בווידאו: אוהדי הפועל באר שבע חוגגים את ההעפלה לגמר הגביע
גמר גביע המדינה 2020 ייזכר לעד כגמר הקורונה, בו נעל הווירוס את שערי בלומפילד והותיר את האוהדים בחוץ בתחושת החמצה בלתי נסבלת. אבל אולי דווקא מהסיבה הזו הגמר הזה ייזכר יותר מכל גמר אחר. ובכלל, זכייה בגביע היא לא אירוע ששוכחים. תשאלו אוהד באר שבע אם חולף יום מבלי שהוא נזכר בבעיטת המספרת של ג'ובאני רוסו בגמר 1997. מאז חלפו 23 שנים של ציפיות, אכזבות ושברון לב בכל הדחה ממפעל הגביע.
האכזבה הגדולה מכולן היתה כמובן בגמר 2003, בהפסד להפועל רמת גן מהליגה הלאומית. גם היום מדובר בנציגת הליגה השנייה, אבל בניגוד לרמת גנים שהיו חלשים יחסית, המלאבסים נראים כמו חבורת חתולים רעבים שהליגה בה הם שיחקו השנה היתה קטנה עליהם.
תשאל אוהד באר שבעי ממוצע והוא יידע לתת סימנים מדוע אפשר להתחיל לחרוט את האותיות מ-כ-ב-י על הגביע. הוא יזכיר שגם בגמר 2003 עם לופא קדוש וגם בגמר ה-6:2 המקולל ב-2015 עם אלישע לוי זה היה משחקו האחרון של המאמן, מה שהותיר את השחקנים בחוסר ודאות. נכון שהפעם עדיין לא ברור אם יוסי אבוקסיס עוזב, אבל גם אם הוא יישאר חוסר הוודאות גדול מאוד מאז הודעתה של אלונה ברקת על עזיבה.
אבל אולי בכל זאת כדאי להמתין עם הענקת הגביע, משלוש סיבות. האחת היא השתלת ה-DNA שביצעו ברדה, מליקסון וחבריהם במועדון בשנים האחרונות. אל תזלזלו באפשרות שהגנים החדשים כאן כדי להישאר, ולהביא גביע. סיבה שנייה היא שחקן בשם ז'וזואה. נכון שהאצטדיון יהיה ריק ולא יהיה קהל שיטריף את הקשר המחונן מפורטוגל, אבל איכשהו קשה לי לדמיין אותו יורד מהדשא בלי גביע, אפילו אם יצטרך לגרור את החברים שלו ולהמשיך את המשחק עד הזריחה, והעיקר הניצחון.
והסיבה השלישית - כבר לאחר המשבר הגדול הראשון של ברקת בבאר שבע היא הצהירה שהקבוצה שייכת לאוהדים, ושהיא כאן בשליחות. אז השליחות שלה קרובה לסיומה, אבל מה עם האוהדים? הם היו כאן תמיד והם כאן כדי להישאר. השחקנים, המאמן, ההנהלה והבעלים כולם יודעים את זה, וינסו להביא להם גביע. ואת הגביע הזה, עם הגוף מחוץ לאצטדיון, והלב עמוק בפנים, כולנו נזכור, לטוב או לרע, גם בעוד 23 שנים.