זהו הגיבור

    צילום: , GettyImages

    הילדות הקשה של מרכוס רשפורד הכינה אותו לייעודו האמיתי בחיים - לא לכבוש שערים, כי אם לגרום לממשלה להפוך החלטה הרת גורל, ולהציל מיליוני ילדים רעבים. סיפורו מעורר ההשראה של כוכב מנצ'סטר יונייטד, שאיחד ממלכה שלמה ועוד עשוי לזכות בתואר אבירות לפני תואר אליפות

    הרחובות הקשוחים היו מלאים בתמונות מראה. רובן ככולן שיקפו בחזרה עתיד עגום, כנופיות וסמים ועוני ופשע. כשמרכוס רשפורד היה בן שש, בן דודו החורג, ניקולס רשפורד, דקר למוות בחור בן 20. ובעוד ניקולס בן ה-18 נשלח לכלא ל-14 שנה, מרכוס הביט סביב והבין, ככל הנראה לא בפעם הראשונה ובטח שלא בפעם האחרונה, מי הוא לא רוצה להיות. "מרכוס וניקולס היו הפכים גמורים", אמר ב-2016 חבר של המשפחה ל"סאן". "בעוד ניקולס התעלל ברחובות של מנצ'סטר עם סכינים, מרכוס הפך לגיבור בעירנו".

    השבוע, מרכוס הפך לגיבור גם במדינה כולה. ביקום מקביל גם הוא עלול היה למצוא עצמו בבית הכלא כמו ניקולס, אולי מכור לסמים, אולי נאלץ לפשוע כדי לשרוד. ביקום מקביל אחר, היה הופך לכוכב כדורגל כפי שהפך, אחד השחקנים הצעירים המלהיבים בתבל, ונעצר שם - כדורגלן-על ותו לא. וכולם היו מרוצים מכך, מפליגים בשבחו, מספרים על הילד הצנוע שהצליח כנגד כל הסיכויים. אבל מרכוס רשפורד לא הסתפק בכך. מעשיו בשבועות האחרונים העלו אותו בדרגה, וכעת זה כבר לא משנה מה יעשה בהמשך הקריירה שלו - שערים, תארים, הכל שולי. זה כבר לא סיפור על כדורגל, כי זה כבר לא סיפור על כדורגלן.

    זה סיפור על גיבור.

    מרכוס רשפורד 1, בוריס ג'ונסון 0: שלט שנתלה השבוע בשכונה של כוכב מנצ'סטר יונייטד (צילום: רויטרס)

    מרכוס רשפורד יודע דבר או שניים על רעב. הוא יודע דבר או שניים על לחזור מבית הספר לשולחן אוכל ריק, על מקרר ובו מדפים בלבד, על ארונות שלא כוללים דבר מלבד את עצמם. כילד הצעיר מבין חמישה, היה האחרון שראה כמה קשה אמו עובדת כדי לנסות להשכיח את האב שכבר לא ממש היה בתמונה. המטרה היתה לשרוד - מיום ליום, מארוחה לארוחה, וגם בימים בהם מרכוס הצעיר הלך לישון רעב, הוא אף פעם לא הלך לישון כועס. כשנשאל השבוע על ידי BBC האם הוא זוכר את רגעי הרעב הללו, בילדות, השיב: "בוודאי, אבל גם חשבתי שזה חלק מלגדול. אף פעם לא התלוננתי. אם יש אוכל על השולחן אז יש אוכל על השולחן. אם לא, יש לי חברים ואולי אוכל ללכת אליהם ולאכול".

    רשפורד לא היה שונה מאוד מהילדים שהקיפו אותו בווית'נשו - איזור קשוח שהצמיח לא מעט שחקנים שכיכבו באולד טראפורד, ביניהם דני וולבק, ווסלי בראון וג'סי לינגארד, וגם כאלה שהתרסקו תחת הציפיות, ביניהם ראבל מוריסון. בתחילת 2018 פורסם בבריטניה דו"ח לפיו 34 אחוז מילדי האיזור שבדרום מנצ'סטר גדלים בעוני. במכתב ששיגר ביום שני האחרון לחברי בית הנבחרים הבריטי, סיפר רשפורד שבאותה מידה, יכול היה להיות כיום אחד מאותם 200 אלף ילדים עניים שנשכחו על ידי המדינה שהיתה אמורה לזכור אותם: "הקיץ הזה אמור היה להיות אפוף גאווה, עם הורים וילדים מנפנפים בדגלי אנגליה. בפועל, אצטדיון וומבלי יכול להתמלא פעמיים בילדים שדילגו על ארוחות בזמן הקורונה, כי למשפחותיהם לא היתה גישה לאוכל. בזמן שהבטן שלהם קרקרה, אני תוהה אם 200 אלף הילדים הללו אי פעם יהיו גאים במדינה שלהם. לפני עשר שנים, יכולתי אני להיות אחד מאותם ילדים, ואז לעולם לא הייתם שומעים את הקול שלי".

    אמו, מלני, עבדה כקופאית בסוכנות הימורים. היא זו שהצליחה להעביר את המשפחה, מבית שהיה מוקף בשתי כנופיות יריבות, לבית אחר, מעט שקט יותר, וגם בו לא ממש היה אוכל. "הוא גוננה עליו ותמיד דאגה שיילך בדרך הישר", אמר אחד מקרובי משפחתו. "הוא לא נקלע לצרות, בניגוד לבני משפחה אחרים". מרכוס מעולם לא שכח, ולעולם לא ישכח את הבית ההוא - ליתר ביטחון, דאג לקעקע אותו על גופו. מיד כשיכול היה להרשות לעצמו, כשהפך כדורגלן מקצוען, רכש את הנכס, לפני שהעביר את אמו לאחוזה שהיתה פחות או יותר ההיפך המוחלט מהבית בו גדל. "היא עשתה את המקסימום בהתחשב בנסיבות", אמר השבוע. "נהגנו ללכת לחנות בה הכל עלה פחות מליש"ט. היא היתה קונה שבעה יוגורטים, כדי שתקבל יוגורט אחד ביום".

    המוסד בו התחנך ממש לא היה היחיד בבריטניה שסבסד ארוחות לילדים עניים, אבל סטטיסטית, כמות הילדים שהיתה זקוקה לארוחות חינם בבית הספר היסודי "באטון ליין" היתה כפולה מהממוצע הארצי. את האוכל שלא יכול היה לקבל בבית, קיבל בבית הספר. "45 אחוז מהאנשים הם כמוני", אמר, "אנשים שחורים או ממיעוט אתני אחר, שחיים בעוני. אני הייתי קרוב מאוד להיות אחד מ-45 האחוזים הללו, ואני מבין שבאותה מידה העניינים היו יכולים להתפתח בצורה אחרת עבורי".

    לפי מגזין "פור פור טו", התאהב רשפורד בכדורגל כשהיה בן שבעה חודשים, וישב מול מסך הטלוויזיה עם אמו. כשמרכוס היה בן חמש, שילם אחיו הבכור דוויין 2 ליש"ט כדי להכניס אותו לאימון באחד המגרשים - רק כדי לראות איך מרכוס הצעיר יסתדר. הוא הסתדר - הסתדר כל כך טוב, עד שמסר כדור עומק בין שלושה שחקנים. "הוא אמר לי שלמד לעשות את זה מפיפ"א", אמר האח. מרכוס הלך בעקבות אחיו ושיחק, כמוהם, במגרשים קטנים בהם התחולל לעתים מה שהרגיש כנס: מישהו הביא רשתות מהבית כדי למתוח בין שתי הקורות. רשפורד הצעיר היה ממוקד מטרה, והמטרה היתה להפוך לכדורגלן - לא סתם כדורגלן, כי אם כדורגלן במנצ'סטר יונייטד. בשנה שעברה פרסם בטוויטר מכתב שכתב לעצמו כשהיה בן 11, אותו חילק לשניים. תחת "עתיד ומטרות" כתב: "אני מקווה שהעתיד שלי יהיה מזהיר בבית הספר ומחוצה לו, בעיקר בקריירה שלי ככדורגלן. אני רוצה סגנון חיים אחר, אני רוצה שהמשפחה שלי ואנשים אחרים יהיו גאים בי. יש לי רק מטרה אחת בחיים והיא להיות כדורגלן מקצועני, בתקווה במנצ'סטר יונייטד".

    תחת "המסע עד כה" תיאר את החודשים הראשונים בקבוצת הילדים של השדים האדומים - גם את ההצטרפות אליה, כמו רוב הדברים הטובים שקרו בחייו, הוא זקף לזכות אמו, שהצליחה לדחוף אותו פנימה אף שהיה בן 11, שנה מתחת לגיל המינימום: "זו תכנית שנותנת לך מקום מגורים קרוב למתחם האימונים ובית ספר חדש, והיא דחפה כי היא ידעה שזה הצעד שנכון לי. הייתי צריך לאכול את האוכל הנכון כשהתבגרתי, הייתי צריך להיות קרוב לחברי לקבוצה, לבית הספר החדש ולחברים החדשים". את הדברים הללו אמר ל-BBC השבוע. באותו מכתב, שכתב לעצמו כבגיל 11, סיפר ש"המסע עד כה היה מדהים. חוויתי הרבה דברים במנצ'סטר יונייטד ובבית הספר. למדתי הרבה מאז שנולדתי ואני גאה מאוד בעצמי שהגעתי לאן שאני נמצא. הרבה ילדים היו שמחים לעשות את מה שאני עושה, ולכן תמיד אעבוד קשה ולעולם לא אקח משהו כמובן מאליו".

    11 שנים חלפו מאז, ומרכוס רשפורד ממשיך לקחת בדיוק אפס דברים כמובנים מאליהם.

    "בעוד אחרים נכנסו לכנופיות ולסמים, מרכוס נותר עם הראש על הכתפיים", סיפר ל"סאן" אחד מחבריו. "הוא תמיד היה כל כך ממוקד, תמיד אמר, 'אני פשוט רוצה להיות שחקן כדורגל'". אחר הוסיף: "הוא בחור מקסים, אחד הילדים הטובים. היו הרבה דיבורי סמים, סחר בקנביס וגז צחוק, אבל מרכוס תמיד נמנע מכל זה".

    כדורגל לא השאיר מקום לשום דבר אחר, אבל זה לא כאילו רשפורד הפנה את מבטו הצידה - לבו תמיד יהיה איפה שתמיד היה: בבית, בשכונות והחנויות והמגרשים העלובים שהפכו אותו לאדם שהוא היום. "אני תמיד מנסה לשלב בין מהיכן שבאתי ומי שאני היום", אמר למגזין GQ בשנה שעברה. "יש הרבה אנשים שהגיעו מאותה סביבה ולא היו ברי מזל מספיק כדי להצליח. זה טוב עבור ילדים שגדלים כאן, לעתים הם עלולים להרגיש שהם תקועים בסביבה הזאת, ממנה קשה לצאת. אני יכול להראות לאן אפשר להגיע. אם יתאפשר לי, לעולם לא אפספס את ההזדמנות להוות את הדוגמא הזאת".

    הפחד הגדול ביותר של רשפורד בתחילת הקריירה, כך סיפר, לא היה לגלות שהוא לא מספיק טוב, להיפצע או להיחתך מהקבוצה האהובה עליו בעולם. לא. הפחד הגדול ביותר שלו היה "להרגיש יותר מדי בנוח עם מה שיש לך". הוא פחד שישכח את כל אותם רגעים, כל אותם אנשים, כל אותן ארוחות שפספס, ויהפוך סתם עוד אדם שהצליח למרות כל מה שעבר ולא בזכות כל מה שעבר, אדם שבע שמרגיש כאילו מגיעים לו דברים, ועל כן לא מוכן לדאוג לאנשים החלשים.

    "לקחו לו עשר שנים להפוך להצלחה בין לילה", התלוצץ מאמן קבוצת הנערים של מנצ'סטר יונייטד. מעט מאוד ילדים ונערים עבדו קשה יותר מרשפורד, וכאשר פרץ לקבוצה הבוגרת כמו הוריקן בתחילת 2016 - צמד בהופעת הבכורה בליגה האירופית, צמד בהופעת הבכורה בפרמיירליג, שער כבר בדרבי הראשון שלו - נדמה היה שהילד הזה, שמסוגל לעשות הכל מלבד לסיים משחק ללא שער, הגיע משום מקום. הוא לא. הוא הגיע בדיוק מהמקומות מהם הגיעו עשרות אלפי האוהדים שמילאו את אולד טראפורד. כמה שבועות לפני הופעת הבכורה שלו, עוד היה נוסע באותם אוטובוסים כמוהם, כדי לשבת באותם יציעים ולצפות באותה קבוצה אהובה.

    "הסיפור שלי נפוץ מדי עבור משפחות באנגליה", כתב לחברי בית הנבחרים הבריטי, "אמא שלי עבדה במשרה מלאה והרוויחה שכר מינימום כדי לוודא שתמיד תהיה לנו ארוחת ערב טובה על השולחן. אבל זה לא מספיק. המערכת לא בנויה כדי שמשפחות כמו שלי יצליחו, בלי קשר לכמה קשה אמא שלי עבדה". רשפורד דיבר מניסיון, סיפר על כל המאמנים והשכנים שסייעו לו, ובעיקר על כל אותן תכניות מסובסדות שאפשרו לו וליתר הילדים העניים לאכול בבית הספר, במקום לא לאכול כלל. "אני בעצמי קיבלתי אלפי תגובות מאנשים שמתקשים. הקשבתי לאבות שאמרו לי שהם סובלים מדיכאון, לא מסוגלים להירדם, מודאגים כיצד יוכלו לתמוך במשפחות שלהם כעת, כשאיבדו לפתע את עבודותיהם; למורים ומורות שמשלמים בעצמם את עלות חבילות האוכל, כי בית הספר כבר לא יכול לעמוד בה; לאמהות שלא יכולות לשלם חשבונות חשמל ואוכל בזמן הבידוד; להורים שמקריבים את הארוחות שלהם בשביל ילדיהם. גברים, נשים, מטפלים ומטפלות זועקים לעזרה שלנו, ואנחנו לא מקשיבים".

    בימי הקורונה, ישב רשפורד בביתו ותהה כיצד הוא יכול לעזור. בעבר כבר סייע למספר ארגוני צדקה, בין היתר כאלה שתמכו בהומלסים, נפגש עם ילדים ומבוגרים חולי סרטן, ובפברואר האחרון לא רק שהסכים לבקשת מעריץ צעיר לבוא לבית הספר שלו כדי לשפוט בתחרות כתיבת שירים של ילדים חירשים - הוא אפילו דאג ללמוד את שפת הסימנים לפני הגיעו למתחם.

    החיפושים אחר ארגון צדקה לו יוכל לעזור חשפו אותו למספרים העגומים - 1.5 מיליון ילדים ברחבי הממלכה זכאים לקבל ארוחות חינם, ו-700 אלף ילדים נוספים שחיים מתחת לקו העוני ולא זוכים לסבסוד ממשלתי. ב-18 במרץ הודיע בוריס ג'ונסון על סגירת בתי הספר בניסיון להשתלט על הקורונה, ומעט מאוד אנשים שאינם עונים לשם מרכוס רשפורד הבינו את משמעות הדברים. "יש 32 אלף בתי ספר ברחבי אנגליה", כתב כוכב מנצ'סטר יונייטד. "מחר, כולם ייסגרו. הרבה מהילדים שלומדים שם מסתמכים על ארוחות חינם".

    העבודה של רשפורד לא הסתיימה עם תרומה כספית נאה לארגון הצדקה "פייר שייר", כי לא רצה רק לתרום את הכסף שלו, אלא להביא אנשים אחרים לתרום את הכסף שלהם. במציאות של היום זמן הוא לא כסף - לייקים הם כסף: רשפורד ניצל את הפלטפורמה העצומה שלו (8.5 מיליון עוקבים באינסטגרם, 2.9 מיליון בטוויטר, 3.3 מיליון בפייסבוק) כדי להפיץ את המסר, אך גם הוא לא יכול היה להאמין לתגובות. תחילה, הכוונה היתה לגייס 100 אלף ליש"ט - מטרה שהושג תוך ימים ספורים.

    מאז, גויסו כבר למעלה מ-20 מיליון ליש"ט, שהם שווי ערך לשלוש מיליון ארוחות לילדים נזקקים.

    "אמשיך להילחם עד שאף ילד בבריטניה לא יצטרך לחשוש מאיפה תגיע הארוחה הבאה", כתב במהלך התהליך. "אני זוכר שהייתי ילד, כשאכלתי ארוחות חינם בבית הספר. אמא שלי לא חזרה הביתה עד שש בערב, אז הארוחה הבאה היתה בסביבות שמונה בערב. הייתי בר מזל, יש ילדים במצבים קשים הרבה יותר, שלא מקבלים ארוחות גם בבית". חלק מהילדים הללו חטפו מכה אנושה בזמן הקורונה, כשהממשלה החליטה להפסיק את "קרן הקורונה", שהעניקה ואוצ'רים בגובה 15 ליש"ט לשבוע עבור 1.3 מיליון עניים ברחבי הממלכה. ההפסקה הזו גרמה לרשפורד להעביר הילוך במאבק שלו - כעת, לא קרא רק לאנשים לתרום ולעזור, אלא לפוליטיקאים לעשות את העבודה שלהם.

    "לא מדובר פה על פוליטיקה, אלא על אנושיות", כתב לחברי בית הנבחרים, "להסתכל על עצמנו במראה ולהרגיש שעשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי להגן על אלה שלא יכולים להגן על עצמם, בלי קשר לנסיבות. בואו נשים רגע את הפוליטיקה בצד - האם אנחנו יכולים להסכים שאף ילד לא צריך ללכת לישון רעב בלילה?"

    מתברר שלא, אנחנו לא יכולים, כי מדי מספר ימים נתקל כוכב מנצ'סטר יונייטד באדם שטען כי המדינה לא צריכה לשאת את הטעויות של אזרחיה: אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להביא ילדים לעולם לא צריכים להביא ילדים לעולם. "אותה אצבע מאשימה יכולה להיות מכוונת כלפי אמא שלי, ובכל זאת גדלתי בסביבה אוהבת ותומכת", התעקש שחקן יונייטד. "הגבר שאתם רואים מולכם היום הוא תוצר של האהבה והדאגה שלה. יש לי חברים ממעמד בינוני שמעולם לא חוו אחוז קטן מהאהבה שאני קיבלתי מאמי". דוגמא קטנה לאחת מאותן ביקורות ניתן היה לקבל מהטרולית/עיתונאית קייטי הופקינס, שצייצה: "מרכוס רשפורד היקר, אתה חושב שנשים צריכות לחשוב איך הן יוכלו להאכיל את הילד שלהן לפני שהן מביאות אותו לעולם? אני לא רוצה לשלם על ילדים של אחרים".

    רשפורד שתק, אבל זה רק בגלל שיכול היה להרשות לעצמו לשתוק. הקמפיין שלו היה כה מעורר השראה עד שמנצ'סטר סיטי - היריבה השנואה - עשתה בשבילו את העבודה:

    (צילום מסך)

    כנגד חלק מההערכות, הלחץ עבד: בוריס ג'ונסון נכנע, והפרלמנט הבריטי החליט להחזיר את קרן התמיכה בלמעלה ממיליון ילדים עניים ברחבי אנגליה. "שוחחתי עם מרכוס ובירכתי אותו על קמפיין שלמען האמת, יצא לי להכיר רק בזמן האחרון", אמר ראש הממשלה. בעקבות הפיכת ההחלטה הדרמטית, פורסם בתקשורת הבריטית שגם סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד צפויות ללכת בעקבות אנגליה עם תכניות סיוע דומות לנזקקים. שחקן סנדרלנד לשעבר מייקל גריי כבר קרא להעניק לרשפורד תואר אבירות, ולא היה היחיד. הכדורגלן הצעיר זכה לתמיכה מקיר לקיר, מקבוצות יריבות, שחקנים יריבים, מאמנים יריבים - וגם מפוליטיקאים ואנשי ציבור. כולם חלקו אינספור אי-הסכמות לצד הסכמה אחת עם היוזמה המופלאה של שחקן מנצ'סטר יונייטד.

    "הוא שינה את חייהם של כל כך הרבה ילדים בקיץ הזה", התמוגג מאמן השדים האדומים, אולה גונאר סולשיאר. "הוא עשה עבודה מדהימה", הוסיף מאמנו לשעבר ז'וזה מוריניו. "זה קצת מוזר לי שכדורגלן אחד יכול לעשות שינוי כזה - הממשלה לא אמורה לחכות עד ששחקן אחד יפעיל לחץ פומבי כדי לעשות דברים כאלה. הנער בן ה-18 שפגשתי לפני כמה שנים הוא גבר עכשיו, גבר עם עקרונות שנלחם עבור ילדים דומים מאוד לילד שהיה פעם". גם פפ גווארדיולה, ג'ון בארנס ואחרים היללו, לא רק בזכות מה שרשפורד הצליח להשיג, אלא גם בשל עצם ההחלטה לצאת לקרב.

    אירועי החודשים האחרונים, ובפרט הקורונה ורציחתו של ג'ורג' פלויד שהובילה לגל המחאות ברחבי העולם, הראו בדיוק אילו ספורטאים מוכנים לנקוט עמדה, ואילו מעדיפים לשתוק. רשפורד נמצא בקבוצה שלישית - כזו שגם מדברת וגם עושה, ולא מפסיקה לדבר ולעשות. המעורבות שלו, של ראחים סטרלינג ושל כוכבי כדורגל אחרים במאבק נגד גזענות או בעד סבסוד ממשלתי לרעבים חשובה הרבה יותר מכל שער שאי פעם יכבשו, משום שהיא מסייעת לא רק בטווח הקצר - נניח, למאות אלפי ילדים שכבר לא יילכו לישון רעבים - אלא גם בטווח הארוך: אם בעבר היו ילדים שרצו להיות מרכוס רשפורד בזכות יכולתו על כר הדשא, כעת הוא מראה להם כיצד צריך להיראות מודל לחיקוי. על פי רוב נראה שהדור החדש של הספורטאים הרבה יותר מעורב פוליטית וחברתית (כפי שניתן לראות גם בארצות הברית, אצל כוכבי ה-NBA השונים), והדור הבא, שיתחנך על מילותיהם ומעשיהם של מרכוס רשפורד ודומיו, יהיה מעורב ודעתן עוד יותר. להיות מודל לחיקוי לא רק אומר לא לקלל או לפגוע באחרים; להיות מודל אמיתי לחיקוי, כפי שמרכוס רשפורד הוכיח בשבועות האחרונים, אומר לפעול, אקטיבית, להשתמש בפלטפורמה שניתנה לך כדי לתקן עוולות, כדי לשנות את העולם.

    "אני לא רוצה שזה יהיה הסוף", אמר השבוע, אחרי שבוריס ג'ונסון חזר בו מהחלטתו. "עדיין יש הרבה דברים שצריך לעשות. אנשים עדיין מתקשים לכל אורך השנה, צריך ללמוד יותר על הסיטואציות הללו ועל איך ניתן לעזור להם". פניית הפרסה של ג'ונסון הוצגה בתקשורת כניצחון ישיר של רשפורד על ראש הממשלה, אבל אלה לא ממש פני הדברים. ובכלל, מרכוס רשפורד לא כאן כדי להילחם או כדי לפלג - בדיוק להיפך. "אני אפילו לא יודע מה לומר", צייץ לאחר ביטולה הדרמטית של ההחלטה. "תראו מה אנחנו יכולים לעשות כשאנחנו מאוחדים. זו אנגליה של 2020".

    אבל אנגליה מאוחדת לא בגלל שאנגליה מאוחדת - היא מאוחדת, משום שלרגע אחד קצר, היה מי שיאחד אותה.

    nimrodofran@walla.co.il

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully