בסרטון: מסיבת העיתונאים של אייל ברקוביץ' בפברואר 2010
הדבר הכי מוזר בקמפיין שמריץ בימים האחרונים את אייל ברקוביץ' לאימון נבחרת ישראל, הוא שחלפו יותר מ-10 שנים ממסיבת העיתונאים ההיא במלון הילטון. אז הוא עמד על הפודיום והכריז שיאמן את נבחרת ישראל. זה היה אירוע נוצץ, אמוציונלי, כל כך מוקצן בהווייתו, שהחיקוי של מריאנו אידלמן ב"ארץ נהדרת", שהיה טוב בפני עצמו, נראה כמו בגד-מותג יוקרתי מתאילנד - העתק מוצלח במיוחד, אבל עדיין זיוף.
והנה, עשור וארבעה חודשים חלפו להם ביעף, ושוב אנו נמצאים בעיצומו של קמפיין "ברקוביץ' לנבחרת". הרבה השתנה מאז. הוא היה על תקן פורש צעיר יחסית עם ניסיון ניהול מועט במכבי נתניה, בעוד היום הוא על תקן החצי של "אופירה וברקו" (ידעתם שהשם האמיתי של התכנית הוא "אופירה וברקוביץ'"? גילוי מסעיר שטלטל את עולמי). זה באמת הזמן לדבר על "אופירה וברקו". כשהתכנית הזאת עלתה לא נתנו לה סיכוי. טענו שהיא דאחקה, שהיא תרד מיד, שלא יתייחסו לשניים האלה ברצינות. אחרי שלוש מערכות בחירות כבר אפשר להכתיר אותה כמשדר האקטואליה הנשכני היחיד בטלוויזיה, כזה שמטיל פצצות מדי יום שישי, מעצב דעת קהל ומשנה סדר יום.
ואם זה הצליח כפי שאיש לא חזה, מי אנחנו שנצחק על אייל ברקוביץ'?
כדי להבין מדוע המועמדות של ברקוביץ', כמאמן או כמנהל טכני, נשקלת ברצינות, צריך לנסות להיכנס לראש של ראשי ההתאחדות. הם, מצדם, ניסו הכול. אלי גוטמן? היה. זרים? היו. מאמן ישראלי גנרי שינסה לעבור עוד קמפיין בשלום ולהימנע מתבוסות? היו גם היו. אולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש, להיעזר בחוכמת ההמונים ולהגיד אחר כך "מה אתם רוצים? הקשבנו לכם".
ניתוח מקצועי של יכולות האימון של ברקוביץ' הוא משימה בלתי אפשרית, מהסיבה שלא ראינו את האיש מאמן מימיו. הגיוני להשוות אותו לדייגו מראדונה (להבדיל קצת, כן? בכל זאת, מראדונה), קוסם לשעבר שלקח את נבחרת ארגנטינה משום מקום, אלא שלמראדונה היה רקע מזערי בתחום, הוא אימן מעט לפני כן. על ברקוביץ' אנחנו לא יודעים כלום. הוא כן היה מנהל מקצועי, ואפילו היו לו כמה הצלחות לא רעות, אבל על הקווים, במיוחד בקבוצה בוגרת, מעולם לא עמד. מה הוא חושב על שיטה של שלושה בלמים? איך יטריף את בירם כיאל במחצית והאם באמת יעלה במערך שיכלול ארבעה חלוצים בכל משחק?
שייע גלזר המנוח אמר פעם: "אם אני לא יודע מה אני הולך לעשות, איך המגן ששומר עלי יידע מה אני הולך לעשות?" וזה בדיוק העניין עם ברקוביץ'. לנו אין מושג מהסיבה הפשוטה שלו אין מושג. העניין הוא שזה לא ממש מטריד אותו, וזה גם לא ממש מטריד אותנו. זו בדיוק הסיבה שהוא צריך לקבל לידיו את הנבחרת.
בחירה בברקוביץ' פירושה בחירה בדרך של ברקוביץ' - בהליכה אל הלא נודע, אל האימפולסיביות, אל הסנסציה. ממלכתיות היא מושג שהוא לא מכיר ולא רוצה להכיר. הוא יהיה ברקוביץ' ואנחנו נתמוגג כאילו משדרים לנו קרב ב-WWE. הרי מה היה רגע השיא של אנדי הרצוג בנבחרת? ההתפרצות חסרת הגבולות אחרי ההפסד לסלובניה. מה אנחנו זוכרים משלמה שרף אם לא את ההדחה של רפי כהן בשידור חי, את ה"כלה בליל כלולותיה" ואת "וואט ווז ווז"?
אפשר לטעות ולטעון שהטור הזה סאטירי, שיש בו אמירה מרומזת וחתרנית, שהוא בא בהפוך על הפוך, שהוא יורד על ברקוביץ'. זה לא נכון, בי נשבעתי. אפשר גם להתווכח האם מקצועית מינוי שלו הוא מה שאנחנו צריכים - אחרי הכול, כדורגל נמדד בהצלחות ולא בטוח שדווקא הוא האיש שיכול להוביל אותנו להצלחות כאלה - אבל נבחרת ישראל הרי כבר מזמן הפסיקה להיות רלוונטית עבור הציבור הרחב. נזכרים בה לפני משחקים גדולים, מאפסנים אותה ברוב ימות השנה.
יוסי אבוקסיס ורוני לוי הם מאמנים ראויים יותר ברמה המקצועית. שניהם חסידים של כדורגל הגנתי, אוהבים את האתגר של התשת יריבות עדיפות עד כלות. אברהם גרנט כמעט עלה ככה למונדיאל, והשניים הללו הם אולי היחידים בארץ שיכולים ליישם את התורה הזאת. הבעיה היא שגם אם הם יחוללו סנסציה, ולכך ממילא יש סיכוי קלוש, כולנו נמות משעמום. מינוי של ברקוביץ' יהיה הזדמנות בלתי חוזרת להחזיר את הנבחרת לתודעה. היא צריכה משהו שינער אותה, שהרי אור הזרקורים לא יגיע מהכדורגל שהיא משחקת, מהכוכבים המזדקנים, מהמעבר הקבוע בין דרג ג' לדרג ה' ומתקוות חסרות בסיס להעפיל לטורניר גדול במאה ה-21.
כל מסיבת עיתונאים תהיה צבעונית, לכל אמירה תהיה משמעות. העולם מנוהל היום על ידי אנשים אקסצנטריים שלא מפחדים לומר מה שהם חושבים ולפעול בדרך שהם מאמינים בה. תאהבו את זה, תשנאו את זה, אנחנו חיים בעידן שניפץ את הפוליטיקלי קורקט, עידן שברקוביץ' מחליק לתוכו היטב. אורך הקדנציה שלו בנבחרת יהיה על הסקאלה שבין חמש דקות לארבע שנים, ובכל מקרה הוא יותיר כמה רגעים נהדרים שננצור לתמיד. מהבחינה הזאת, לא נותר אלא להסכים עם המחשבה של ראשי ההתאחדות, אם וכאשר ימנו אותו: הרי כבר ניסינו הכול. למה לא הוא?