הדוד שלא זכיתי להכיר

צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

"כשאתה חלק מהשכול, הרגשות הם פי כמה. כשאתה עומד בגביע העולם עם חולצת נבחרת ישראל בידיעה שיש לך גם דוד שנפל על הקמת המדינה, המשמעות עוד יותר חזקה". גיורא שפיגל בריאיון על יוסף (יוסקה) לוי שהיה שחקן כדוריד, נעצר עם אביו ונפל במלחמת השחרור ב-27 באפריל 1948

יוסף (יוסקה) לוי היה מיועד לגדולות. מי שהכיר את הדוד של גיורא שפיגל יודע לספר שאם היה עובר בשלום את מלחמת העצמאות, היה מצליח לפלס לעצמו דרך לצמרת צה"ל שנים אחרי זה. בגיל 31 נפל יוסף לוי בקרבות מלחמת השחרור באזור תל אביב יפו ועל שמו קרוי רחוב בין מלון דייויד אינטרקונטיננטל ושוק הכרמל. בנקודה הזו מצא את מותו כשניסה לסייע לחבר שנפגע מכדור של צלף ערבי. הוא חילץ את החבר, אבל בעצמו חטף כדור שסיים ברגע אחד חיים של מי שנבחר בגיל צעיר להיות מפקד תחנת האצ"ל בתל אביב, אחרי שעשה תפקיד דומה כמה שנים קודם בפתח תקווה.

"כספורטאי תמיד הרגשתי שאני מייצג את מדינת ישראל", מספר גיורא שפיגל בריאיון לוואלה! ספורט על הדוד שמעולם לא הכיר. "הייתי בסך הכול בן שנה כשיוסקה נהרג. לכן את הסיפורים עליו שמעתי מסבתא שלי, אימא של יוסקה, ומאימא שלי הדסה שהייתה אחותו. בכלל, גם המשפחות של אימא שלי וגם של אבא שלי הן משפחות שורשיות שחיו בארץ מהמאה ה-19 והן קשורות בטבור להקמת המדינה. כשאתה עומד בגביע העולם במקסיקו עם חולצת נבחרת ישראל בידיעה שיש לך גם דוד שנפל על הקמת המדינה, המשמעות היא עוד יותר חזקה".

עוד בוואלה! NEWS

"אתן לבנים שלי להיות לוחמים": ז'אן טלסניקוב בריאיון, 15 שנה לנפילת אחיו דן

לכתבה המלאה
היה מיועד לעלות בסולם הדרגות. דף הנופל של יוסף לוי (טעות בגיל - 31.5 ולא 22)

זו גאווה.

"כיוון שגם משפחת שפיגל של אבי וגם משפחת לוי של אמי, בנו את הארץ הזו, הקשר שלי למדינה דרך הכדורגל היה כפול. זה לא רק היה בייצוג הנבחרת בגביע העולם או בכל משחק בינלאומי. אני זוכר את עצמי במשחקי הנוער באסיה מ-1965 כשאני רק בן 18. אפילו כשייצגתי את ישראל בנבחרת אסיה בקואלה לומפור, כשאף ישראלי לא יכול היה להיכנס לשם, הרגשתי את הגאווה. מאוחר יותר כששיחקתי בשטרסבורג ונבחרתי לראש קבוצה, ובטח כשנבחרתי לשחק בנבחרת אירופה עם שמות גדולים, תמיד העניין של ישראל לא ירד מהפרק. אני צבר. ההורים שלי נולדו בארץ. אנחנו ישראלים גאים ואוהבים את המדינה. כשיש לך שכול במשפחה, הרגשות הם פי כמה וכמה. אני ממשפחה של אנשי מחתרת. גם אבא שלי ואחיו הרבים היו במחתרת ואפילו אימא של אבא שלי סוניה שפיגל העבירה נשק במחתרת. באתי ממשפחה שיש לה חלק בהקמתה ובבנייתה של ארץ ישראל".

המשפחה של אימא שלך לא פחות.

"בוודאי. כמעט כל בני המשפחה שלה היו ידועים כחברי מחתרת. סבתא שלי מצד אימא שלי הוכרזה כאם המחתרת. אצלה בבית במרתף היה חלק מהחמ"ל של מנחם בגין והוא היה מתחבא אצלם בבית. זו משפחה עם מסורת ארוכה באצ"ל".

יוסף לוי קבור בנחלת יצחק בתל אביב בחלקת חיילי צה"ל. מה שמעת עליו כל השנים?

"שהוא היה בחור קסם. אינטליגנטי. משכיל. היה מיועד לעלות בסולם הדרגות. התחיל כחבר אצ"ל מן המניין ואחרי זה היה מפקד האצ"ל בפתח תקוה, וכשנהרג היה מפקד האצ"ל בתל אביב. את יוסקה לא הכרתי. נולדתי שנה לפני שהוא נהרג. כשהוא נהרג ב-1948 הוא היה בן 31. אבא שלי אליעזר היה צעיר ממנו. יוסקה לא היה הבכור במשפחה של אימא שלי. היו 10 אחים ואחיות במשפחה של אימא שלי. יוסקה היה אחד המבוגרים בין האחים והאחיות. היו אולי שניים שנולדו סביב 1915".

הוא היה ספורטאי.

"הוא היה ספורטאי. שיחק כדורגל, אבל התמחה דווקא בכדוריד ושיחק בנבחרת ארץ ישראל. כשהוא נהרג גרנו בפתח תקוה, ובבניין שלנו גרו גם הסבא והסבתא שלי".

"אני ממשפחה של אנשי מחתרת". גיורא שפיגל עם אחותו נילי בגלייבטר (צילום: באדיבות המשפחה)

מתי התוודעת לסיפור?

"מגיל צעיר מאוד ידעתי שיש לי דוד שנפל במלחמת השחרור. סבתא שלי תמיד הייתה מדברת עליו כגיבור וכמה חבל שהוא הלך. אימא שלי סיפרה לי עליו הרבה מאוד, אבל יותר בחיי הבוגרים. עד כמה זה היה בשבילם שוק וצער. בכל יום זיכרון ובכל יום עצמאות, אימא שלי ואחיה הצעירים, וכמובן סבתא שלי כשהייתה בחיים, היו נוסעים לאזכרות בנחלת יצחק וגם אני כמובן הייתי מצטרף".

השכול היה דייר קבוע בבית?

"השכול היה קשה מאוד. סבתא שלי, אימא של יוסקה, הייתה אישה חזקה מאוד אבל גם אישה מאוד הגיונית. היא אמרה שהמוות פוגע לפעמים באנשים טובים. היא הייתה אישה מסורתית ואדוקה והיא האמינה שזו דרכו של העולם. עמוק בתוכה כאב לה מאוד העניין ואימא שלי תמיד דיברה בכאב. ההורים שלי מאוד אהבו את יוסקה וזה כאב להם".

נשלחו לאריתראה ונגזרו עליהם שלוש שנים במעצר. יוסף לוי, משמאל, עם אליעזר שפיגל ושלמה לב עמי (צילום: באדיבות המשפחה)

למעשה, יוסף היה עצור באריתראה עם אביך ארבע שנים לפני מותו.

"הם נשלחו לאריתראה ב-1944 אחרי שהלשינו עליהם שהם חברי מחתרת האצ"ל. עם יוסקה ועם אבא שלי היה גם אח של יוסקה שלמה לוי שמאוחר יותר הפך לשלמה לב עמי והיה הסגן של מנחם בגין. בתחילה הם היו במעצר בלטרון ואז נשלחו לאריתראה ונגזרו עליהם שלוש שנים במעצר. המייג'ור האנגלי של המחנה שמע שאבא שלי כדורגלן טוב ועמד לצפות בו כשהוא משחק ובועט בכדור במחנה. המייג'ור היה מביא לאבא שלי כל מני דברי מאכל טובים ואבא שלי ביקש שיפסיק כדי שלא יחשבו שהוא משתף פעולה עם האנגלים.

"אבא שלי וחבריו היה מכניסים לכדור שהיה קשור עם שרוך כל מני פתקים והם היו מעיפים את הכדור בכוונה מעבר לחומה כדי שיהודים שהיו בחוץ יקבלו מידע ויעבירו לישראל. המייג'ור הציע אפילו לאבא שלי לעבור לאנגליה ולפתח קריירה של מקצוען, אבל אבא שלי אמר שהוא רוצה להיות בדיוק כמו חבריו ולא רוצה להשתחרר בזמן של חבריו יושבים בכלא. הוא אמר למייג'ור: 'אני יהודי וישראלי ונלחמתי למען מטרה שתהיה לנו מדינה משלנו. אני לא אטוס לאנגליה'. אחרי שנים רבות אבא שלי פגש את המייג'ור באנגליה וסגר איתו מעגל".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully