היום לפני 10 שנים, ב-15.5.2010, זכתה הפועל תל אביב באחת האליפויות הדרמטיות בתולדות הכדורגל הישראלי והשלימה דאבל. עומרי קנדה היה שותף פעיל לעונה הפנטסטית של האדומים, אבל בריאיון לציון עשור לזכייה, הוא מספר על הטראומות שהוא סוחב וחושף שהוא לא הרגיש חלק. ללא ספק, הדמות הטראגית של הדאבל ב-2010.
"כשנגמר המשחק ולקחנו אליפות, אף אחד מצוות מאמנים וכל מי שמסביב לא בא לחבק אותי, זה כאב לי מאוד. זה מה שעושה אנשים לגדולים או ענקיים", מספר קנדה שהורחק באותו משחק, "גם ב-1:1 וינסנט אניימה החטיא פנדל אבל לא היו זוכרים לו את זה. גם לא את הגול שהוא ספג ושהיה צריך לעצור אותו. קנדה אשם בהכול חוץ מהגול של זהבי. בעצם אפילו בגול ניצחון של ערן הזכירו אותי - אמרו שאני צריך להגיד לו תודה. זה היה נוהל בהפועל: להפיל הכול עליי ולא לפרגן. בסיום, כשבטלוויזיה רצו שאגיע לדבר בפאנל, בהפועל סירבו. כאילו אני לא חלק מהמועדון, נתנו לי להרגיש לא שייך".
לא שמת הכול בצד ובחרת לחגוג
"בגלל שלקחנו את הדאבל זאת העונה הכי עצובה שהייתה לי. זאת העונה שנתתי לחיים גם לעבור לידי ולא דרכי, העונה זאת לקחה ממני את הרגש. אני לא רוצה שזה יצטייר שאני יורק על כולם, אני פשוט מדבר מהלב. אני יכול להגיד שהתקופה בהפועל גרמה לי לשנוא כדורגל. אני לא רואה כדורגל כבר ארבע שנים, אני אוהד הפועל שרוף אבל לא יכול לראות כדורגל. דרבי זה יום אבל בשבילי, לא רוצה לראות או לשמוע, רציתי שהקורונה תימשך ולא יהיה כדורגל בכלל, זה עושה אותי עצוב שיש כדורגל.
"בשלושת החודשים האחרונים בעונת הדאבל כבר לא הרגשתי שייך. כל שחקן כבר דאג לעצמו והכול התחיל להתפרק, כבר לא היו חברים שם. הסתירו הכול, היו אך ורק אינטרסים, הדלפות בלי הפסקה. אני יכול להצביע רק על שחקן אחד שהיה בשבילי כל הזמן לטוב ולרע וזה אביחי ידין. רצתי עם השחקנים לקהל, אבל מהר מאוד ראיתי את הפרצופים של גוטמן ושל כולם ובחרתי לרדת לחדר ההלבשה. חזרנו עם האוטובוס לוולפסון לדעתי ומשם נסעתי הביתה ,לא המשכתי לחגוג".
לא שאלו איפה אתה?
"ניתקתי את הטלפון. אחרי כמה ימים כבר הצטרפתי, אמרתי לעצמי שאני לא נותן לכל מה שמסביב להרוס לי. רק כשנסעתי לחו"ל נזכרתי שלקחתי אליפות. קשה היה לי ליהנות ממנה באותו הזמן עם כל מה שעברתי".
סתם חיפשו אותך?
"לא, אני את הטעויות שלי עשיתי, אבל זה הגיע למצב שהסטיגמות היו חזקות יותר מהמציאות. לדוגמא, תמיד ידעו להגיד עליי שאני חזק בהתקפה וחלש מאוד בהגנה, אותו דבר לגבי הימורים, סטיגמות שאי אפשר לשנות. ולמה אני אומר את זה? כי ככה הייתה הקבוצה - כשמנצחים אז קנדה הוא שחקן מצוין, מסמר בחדר ההלבשה ומחזיק אותו, שחקן שנחוץ לכל קבוצה. אבל כשלא הולך, הכי קל ליפול על הליצן: קנדה לא רציני, קנדה עושה שכונה לפני משחקים. ככה זה היה לכל אורך הדרך בהפועל ובעיקר בעונה של הדאבל.
"אני לא מתמסכן. קריירה של שחקן בודקים נבחנת בתארים ודברים שעשה. יש שני סוגי שחקנים, יש כאלה כמו שרן ייני שהוא בחור טוב, ביישן, צנוע, נחבא אל הכלים - כשהוא יסיים לא בדיוק יזכרו אותו, הוא כביכול לא השאיר חותם. ויש שחקנים מהסוג שלי, שאת החלק ההתקפי תמיד יזכרו לי ובמיוחד את הרגעים הפחות טובים שקשורים להסתבכויות, הליצנות וגם הדברים הטובים שעשיתי בהפועל תל אביב".
כל הבלגן הזה היה בעונת הדאבל?
"הכדורגל מלא פוליטיקה. גם בעונת הדאבל הייתה המון פוליטיקה. אני לא בא להוציא את הכול על גוטמן, הוא גם עשה טוב בשבילי, הוא נתן לי את הבמה ועזר לי לזנק. בחצי השנה הראשונה כשפרחתי בהפועל, הוא היה אומר לכולם לשחק עליי, 'הוא מאמלל שחקנים באגף', אך כשלא היה טוב, היה לו קל ליפול עליי"
היה עליך חרם?
"עוד המצאה. עם שכטר דיברתי היום, עם שי אבוטבול אני מדבר פעם בכמה שבועות, פשוט היה סקסי לעשות ידיעות שליליות עליי. כתבו שהסתכסכתי עם גילי ורמוט. גילי? הוא לא מסוגל להסתכסך עם מישהו, הוא כל כך מבוהל שגם אם יסתבך הוא ישכח את זה. גם עם דגלאס דה סילבה לא היה סכסוך. יש דברים שקורים מאחורי הקלעים ואנשים בכלל לא יודעים את זה. אם היו משחקים קלפים בחדר הלבשה, שחקנים שהיו מפסידים היו מביאים לפיצוצים באימונים או משחקים, אבל אף אחד לא היה יודע את זה. תמיד היו מקשרים את זה אליי אוטומטית, כשבדרך כלל הדברים היו קשורים לאירועים שקרו מאחורי הקלעים.
"מעולם לא חוויתי חרם בהפועל, אבל כשלא הצלחנו הכול הלך אליי. הקבוצה הפסידה כי קנדה ליצן, כי הוא מהמר, כי הוא חלש בקו של ארבעה, כי הוא לא רציני. כל הפסד אוטומט עליי, כל ההנהלה לכלכה עליי. פשוט חיפשו בעיות של הקבוצה, חיפשו לטייח, בניצחונות גוטמן טקטיקן וענק, אבל בהפסדים תמיד היה את האליבי שזה עומרי קנדה".
דגלאס אמר שחיפש להרוג אותך במחצית
"אתה יודע כמה שקרים המציאו עליי במשחק של הדאבל? דגלאס אמר? מעניין שבמחצית בשאלקה הוא לא חיפש אותי, נכון? בכלל, עדיף שאני לא אפתח את הפה על הרבה דברים שקרו בהפועל כי האדמה תרעד. אתם מספיק שנים בכדורגל, שחקן שמורחק בדקה ה-20 יכול להיות בחדר ההלבשה במחצית? בכלל לא הייתי שם. הורחקתי, התקלחתי ועליתי למעלה. יכול להיות שאלי גוטמן אומר שהוא עצר את דגלאס? יש שקרים כאלה? הייתי עם גילי פוטרמן ביציע 10 דקות אחרי ההרחקה. אגב, גם אם לא היו לוקחים אליפות היו רגועים, לא היה לחץ, כי היה את האליבי של קנדה. מקסימום קנדה קיבל אדום, קנדה כנראה מכר את המשחק, קנדה והשטויות שלו שוב".
עדיין, קיבלת אדום טיפשי שיכול לגמור משחק
"אסור היה לי לקבל אדום, עשיתי טעות, אבל ישר אמרו 'הנה זה מכר משחק'. יש שחקן שלא רוצה לקחת אליפות? מה, לא היה לי מענק גבוה? עד המשחק הזה היו לי שיניים מהממות, שברתי את האף ועוד שתי שיניים במהלך הזה. אלירן דנין נתן לי מרפק קליל, שבר לי שתי שיניים עליונות וזעזע לי את האף. אני זוכר שבאותו יום היה אמור לי להיות אירוע, ואמרתי שגם אם לא ניקח אליפות אני אגיע עם החברה, אבל איך שקיבלתי את המרפק כבר היה ברור שלשום אירוע אני כבר לא אלך. ראיתי חושך בעיניים, החזרתי ובאטמוספירה של המשחק וטדי קיבלתי אדום. אפשר היה לתת לשנינו צהוב.
"אני בטוח שגוטמן כבר הכין את האליבי לסיום עם ההרחקה שלי עם ה'ככה זה כשיש שחקן לא אחראי וכו''. אני בכלל כבר הייתי למעלה. מה חשבתי ביציע? הייתי בהלם טוטאלי ממה שקורה, לא האמנתי. כאב לי שעד שהייתה לי הזדמנות לעונה חלומית, התפקשש לי. בדקות האחרונות לא עניין אותי מה קורה במכבי חיפה, רק התפללתי שננצח. לא היה אכפת לי שחיפה ינצחו 1:6, לא עניין אותי, כי ידעתי מה יקרה לי אם לא ננצח - ידעתי שיפילו עליי הכול".
היה בלגן בהנהלה באותה עונה
"לא התייחסנו לזה, כי הכסף נכנס בזמן והיינו קבוצה מטורפת, לכן זה לא השפיע. רק לקראת הסוף של עונת הדאבל כל שחקן התחיל להתעסק בעצמו ובעתיד שלו והעסק התחיל להתפרק".
איפה אלי טביב היה באותה תקופה, לא דיבר איתך?
"אז הוא עוד לא היה דומיננטי כמו בהמשך השנים, הוא היה מדבר עם מי שהוא היה צריך. הוא דיבר עם חמישה שחקנים: ביברס נאתכו, איתי שכטר, גילי ורמוט, הוא ישן אצל ערן זהבי ולעתים הייתי בטוח שהוא ודגלאס זוג. אלה שצריך לעשות עליהם כסף קיבלו יחס מיוחד. הקרע של טביב עם השחקנים התחיל כשהם דרשו לפתוח חוזה ומענקים".
מוזר לך לראות שחקנים כמו זהבי ושכטר עוברים אחרי זה למכבי תל אביב?
"שכטר שחקן של קהל, שחקן אמוציונלי, שחקן מחויב. איפה שייתנו לו מה שמגיע לו והוא ירגיש טוב לעשות את מה שהוא רוצה, שם יהיה. גם מחוץ למגרש הוא מספר 1 בארץ, הוא יודע להתאים את עצמו. ערן זהבי היה שונא מכבי, שונא מכבי בדם, אבל דברים משתנים. לפני 10 שנים אף אחד לא האמין ששניהם ילכו למכבי".
אם הייתי שואל אותך אחרי הדאבל מי יעשה כסף ויצליח, היית אומר זהבי?
"בחיים לא. גילי, שכטר וביברס הם הראשונים שהייתי אומר. כשבאתי להפועל, זהבי ואני היינו החברים הכי טובים בעולם, אבל אלי גוטמן הפריד בינינו. הוא ראה אותנו ביחד, לקח אותנו לחדר, אמר לנו: 'כל אחד מכם יעשה כברת דרך בכדורגל, אני מבקש מכם שתתרחקו אחד מהשני'. היינו חברים טובים מחוץ לאימונים ובמתחם אסור לנו לדבר, דברים הזויים.
"גוטמן לא נתן לו לשחק, אבל יוסי היה ענק עם ערן - נלחם שהוא ישחק למרות שגוטמן לא התלהב. הקרדיט תמיד הלך לאלי אבל האמת אחרת, יוסי ידע להתחבר לשחקנים, לדבר איתם בגובה העיניים, לא לערבב אותם, זאת מישהו ששחקנים נלחמים בשבילו. אצל אלי מי שהיה עושה פעולה לא נכונה, היה משלם בהרכב או בסגל או נשרף. יוסי היה להיפך, ידע לדחוף שחקנים למרות טעויות.
"מה שהיה טוב אצל אלי זה שהוא היה יודע לגרום לשחקני ספסל לרצות לנצח יותר משחקני ההרכב. היו משחקים שבספסל היינו מתים שחיזבאללה יתחיל לתקוף וכל ה-11 ימותו, ללא יוצא מהכלל, הוא היה מטריף אותנו. הייתי על הספסל ומעודד את דני בונדר, גוטמן היה כמו ליאור סושרד, נכנס לכולם לתת מודע ומטריף אותם. אלי ידע לשחק את המשחק. כשבן שהר היה מבקיע הוא היה מסתובב ואומר 'אני הבאתי אותו', כשבן היה מחמיץ הוא היה מסתובב ואומר 'למה הביאו אותו?'. גם לגביי, היה אכפת לו ממני עד שקיבל את הסיבוב".