוק שברה עוד צלחת על השיש כי קפצה בהיסטריה בגלל משהו לא ברור שקרה במוח המטורלל שלה.
הישיבה הזאת בישרה לי שאחרי חמישה חודשים של עבודה נטולת ספורט מהבית, המחלקה מתפרקת סופית ואני נשאר לבד. מפוטר? אני? מה פתאום? רב חובל לעולם אינו נוטש את הספינה. שכנעתי אות המנכ"ל שגיימינג זה ספורט לכל דבר, ושגם הודעות יחצנות על הקמפיין החדש של עמוס מנסדורף לדיאטה חדשנית (קמפיין גרוע, אבל לא גרוע כמו הדואט הדפוק הזה של "תמי 4") הן ידיעות לגיטימיות לכל דבר ועניין. בזמן שנפרדתי משאר העובדים חשבתי לעצמי: חייבים לתת לזה להמשיך. הרי אין כזה דבר 'עולם בלי ספורט', גם אם אין כבר ספורט.
אז נשארתי לבד. רק לי עדיין יש מה לעשות פה. לא ממניע אגואיסטי, כמובן, אלא כאקט הרואי. זה לא שאני חושב רק על עצמי, פשוט צריך מישהו שייתן למורשת הזאת שנקראת "ספורט" להתקיים, שיעלה כתבות מהעבר ויעניק לכם את האשליה שהדבר הזה קורה, או לפחות קרה. כדורגל עבר למעמד של תפירת גרביים או צלצול מתא טלפון ציבורי - דברים שפעם עשו והיום לא. אם זה המצב, כדאי שתהיה לזה איזושהי הנצחה.
ביום אחד הפך העולם כולו להיות 5+ גולד. אל תזלזלו, הרי גם לנוסטלגיה יש ערך.