מסעותי עם עצמי

    צילום: , GettyImages

    היא נאנסה בתיכון, פשטה רגל בגיל 24, ניסתה להתאבד מספר פעמים - ובכל זאת הפכה לאלופת עולם ואלופה אולימפית. אבל זה כלום לעומת ההצלחה האמיתית של טיאנה ברטולטה: היכולת לחיות עם עצמה בשלום, ולעורר השראה באחרים - עם, ובלי קשר למחאות המתחוללות כעת בארצות הברית

    בסופו של דבר היא אישה שחורה. מדליות הזהב באולימפיאדות ובאליפויות העולם לא משנות דבר, כי בסופו של דבר היא אישה שחורה, וכאישה שחורה, היא עלולה להירצח בכל פעם שהיא יוצאת מהבית - ותהא הסיבה הערטילאית אשר תהא. גם היום, כשטיאנה ברטולטה יוצאת כדי לרוץ או לטייל עם הכלבה, היא מודעת לאפשרות שלא תשוב. גם היום, מי שהתעטפה בדגל ארצות הברית על הבמות הגדולות מכולן, מי שנתנה למדינה יותר מאשר קיבלה בחזרה, דואגת לחייך בפני אנשים לבנים כשהיא יוצאת לרוץ - כדי להרגיע אותם, וכדי להציל את עצמה. "יש שלושה דברים שאני עושה", אמרה ל"אייריש טיימס". "אני מודיעה על נוכחותי - אני מחייכת חיוך גדול וצועקת שלום. אני מדברת על מזג האוויר - יום נהדר לריצה! ואז אני רצה משם. אני מקווה שניתן לפרש את חילופי הדברים הללו במובן אחד בלבד. כלומר, 'הו, בחורה שחורה ידידותית".

    בבחורה שחורה ידידותית אולי לא יורים למוות, אבל עצם האפשרות - עצם המחשבה של אלופת העולם והאלופה האולימפית לשעבר - מספיקה. "יש כל מיני דברים שאני חושבת עליהם כשאני ניגשת לאנשים", סיפרה בחודש שעבר. "אני יודעת שזו מי שאני צריכה להיות בעולם הזה, כדי שאוכל להצליח לחזור הביתה".

    בינתיים, טיאנה ברטולטה מצליחה לחזור הביתה. היא אולי מחייכת לאנשים לבנים ולשוטרים, אבל בתוך תוכה היא בוערת. ובימים אלה, של עולם שכמעט מתפרק לנו בין הידיים, קשה למצוא ספורטאים נכונים יותר להיאחז בהם. הנה סיפורה של אלופה שרצתה לחיות, שרצתה למות, שסיימה ראשונה, שסיימה אחרונה - והצליחה לחזור הביתה ולעשות צעד נוסף אל עבר המטרה האמיתית שלה: להיות שלמה עם עצמה ועם העולם האכזר שמקיף אותה.

    הקפיצה הגדולה. טיאנה ברטולטה בפעולה (צילום: AP)

    המאורעות האחרונים הזכירו לטיאנה ברטולטה את הטראומה שעברה בנערותה. כשצפתה באישה שחורה מוכה על ידי שוטר, נתקפה בהלה כפולה: גם בשל מה שהיא רואה, וגם בשל מה שחוותה היא עצמה בבית הספר התיכון. כנערה, הותקפה מינית על ידי גבר שפחות או יותר אמר לה שאם היא לא רוצה שיתקיפו אותה מינית, היא לא היתה צריכה להיות כל כך יפה. "הודיתי לאנס שלי על שלא "פגע" בי", כתבה בבלוג שלה. "הגוף שלך לעולם לא ישכח את שעת המוות. כמו את האונס. תמיד אכיר את הקולות, את ריח הגוף, את הנשימות. תמיד אתהה איך דברים - איך אני - היו אחרים אם הייתי מקבלת החלטה להילחם על חיי ועל הכבוד שלי".

    אם האונס עצמו לא הספיק, ברבות השנים ברטולטה האשימה לא פעם את עצמה - מוטיב חוזר בחצי הראשון של חייה, לפני שלמדה מה באמת חשוב ואיך ניתן להגיע אליו. "את תותקפי בבית הספר התיכון", כתבה בבלוג שלה, במכתב לילדה שפעם היתה. "גבר הרבה יותר גדול ממך יכה אותך ואת תלמדי כמה חשוב להכות בחזרה. את תבטיחי לעצמך שלא תתני לדבר כזה לקרות שוב. ואת תשברי את ההבטחה הזאת. ואת תשנאי את עצמך על כך". הספורט היווה מפלט - מהתקיפה, מהנערות הלבנות שהחרימו אותה רק כי היתה שחורה, ובעיקר משום שבספורט לצבע העור שלה לא היתה משמעות - שם רק התוצאות קבעו, והתוצאות קבעו שטיאנה ברטולטה היא סוג של עילוי.

    אמה של ברטולטה הסבירה לה בגיל צעיר את המציאות הכואבת שהיא להיות אדם שחור בארצות הברית. כשטיאנה חזרה הביתה מבית הספר היסודי עם ציון רע באלגברה, אמה התפוצצה מכעס. "זה בלתי נסלח", אמרה, כפי שתספר בתה ל"לוס אנג'לס טיימס". "את צריכה להיות טובה פי שניים כדי שיתחשבו בך. את לא רק שחורה, את אישה. לא תוכלי להצליח בעולם אם תהיי ממוצעת - את חייבת להיות יוצאת מהכלל".

    אז היא היתה יוצאת מהכלל, כי לא ממש היו לה ברירות אחרות. היחסים עם הוריה היו קשים פחות או יותר לכל אורך הדרך, וכנערה טיאנה אף החלה לחתוך את ורידיה, כדי "להתמודד עם רגשות של כעס ועצבות". כשהתבשרה שתהיה חייבת להשיג מלגה ספורטיבית כדי להתקבל לקולג', שכן כסף לא ממש היה בשפע, ניסתה כל ענף אפשרי והבינה שייעודה בחיים הוא אתלטיקה. מכללת טנסי הסכימה והעניקה לה מלגה מלאה, וכך החלה קריירה ספורטיבית מופלאה של נערה שלא ידעה, ולעולם לא ממש תדע האם היא מנסה לברוח או להישאר במקום.

    "את צריכה להיות טובה פי שניים כדי שיתחשבו בך. את לא רק שחורה, את אישה. לא תוכלי להצליח בעולם אם תהיי ממוצעת - את חייבת להיות יוצאת מהכלל"

    (צילום: GettyImages)

    תחילת הדרך היתה סנסציונית, לא פחות: אחרי תוצאות טובות בקולג'ים בקפיצה לרוחק ובריצות קצרות, ברטולטה - אז עדיין טיאנה מדיסון, לפני השם שלקחה על עצמה כשנישאה - היתה אסירת תודה על עצם העפלתה לאליפות העולם בהלסינקי ב-2005. היא היתה בת 19, באליפות העולם הראשונה שלה, ובכל זאת קבעה שיא אישי ואת התוצאה הטובה ביותר במוקדמות הקפיצה לרוחק - 6.83 מטר. מפתיע? בהחלט, אבל לא מפתיע כמו שיא חדש ומדליית זהב בגמר, עם קפיצה למרחק של 6.89 מטר. "אני כלל לא מופתעת", התעקשה, מחויכת, אחרי הגמר המדהים. "ציפיתי לזה. חלמתי על זה, התפללתי. ידעתי שזה יקרה - אבל לא ידעתי באיזו שנה". לפני מספר חודשים סיפרה ל-BBC שהמניע היה לנצח, כמובן, אבל היה גם מניע נסתר, נשגב לא פחות: צ'יפס. "ניסיתי לשכנע את המאמן שלי שהרווחתי את הצ'יפס שלי. רציתי לחזור כבר לכפר האולימפי, כי עשו שם קבלת פנים לכל מי שזכתה במדליה. רציתי את שני הדברים הללו - צ'יפס ומיץ, כי עוד לא הייתי גדולה מספיק כדי לשתות".

    שנה לאחר מכן קטפה מדליית כסף באליפות העולם באולמות, שהפכה לזהב עם פסילתה של טטניה קוטובה הרוסיה על שימוש בחומרים אסורים. בגיל 20, טיאנה ברטולטה היתה אחת הספורטאיות המבטיחות בארצות הברית, אלא שאז קרה משהו בלתי צפוי, משהו שגם היא לא היתה יכולה לצפות.

    כלום.

    שש שנים חלפו עד המדליה הבאה שלה, עד שתוזכר שוב כספורטאית עילאית. במהלך שש השנים הללו לא רק הקריירה שלה התפרקה, גם חייה החלו להתפורר. אם בגיל 19 הוכתרה לאלופת העולם, בגיל 24 נאלצה להכריז על פשיטת רגל. "זה היה האגרוף האחרון בסדרה של אגרופים מטפוריים לבטן וסטירות לפרצוף", כתבה בבלוג שלה. "נאלצתי לעבוד בשלוש עבודות זמניות. פינו אותי מביתי, שנמכר במכירה פומבית, והבנק דרש 285 אלף דולר. מס הכנסה נשף בצווארי".

    "את תנסי להרוג את עצמך עם חגורה, עם מנת יתר של תרופות, עם שילוב של אלכוהול ומשככי כאבים... הכל בגלל שתחשבי שהדרך היחידה להשיג מנוחה מהאומללות שלך היא במוות", כתבה בבלוג שלה. "תתחילי להאמין שהעולם מעולם לא היה זקוק לך, שאף אחד אף פעם לא אהב אותך ואף אחד לא יתגעגע אליך אם לא תהיי כאן". המצב היה חמור יותר משום שאת הדברים הללו אלופת העולם לשעבר כתבה בדיעבד - באותם רגעים אפלים ללא ממש ידעה כיצד לבטא את מחשבותיה, ולא ממש מצאה עם מי לחלוק את הנטל. כשכן דיברה, לא פעם קיבלה בדיוק את התגובה ההפוכה לזו שחיפשה.

    למה עשית את זה? את יודעת איך זה גורם לי להיראות?

    "התגובה הזאת היא אחת הסיבות לכך שאנשים שסובלים לא אומרים שום דבר", כתבה. "לעתים את נותרת עם התחושה שהסבל שלך פוגע באחרים".

    בתוך כל הבלגן הזה, ברטולטה חשבה שאולי תפסיק לגמרי עם הספורט ותתרכז בלימודים. "רציתי להירשם ללימודי רפואה אחרי התואר, והשתמשתי באתלטיקה כדרך להרוויח קצת כסף", אמרה ל"אינדיפנדנט". אלא שאז הכירה את מי שיהפוך לבעלה, ג'ון ברטולטה, והוא זה ששכנע אותה לתת לספורט צ'אנס נוסף ואחרון. טיאנה השתכנעה, חזרה להתאמן כפי שפעם התאמנה והרוויחה מקום ברביעיית השליחות של ארצות הברית לאולימפיאדת 2012 בלונדון, האולימפיאדה הראשונה שלה. בדיעבד, התברר כי בעלה צדק: ברטולטה רצה ראשונה את 100 המטרים והעבירה את המקל לאליסון פליקס, שהעבירה את המקל לביאנקה נייט, שהעבירה את המקל לקרמליטה ג'יטר. זה נגמר עם מדליית זהב ושיא עולם חדש - 40.82 שניות. בריצת היחידות סיימה ברטולטה (שהתמקצעה בעיקר בקפיצה לרוחק, נזכיר), רביעית עם שיא אישי של 10.85 שניות - ארבע מאיות מוורוניקה קמפבל-בראון שזכתה במדליית ארד.

    אבל אם יש משהו שהאלופה האולימפית למדה על בשרה לאורך חייה, זה שמדליות והישגים לא שווים דבר בעולם האמיתי - העולם שבינה ובין הקרובים לה, העולם שבינה ובין עצמה. מיד לאחר האולימפיאדה, הקדימו הוריה תרופה למכה ותבעו אותה לפני שתתבע אותם: לטענתם, טיאנה התכוונה לדרוש פיצויים על "התנהלות לא ראויה" ו"התחזות" בכל הנוגע לטיפולם בכספיה. עורך דינם של ההורים סיפר שלפני האולימפיאדה, שלחה האתלטית הודעה לאנשים שגידלו אותה ובישרה שבכוונתה "לפוצץ את הסיפור" על היותם "אנוכיים, שתלטניים ומתעללים" בהתנהגותם. בין היתר, התעקשה האלופה האולימפית שהוריה הזמינו הביתה את הנער שתקף אותה - טענות אותן ההורים הכחישו. בכתב התביעה, נכתב כי "רוברט וג'ו אן מדיסון לא היו מודעים להתעללות בטיאנה מדיסון, וגם כעת לא משוכנעים האם בכלל עברה התעללות או לא". ההורים דרשו פיצויים בסך 25 אלף דולר על "השפלה, לעג ציבורי, כאבים נפשיים וייסורים". במרץ 2013, משכו ההורים את התביעה, אבל המצב לא חזר לקדמותו.

    "את תנסי להרוג את עצמך עם חגורה, עם מנת יתר של תרופות, עם שילוב של אלכוהול ומשככי כאבים... הכל בגלל שתחשבי שהדרך היחידה להשיג מנוחה מהאומללות שלך היא במוות"

    (צילום: GettyImages)

    על אף ההצלחה המסחררת, ברטולטה הרגישה חנוקה - כל כך חנוקה, עד שנאלצה לעזוב את עולם האתלטיקה. מספר חודשים אחרי האולימפיאדה, פצחה בקריירת מזחלות שלג. "הרגשתי כמו מתחזה", אמרה ל"אינדיפנדנט". "לא הייתי עצמי. האישיות שלי היתה מפוברקת, עבור הציבור ולטובת שלום בית. לא רציתי שום קשר לאתלטיקה. היתה אומללה, הרגשתי חסרת ערך". ההצלחה המסחררת לא תרמה - ייתכן כי אפילו הזיקה. "הצלחה מגבירה את הביטחון, אבל זה לא מחזיק מעמד", אמרה לפני כחודשיים לאתר NAYS. "כל מה שצריך הוא להגיע לתחרות הבאה ולהפסיד, כדי לעוף בחזרה להתחלה ולהצטרך לבנות מחדש את הביטחון. את רוצה להגיע לנקודה בה הביטחון שלך לא תלוי בתוצאה של תחרות".

    בקיץ 2015, עשר שנים לאחר מדליית הזהב הראשונה, הוסיפה ברטולטה אחת נוספת - הפעם באליפות העולם בבייג'ינג, כשקפצה למרחק של 7.14 מטר, והעניקה לעצמה מתנה מושלמת ליום הולדתה ה-30 - מתנה שגם לא ממש עזרה עם הדיכאון ממנו סבלה במשך מרבית מחייה הבוגרים. ב-2016, סיפרה, החלה לקחת כדורים פסיכיאטריים, "ולא יכולתי למצוא את התשוקה או הרצון להתחרות. שמעתי את אקדח ההזנקה ולא זזתי, כמעט הרגשתי שאני צעד אחד מאחורי כולן". אלופת העולם החליטה לזנוח את הכדורים הפסיכיאטריים והתייצבה לאולימפיאדת 2016 כאחת הפייבוריטיות לזכות בזהב. הפעם, בניגוד לשנים עברו, כל הלחץ היה עליה, והיא עמדה בו - ועוד איך, עם שיא אישי חדש של 7.17 מטר, שהעניק לה מדליית זהב נוספת. על הדרך, שוב סייעה לרביעיית השליחות האמריקאיות לסיים ראשונות ב-100X4.

    הזכייה בצמד מדליות הזהב האולימפיות היתה משמחת ומרגשת, אבל לא משמחת ומרגשת כמו הזכייה במדליית הארד באליפות העולם של 2017. כי המאבק העיקרי של טיאנה ברטולטה תמיד היה קודם מול עצמה ורק אחר כך מול אחרות: לאליפות ההיא הגיעה כשנישואיה מפורקים, ולא רק הם. "אולי לא תאמינו, אבל זו המדליה המיוחדת ביותר בה זכיתי", כתבה בחשבון האינסטגרם שלה בערב בו סיימה שלישית בתחרות בלונדון. "משום שלפני שלושה חודשים הייתי צריכה לברוח מהבית, הייתי צריכה להחליט אילו מבין כל חפצי הכי חשובים לי, הייתי צריכה לנטוש את הכלבים שלי, היה לי מעט כסף, עדיין אין לי כתובת אמיתית - הכל כדי להעניק לעצמי סיכוי לחיות ולקבל את האהבה לה אני ראויה - כזו שלא כוללת פחד, עימותים, איומים והתעללות. לקחתי הימור עצום בכך שפוצצתי את חיי בשנה כל כך חשובה בקריירה שלי. אבל זה היה שווה את זה".

    ל-BBC, סיפרה שנישואיה עם ג'ון ברטולטה גרמו לה "לאבד את האישיות. הרגשתי כמו זרה בפני עצמי. זה נהיה כל כך קודר עד ששקלתי לקפוץ מרציף רכבת באירופה, כי הרגשתי שאין לי דרך יציאה החוצה מהתחושות הללו, מהאשמה. זה היה מאוד מפתה פשוט להרים ידיים".

    במקום להרים ידיים, טיאנה ברטולטה החליטה לעשות שני דברים שהצילו את חייה: היא ביקשה עזרה, והציעה עזרה לאחרים.

    ברטולטה עם רביעיית השליחות האמריקאיות ב-2016 (צילום: GettyImages)

    ב-2017 החלה לפרסם בלוג ובו חשפה הכל - את הקשיים שלה, את הכעסים, את כל מה שחבוי מאחורי מדליות הזהב וחוזי הפרסום. הכתיבה, כך גילתה, היתה תרפיה מושלמת - וכך גם היוגה אליה התמסרה. קריאה בבלוג של ברטולטה היא קריאה בתוך אדם שהבין שאין לו ברירה אלא להתמודד עם הכל, אחרת לא יוכל להתמודד עם כלום. קולה של ברנה בראון - חוקרת האשמה והפגיעות המובילה בעולם כרגע - מהדהדת במילותיה של ברטלוטה. שתיהן משתדלות לחיות לפי משנתו של טדי רוזוולט:

    "לא המבקר הוא החשוב, ולא זה היושב בצד ומצביע על האדם שמעד או על מעשים שאפשר היה לעשות טוב יותר. הקרדיט מגיע לאדם שבאמת נמצא בזירה, שפניו מרוחים אבק, זיעה ודם; המעז בגבורה; שטועה, שנכשל שוב ושוב, כי אין מאמץ ללא טעויות ופגמים. אבל מי שבאמת שואף כדי לעשות מעשה - שיודע התלהבות ומסירות גדולה, שמקדיש עצמו למטרה ראויה, במקרה הטוב יחווה הצלחה גדולה, ובמקרה הגרוע, אם נכשל, לפחות העז בגבורה, ומקומו לעולם לא יהיה יחד עם אותן נשמות קרירות ומפוחדות שלא ידעו לא ניצחון, ולא הפסד".

    השאיפה העיקרית של אלופת העולם והאלופה האולימפית בדימוס היא להפסיק להקשיב לאנשים מבחוץ, ולהתחיל להקשיב לעצמה. "הניצחונות שלי כמעט תמיד הדגישו את מה שכבר ידעתי, ההפסדים האירו את מה שלא", כתבה בבלוג שלה. זו לא היתה הבנה שנחתה עליה בבת אחת, כשם שהיישום שלה הוא יום-יומי, מתמשך. אבל כל עוד ברטולטה זוכרת לכתוב ולהרגיש ולהעז ולעזור - נניח, לענות כמעט לכל מי שמגיב בבלוג שלה, או לפרסם ספר חינמי לספורטאים צעירים בשם Why You're Not a Track Star, היא מסוגלת להתמודד עם הכל.

    גם עם הרגע המפחיד בחייה, שהתרחש בנובמבר האחרון. "שמעתי צעקות 'לא, לא, לא' בראשי, וזה היה נשמע כאילו אני צועקת מתחת למים", כתבה בבלוג שלה על הקריסה לקרקע בלובי של בית מלון בקולורדו. בבדיקות נמצא שהיא סובלת ממחסור חמור בברזל, וגם מאבדת דם בקצב מדאיג - בין היתר משום שהמחזור שלה התארך, מארבעה ימים בחודש, לשבעה, ל-14. "הרגשתי שאני הולכת למות", סיפרה ל"יוגה ג'ורנל". "קצב הלב שלי היה לא יציב ולהירדם היה כמו להיכנס לתרדמת - היה קשה מאוד להעיר אותי". בבית החולים, נמצא גידול לא סרטני ברחם שלה, שהצריך ניתוח חירום - אחרת, היא עוד עלולה לצנוח לתרדמת אמיתית, ממנה באמת כבר לא תוכל להתעורר.

    יודעת ליפול, יודעת לקום. ברטולטה ב-2015 (צילום: AP)

    ההתאוששות היתה הדרגתית ודחיית האולימפיאדה לשנה הבאה אמורה לאפשר לה להגיע לטוקיו במצב גופני טוב יותר, במה שככל הנראה תהיה האולימפיאדה האחרונה שלה. גם אם במקרה לא תהיה שם - גם אם לא תצליח להעפיל, או שתפרוש עד הקיץ הבא, טיאנה ברטולטה כבר למדה מה באמת חשוב בחיים הללו, וזה לאו דווקא ספורט. מה שבאמת חשוב הוא להיאבק על האמת שלך, על צדק, על שוויון זכויות. "הספורטאים השחורים יודעים שזה זמני", אמרה ל"אייריש טיימס" בחודש שעבר על כל אותם אתלטים שחוזרים הביתה עם מדליות, רק כדי להישכח. "ברגע שהתלבושת יורדת, שהטקס נגמר וקיבלת את המדליה שלך, את שוב הופכת לאדם שחור באמריקה... המצב עגום, אבל הוא לא מאוד שונה מכל תקופה אחרת עבורי ועבור אנשים כמוני. זה הדבר העצוב באמת בכל זה".

    "אני לא יודע מה עוד אני יכולה לעשות כדי להוכיח שלחיים שלי יש ערך, כל עוד אין לי שום ביטחון בכך שיהיו השלכות אם מישהו יעשה לי משהו", כתבה לאחרונה. "בתוכי אני לא שומעת את רשרוש מדליות הזהב, הן לא מהוות מגן נגד גזענות. הרווחתי את הזכות לחיות משום שאני בחיים". אבל כשטיאנה ברטולטה כותבת על הזכות לחיות, היא לא מתכוונת רק לאנשים שחורים, או רק לנשים - היא מדברת גם מיליוני האנשים ברחבי העולם שלא יודעים האם הם טובים מספיק - לא כדי לנצח בתחרות כזו או אחרת, אלא כדי לקום בבוקר. אלה דברים שלא היתה יכולה להגיד בתחילת הקריירה שלה, וגם לא לפני חמש שנים. בחודש הבא תחגוג את יום הולדתה ה-35, ואולי תתרחק עוד יותר משיאה הספורטיבי, אבל בו בזמן תתקרב לשיא אחר, תתקרב לאדם שתמיד נועדה להיות.

    "להפסיד זה בלתי נמנע, להיות מובסת זו בחירה", הוסיפה וכתבה. "את לא יכולה לקבל את כל הטוב לו את מייחלת, את האהבה שאת רוצה, את התוצאות להן את זקוקה, את החלומות שלך, אם לא תטרחי להופיע. יהיו פעמים שלהופיע ידרוש את כל מה שיש בתוכך. ויהיו פעמים, בעיקר כשאת סובלת מדיכאון, שלהופיע ייראה בלתי אפשרי. בשלב הזה, את פשוט צריכה להופיע בשבילך עצמך".

    nimrodofran@walla.co.il

    • טיאנה ברטולטה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully