לנצח אחי

הוא בכלל לא ידע שמדובר באחד מחבריו הטובים ביותר. כשסטיבן ג'קסון שכב על הספה עם בתו וקיבל הסרטון של ג'ורג' פלויד מוכה למוות על לא עוול בכפו, הוא חשב שמדובר בסך הכל בעוד סרטון של גבר שנרצח מעצם היותו אדם שחור - יש הרבה כאלה בתקופה האחרונה. חוסר ההפתעה, העובדה שג'קסון עצמו וכמעט כל אזרח שחור אחר בארצות הברית מסוגל להתרגל לשגרה החולנית הזו, מלמדות כמה רחוק הגענו, כמה רחוק יש לנו עוד לחזור. "חשבתי שזה בסך הכל עוד סרטון של גבר שנרצח על ידי המשטרה, אז לא ממש שמתי לב אליו", סיפר ל-ESPN. אבל אז ראה ג'קסון את ההודעות האחרות - אחת ועוד אחת, והבין שלא מדובר בסתם עוד גבר.

מדובר בג'ורג' פלויד, "התאום שלי", כפי שכינה אותו. ההבנה נחתה על כוכב ה-NBA לשעבר ברגע. הוא קפץ. הוא צרח. הוא הפחיד את בתו הקטנה. הוא כמעט שבר את ידו בזמן שניסה להוציא את התסכול שלו על קירות וחפצים ברחבי הבית. "זה ריסק אותי", סיפר השבוע. "אני הולך לעשות כל שביכולתי כדי לשים את בני הזונות האלה בכלא". ג'קסון לא שתק מאז הרצח והוא לא מתכוון לשתוק - לא עוד. במקום זאת, החליט לצאת למסע בלתי אפשרי, בניסיון להשיג את הדבר האחד שאי אפשר ממש להשיג בארצות הברית אם אתה אדם שחור.

צדק.

זו לא היתה הפעם הראשונה שאדם קרוב לסטיבן ג'קסון נרצח, ואם צריך להמר, זו ככל הנראה גם לא תהיה האחרונה. הוא נולד בפורט ארתור, טקסס, כמו ג'ניס ג'ופלין, וגם במקרה שלו חופש היתה מילה אחרת להגיד שלא נותר עוד דבר להפסיד - אבל חופש אמיתי לא היה. מסביבו, ראה סטיבן הצעיר שאתה יכול להיות סוחר סמים, מכור לסמים, ומעט מאוד דברים בין לבין. "כולם מכרו סמים", אמר ל-ESPN ב-2005. "ממש לא חשבתי על למצוא עבודה. חשבתי שזו הדרך הקלה החוצה". קלה היא לא היתה, גם דרך היא לא ממש היתה, ובכל זאת סטיבן ג'קסון מצא עצמו סוחר בסמים כדי להתקיים בצעירותו. הוא היה חלק מכנופיה כבר בגיל 9, כי כך היה נהוג. את אביו הביולוגי מעולם לא פגש, וזה החורג בילה 10 שנים בכלא על העבירות השכיחות ביותר באיזור: סמים וגניבות.

לקנות אקדח בפורט ארתור, סיפר, היה קל כמו לקנות ממתקים. "60 אחוז מהאנשים עשו את אותו הדבר - מכרו סמים", אמר ל"גרנטלנד". "40 אחוז האחרים היו אנשים שעבדו קשה וניסו להתפרנס בכבוד, אנשים שהלכו לכנסיה. ההזדמנויות להצליח היו ספורות. היו מיליוני שחקני כדורסל כאן, ואני השני שהצליח להגיע ל-NBA. זה חור". ובחור הזה, משפחת ג'קסון נשענה אחד על השני כדי לשרוד. בהיעדר דמות אב של ממש, סטיבן הצעיר נצמד לאחיו-למחצה, דונלד באקנר, המבוגר ממנו בעשור. באקנר לימד את ג'קסון לשתות ולהתחיל עם בנות, וגם לחלום רחוק - רחוק יותר מהרחובות ובתי הכלא והייאוש.

כשסטיבן היה בן 16, אחיו למחצה הוכה למוות. דונלד באקנר היה בן 25 במותו, חסר אונים אחרי ויכוח אלים עם אקס של חברתו לחיים, חסר אונים אל מול שני גברים זרים שקפצו עליו, חמושים בבקבוקי זכוכית ובמוט ברזל. הטרגדיה, סיפרה אמו של ג'קסון לאתר הרשמי של ה-NBA, שינתה את בנה מן הקצה אל הקצה: "מאותה נקודה, הוא התחיל להיות אדם שנותן. הוא היה מוכן לתת לאנשים את הבגדים שהוא לובש". סטיבן הצעיר הרגיש אשם על שלא יכול היה להגן על אחיו, אשם על כך שלא נקם את נקמתו, מעורער מחוסר הצדק שאפף אותו.

הטראומה דחפה את ג'קסון עמוק יותר אל תוך עצמו, ואל תוך הכדורסל. המשפחה והסביבה הקרובה אליו התחננה שלא יבזבז את הכישרון שלו, שלא ייכנס לסטטיסטיקה של הרוצחים או הנרצחים, ואכן, הכדורסל לא היה רק כרטיס היציאה של סטיבן ג'קסון לעולם טוב יותר - הוא היה המקום הבודד בו הצבע לא שיחק תפקיד.

ב-1996 מצא עצמו במשחק "מקדונלדס אול אמריקן" המסורתי, המפגיש בין שחקני התיכונים הטובים ביותר בארצות הברית, וניצל את הבמה הגדולה כדי לקלוע 21 נקודות - שמונה יותר מאחד, קובי בריאנט, שהיה בקבוצתו. בלימודים ג'קסון לא ממש הצליח להשקיע באותה רמה, ולכן לא התקבל למכללת אריזונה, לא שיחק כלל במכללות, ואפילו שהצליח להיבחר במקום ה-43 של דראפט 1997 על ידי פיניקס, ראה את הסאנס מוותרים עליו באופן כמעט מיידי. אדם אחר עלול היה להרים ידיים באותה נקודה - או כשנאלץ לנדוד בין אוסטרליה, ונצואלה וליגות הפיתוח בארצות הברית, או כשנדחה על ידי 17 קבוצות NBA, לפי הספירה שלו, אבל סטיבן ג'קסון התעקש.

הוא האמין בעצמו, וזה הספיק.

את חוזה ה-NBA הראשון שלו קיבל ב-2000, בניו ג'רזי. לאחר עונת רוקי סבירה מצא עצמו בסן אנטוניו, ושימש תפקיד משמעותי באליפות של 2002/03. הוא היה לא צפוי, אבל במערכת כל כך צפויה, זה בדיוק מה שהספרס היו צריכים. אף שלג'קסון יצא שם של אדם לא פשוט לאורך השנים, שחקני ומאמני סן אנטוניו השתגעו עליו באותה תקופה, בין היתר בשל הדיסוננס שכל הזמן התקיים, או שאנשים חשבו שהתקיים סביבו - בין האדם שהיה, ובין האדם שאנשים חשבו שהיה. בריאיון לתכנית הרדיו של ריאן ראסילו, סיפר שגרג פופוביץ' ניגש אליו אחרי ליגת הקיץ ב-2001 ובפיו בקשה: "אתה משחק ממש טוב, אני רוצה אותך בקבוצה שלי, אבל רק אם במהלך העונה לא תעשן מריחואנה. אני צריך אותך ממוקד". ג'קסון הסכים, אבל בהמשך הקריירה חזר לעשן - לעתים ממש לפני משחקים.

טים דאנקן כינה את "קפטן ג'ק" "החבר האולטימטיבי לקבוצה", ובחר בו לאחד השחקנים שהכי אהב לשתף עימם פעולה לאורך הקריירה. אחת הסיבות לכך היתה שג'קסון היה מחויב למטרה, ובעיקר לחבריו לקבוצה. בכל פעם שמישהו מהם עף לפרקט, הוא היה הראשון שהושיט יד, הראשון שהתקרב בצורה מאיימת לשחקני היריבה, הראשון שמוכן להיפגע ולפגוע אם צריך.

דוגמא לכך ניתן היה לקבל בקטטה הגדולה בתולדות הליגה, בין אינדיאנה ודטרויט ב-2004. באופן אינסטינקטיבי, בלי לחשוב פעמיים, זינק אחרי רון ארטסט למרומי היציע, ואף היכה את אחד האוהדים - אגרוף שעלה לו בהרחקה מ-30 משחקים ובקנס כספי של 1.7 מיליון דולר. "זה התחיל עם זה שאיבדתי את אחי בגיל 16, ולא הייתי שם בשבילו", אמר ל-ESPN. "זה עדיין רודף אותי. החברים שלי לקבוצה הופכים להיות המשפחה שלי. כשהכיתי את האוהד, בהחלט נהניתי מזה... אתם יודעים את כל הדברים שאנשים צועקים לנו? כל הדברים הגזעניים? צועקים לנו 'כושי', מדברים על הנשים והמשפחות שלנו. אני מתחרט שהכיתי את האוהד, אבל לא שעזרתי לחברי לקבוצה. אם רון יעלה שוב ליציע, כנראה ששוב אלך אחריו".

או פחות משנתיים לאחר מכן, כשהיה מעורב בתקרית אלימה נוספת - הפעם במועדון חשפנות באינדיאנפוליס לצד חברו לקבוצה ג'מאל טינסלי. "ככה חונכתי", סיפר ל-theshadowleague. "אני זוכר כשהייתי בן 4-5, באולמות, לימדו אותנו שאם מישהו מוריד את החבר שלך לקבוצה, אתה צריך להוריד אותו". גם אם זה אמר, במקרה הספציפי הזה, שג'קסון כמעט נדרס למוות, או שצריך היה להשתמש באקדח שלו כדי להציל את עצמו ואת הרכז שלו. "בסוף הלילה הלכתי לאוטו. ראיתי את ג'מאל יוצא החוצה ומישהו הולך מאחוריו, עם יד בכיס האחורי, כאילו הוא הולך לירות בו", אמר ל-ESPN. "קפצתי מהמכונית עם האקדח שלי. אנשים חושבים שסתם יריתי, אבל היה לי רישיון לאקדח. הצמדתי לו אותו לפרצוף, התחלנו לריב... לפתע כמה מכוניות הגיעו, אז יריתי כמה יריות אזהרה. מיד לאחר מכן, איזה בחור קפץ לאוטו וניסה להרוג אותי. הוא דרס אותי. נפלתי על הכביש ושברתי את כל השיניים. מיד נעמדתי על הרגליים והתחלתי לרסס אותו. ידעתי שזו הגנה עצמית".

גם על התקרית ההיא ג'קסון לא התחרט - הוא עשה מה שלדעתו אמור היה לעשות, כדי להגן על עצמו ועל האנשים הקרובים לו ביותר. "אם בדרך מטורפת כלשהי הייתי נהרג כשאני מגן על חבר לקבוצה, חבר או מישהו שאני אוהב, אני חושב שהייתי יכול לחיות עם עצמי", אמר ל"גרנטלנד". "המשפחה שלי כנראה לא, אבל אני כן. זה מי שאני ואני לא הולך להשתנות בשביל אף אחד".

ואכן, סטיבן ג'קסון לא השתנה בשביל אף אחד - לא כאדם ולא כשחקן. סגנון המשחק של הפורוורד המגוון היה פרוע - ויעידו על כך ממוצע של 3.1 איבודים למשחק בתקופתו בגולדן סטייט, שלל זריקות נטולות כל היגיון בריא ו-41 אחוזים מהשדה לאורך הקריירה - ובו בזמן, ביטא גם את האדם שהיה, מבוסס על אינסטינקטים לחימה ורגש. בווריירס הפך ללב הפועם של אחת הקבוצות המהנות בליגה - זו בהנהגת דון נלסון, שהדיחה את המדורגת הראשונה דאלאס מפלייאוף 2007. בשנים ההן ג'קסון עשה פחות או יותר הכל על הפרקט - הוא צלף מחוץ לקשת, ניהל את המשחק, ולא פעם שמר על השחקן הטוב ביותר של הקבוצה היריבה. "הוא אחד השחקנים הכי חכמים שאימנתי", אמר עליו נלסון, "אני לא חושב שאנשים מבינים כמה טוב הוא".

ההצלחה הביאה איתה כסף, והכסף הביא איתו הזדמנות לתרום לקהילה שבנתה אותו: ב-2008 נבחר על ידי הווריירס כשחקן שתרם הכי הרבה לקהילה, זאת לצד האקדמיה שהקים בפורט ארתור אחרי הוריקן ריטה - אקדמיה אותה הודיע ב-2018 שהוא מתכוון למכור, בשל חוסר התמיכה העירונית: "הוצאתי חצי מיליון דולר על בניית אולם, ניסיתי לבנות בית ספר ולא קיבלתי שום תמיכה מהעירייה". לאחר שנתיים טובות בשארלוט וקדנציה שנייה קצת פחות מוצלחת ומהנה בסן אנטוניו, סיים את הקריירה בלוס אנג'לס קליפרס של הבעלים הגזען והידוע לשמצה דונלד סטרלינג. ב-2014, שחרר שיר ראפ בשם America Da Beautiful, ובו הפזמון הבא:

"זה מגרש או שדה כותנה?
מישהו יכול להסביר לי מה זה בדיוק?
שמעתי שהם שונאים, אבל אני לא מופתע
אותה סיבה בגללה מרתין לותר קינג מת"

חבר משותף הכיר לסטיבן ג'קסון את ג'ורג' פלויד. כשהשניים נפגשו לראשונה, חשו שני הנערים שהם מביטים במראה ומיהרו לברר האם, במקרה, הגיעו לעולם מאותו אב. "תאום", כך כינה כוכב ה-NBA לשעבר את אחד מחבריו הטובים ביותר, וכך המשיך לכנותו אותו גם השבוע. "אני כאן כי הם לא הולכים להשחיר את פניו של ג'ורג' פלויד, התאום שלי", אמר באחת ההפגנות הראשונות אליהן התייצב במיניאפוליס. "מתי רצח אי פעם היה ראוי? אבל אם זה גבר שחור, זה מותר".

ג'קסון לא התכוון להפוך לאחד הקולות החשובים ביותר באחת המחאות החשובות ביותר שידעה ארצות הברית - תחילה תכנן בסך הכל להגיע למיניאפוליס כדי לנחם את משפחת פלויד, שהיתה גם משפחתו שלו. אבל מנהיגים גדולים נמדדים ברגעים גדולים, וברגע הגדול מכולם - סטיבן ג'קסון התגלה כמנהיג, כאדם בעל שיעור קומה שמסוגל לנצל את הבמה כדי להגיד בדיוק את מה שרבים בארצות הברית לא רוצים לשמוע. "אנחנו הולכים להשיג שינוי", הצהיר השבוע. "אתם לא רוצים שהאנשים בהם אתם מתעללים, האנשים אליהם התייחסתם כמו זבל, יתהפכו ויעשו לכם את אותו הדבר. זו הסיבה שאמריקה מפחדת מאיתנו, אבל אנחנו לא הולכים לעשות את זה. אנחנו מגיעים ממקום של אהבה".

כשנשאל כיצד פלויד היה מגיב לבזיזות ברחבי ארצות הברית, השיב שחקן ה-NBA לשעבר: "הוא היה שמח שאנשים נלחמים בשבילו, אבל זו לא הדרך שהוא היה רוצה לראות. הוא היה רוצה שיענישו את האנשים שגרמו למותו. הוא לא היה מסוג הגברים שיפגע באנשים חפים מפשע. היינו בני אדם מאותו הסוג: נסענו וראינו הומלס, ואם לא יכולנו לעשות שום דבר בשבילו, התמלאנו צער. ג'ורג' היה רוצה שכולנו נעמוד יחד ונילחם על צדק".

ספורטאים רבים בארצות הברית הצטרפו למחאה, אבל הקרבה של ג'קסון למשפחת פלויד הפכה אותו לקול החשוב ביותר. אדם סילבר, סטיב קר, לברון ג'יימס ואחרים חיזקו אותו בימים האחרונים, ולאחר שכוכב הפוטבול דרו בריס ביקר את כריעת הברך המפורסמת של קולין קאפרניק, ג'קסון היה שם כדי להגיב בצורה הנחרצת ביותר: "לך תזדיין, דרו בריס. אם אתה לא איתנו, אתה בצד השני".

מלבד הצדק אותו "קפטן ג'ק" מחפש, הוא משתדל להעביר מסר גדול יותר מג'ורג' פלויד או מהשוטר שרצח אותו: "אהבה לכל מי שיש לו אהבה לכולם", כתב שוב ושוב ברשתות החברתיות. "לאחי הלבנים", אמר באחת ההפגנות, "אני אוהב אתכם. כל גזע אחר שנמצא כאן, אני אוהב אתכם. אבל הגענו לנקודה בה אם אתם אוהבים אותי ולא עומדים בצד שלי, האהבה שלכם שווה לתחת. הימים האלה נגמרו. אתם לא יכולים להגיד שאתם אוהבים איך ששיחקתי כדורסל וזכיתי באליפויות, ואז לא לעמוד איתי ולתמוך בי כשאני באמת זקוק לכם".

מרגשת מכל היא מערכת היחסים של ג'קסון עם בתו של ג'ורג' פלויד, ג'יאנה. "אני אלווה אותה לחופה", אמר השבוע במסיבת עיתונאים בוושינגטון. "אני אהיה שם בשבילה. אני אהיה שם כדי לנגב לה את הדמעות. פלויד אולי לא כאן, אבל אני אהיה כאן בשביל ג'יג'י".

אז הוא ממשיך להילחם - בשביל ג'ורג', בשביל ג'יג'י, בשביל כל אותם אנשים שחורים שנהרגו בגלל צבע, שנהרגו בגלל שהאנשים שהרגו אותם היו יכולים. "זה לא הולך להפסיק", אמר. "בכיתי מספיק, לא נותרו בי עוד דמעות. בסוף יימאס להם לשמוע את השם ג'ורג' פלויד. לא ביקשתי את התפקיד הזה, אבל קיבלתי אותו על עצמי. אנשים מחפשים מנהיג, אז אני חייב להיות כזה".

לסטיבן ג'קסון יש תשובות - כנות, אמיתיות, יצריות - כמעט לכל שאלה. אבל לשאלה אחת שנשאל השבוע שוב ושוב אין לו תשובה, כי לא יכולה להיות לו תשובה:

מה זה צדק?

"אני לא יכול לענות על זה", אמר, "כי אין לנו אותו. אם מישהו יודע את התשובה לכך, שיגיד. לי אין מושג".