את ההיכרות הקרובה עם המוות עשה כדורגלן העבר ז'אן טלסניקוב כשהיה נער. אביו, שהיה גם זה שלימד אותו כדורגל, נהרג והותיר אותו ללמוד להתמודד עם המשך החיים. אלא ששום דבר לא הצליח להכין אותו לרגע הנפילה של אחיו הצעיר דן ב-2 במאי 2005. בעוד כמה ימים ימלאו 15 שנה לנפילתו של דן טלסניקוב בקרב של סיירת צנחנים מול מחבלים צפונית לטול כרם, והכאב אפילו מתחדד ככל שעוברות השנים.
"הנפילה של דן היתה בסמוך ליום הזיכרון, כך שיוצא שאנחנו עולים כל שנה לקברו פעמיים בתוך כמה ימים, אבל השנה האזכרה יצאה לפני כשבועיים", מספר ז'אן טלסניקוב בראיון מיוחד ערב יום הזיכרון. " העלייה לקברים ביום הזיכרון מאוד חשובה להורים כי באים כולם יחד ויש שיתוף של הכאב. לי באופן אישי בית העלמין הוא לא המקום שאני צריך להיות בו כדי לדבר עם דן. אני מדבר עם דן בקיץ בים ובחורף ברחוב ובבית שלי מתי שאני רוצה וצריך. זה לא ידכא אותי שאני לא אלך לשם ביום הזיכרון השנה אבל אני מבין את החשיבות למשפחות השכולות שמבקשות שהכאב יהיה גם לאומי ומעבר לכאב האישי".
אתה מקפיד לעלות בכל שנה ביום הזיכרון?
"בטח שאני עולה בכל שנה והמון אנשים באים מהסיירת שלו. מהמושב, מהקיבוץ. תמיד הבית של אימא שלי גם פתוח באותו יום".
אתה עולה לקבר גם לא ביום הזיכרון או ביום השנה לנפילתו?
"כן, יוצא לי גם ללכת לא בימים האלה. אבל מעט מאוד. היו לי רגעים שהרגשתי צורך ללכת אליו לקבר ולמצבה אבל בגדול אני לא חובב בתי עלמין ואני לא צריך את בית העלמין כדי להתחבר אליו".
איך נראתה האזכרה האחרונה לפני כשבועיים?
"בגלל הקורונה היינו עשרה במרווחים והבית של אימא לא היה פתוח כמו תמיד. אנחנו 15 שנה לנפילתו ועדיין באים בכל שנה הרבה מאוד לאזכרה".
מי שומר על קשר איתך ועם אימא שלך?
"המון חבר'ה שלו שומרים על קשר. החבר'ה מרגישים בבית של אימא שלי כמו בבית שלהם. החבר'ה שלו מהסיירת ומהלוט"ר. לזכותם ייאמר שהם חוגגים לו בכל שנה באוגוסט גם יום הולדת. פותחים בים סוף שבוע עם על האש בשביל הזיכרון שלו. הכל כדי לקדש את החיים".
איך היא תתמודד בלי עלייה לקברו של דן ביום הזיכרון?
"אני חושב שהיא מקבלת את המציאות בגלל הקורונה ובגלל החשיבות של הבריאות. מעבר לזה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות אפשר לפרוק את הכאב. אפשר לתקשר, לשלוח הודעות ומיילים. פשוט מרחוק. האנרגיה מתקיימת בצורה כזו או אחרת. אני בעצמי אעלה לשיחה בזום על דן מול כל מיני אנשים שרוצים להקשיב למה שיש לי להגיד עם עוד מישהי ששכלה את אחיה".
אתה לא כועס על אף אחד שלא תוכל לעלות לקבר?
"אין בלבי על הממשלה וגעגועים לבית העלמין הרי אין לי. אני יכול להבין את ההורים שכואב להם מאוד שלא יוכלו לעלות לקברים. מבין אותם לגמרי".
אני חייב לשאול שאלה כבדה על רקע התפוררות החברה שלנו ואיבוד הערכים של חלק מנבחרי הציבור מה שמחלחל למטה לעם עצמו. אתה לא תופס את עצמך כל השנים מאז שדן נפטר שואל לעזאזל בשביל מי אח שלי נפל?
"לא, לא. זה אולי לא נעים לי, אבל אני רואה בעם שלנו גם כל כך הרבה איכות ויופי. יש אנשים טובים בעם שלנו ואני רואה את זה גם בעשייה שלי כמאמן מנטלי מול שחקני כדורגל צעירים. אני בוחר לראות את הטוב כי קודם זה עושה לי טוב ומקל על הסבל שלי וגורם לי להיות עוד יותר נחוש לגעת באנשים הטובים. אני לא סופר את האנשים המושחתים, כי יש מספיק אנשים טובים. יש בעם שלנו גם צד של אור ולא רק צד של חושך ואני בוחר לראות את הצד המואר והטוב של בני האדם שחיים כאן".
אתה יודע היטב שיש הרבה חושך, אבל אתה בוחר להיות באור.
"חד משמעית".
אז הקרבת את הדבר הכי יקר והאנשים הרעים שחיים בקרבנו לא יגרמו לך להצטער?
"בדיוק. דן היה קטן ממני ב-11 שנים ושמונה חודשים ועם כל הכאב והצער דווקא בגלל הבחירה שלו להיות לוחם עם כל זה שידענו מה יכול לקרות לו, גורמת לי להרגיש עכשיו שייכות יותר גדולה כישראלי וכיהודי לעם שלי. יש המון אנשים טובים".
איך אתה מרגיש מול מי שאומר פראייר מי שהולך ומקריב ומסכן את חייו בשביל אנשים שלא ראויים לכך?
"מרגיש חמלה. אני יודע שיש אנשים אחרים ואליהם אני פונה. זה לא שאני לא חושב שאנחנו צריכים להיות יותר טובים. אבל יחד עם זה אסור שהרעים ימשכו אותנו למקום שלהם. ולכן אני בוחר להסתכל על הטוב ויש דברים טובים בחברה שלנו. אני מאמין שיש דור אחר שיעלה בעתיד וישנה את מה שאתה מרגיש".
אם הייתי יכול להחזיר לך את דן לשעה. מה היית אומר לו?
"בעבר הייתי אומר לך: 'אל תחזיר לי אותו לשעה כי אחרי זה תיקח לי אותו שוב ואני לא אעמוד בזה. זה יכאיב לי יותר. בוא נשמור על הסטטוס קוו'. אבל מכיוון שלא הייתי עומד בסירוב לפגוש אותו לשעה נוספת, הייתי רק מחבק אותו שעה שלמה ואומר לו: 'אם חזרת לשעה, סימן שיש מעבר. חכה לי אחי. אני עוד אגיע וניפגש'. אבל שעה הייתי רק מחבק אותו. הייתי מנצל את השעה הזו עד תום".
מה ההרכב הפרטי שלך כרגע?
"יש לי את לוקה בן עשר, לטיסיה בת שמונה ומתיאו שהיה שלשום בן חמש".
ואלה לא הרגעים הכי קשים כשאתה יושב איתם וחושב על זה שהם לא זכו להכיר את דן?
"בטח שיש רגעים כאלה. זה מבאס אותי לגמרי. עם כל זה שאני בוחר בחיים, אני פוגש את החשיכה הזו. בטח שזה תופס אותי שפאקינג בעולם הזה כבר לא יהיה להם דוד ולי לא יהיה חבר ונשארתי רק עם הסיפור הטראגי. מה לא הייתי נותן כדי שהוא יבוא אלי בסוף שבוע עם המשפחה שלו? עם הילדים שהיו יכולים להיות לו. אני אומר להם לא פעם אתם צריכים להיות אחד בשביל השני כי אין יותר מאחים".
לקחת כבר את שלושתם יחד לקבר?
"בטח. הם מזכירים את דן. הם מדברים עליו ליד הקבר. אני מספר שירו לו בראש וברגל. הכל גלוי מול הילדים. אני לא מסתיר ולא מדחיק דבר כי אני חייב להתגבר על הסבל דרך הרגש. אני מנסה לקיים חיים שיש בהם ערך".
מתי היתה הפעם האחרונה שבכית?
"יש את הנסיעות האלה שאתה שומע שיר שעומד לך בגרון. אצלי לבכות זו דמעה וחצי כיוון שהחיים הפכו אותי קשוח דרך המוות המוקדם של אבא שלי. בכיתי פעם אחרונה בשיר של חווה אלברשטיין. היא מכניסה לי את החרב. מבחינתי אני פוגש הרבה פעמים את דן כאילו הוא חי. אני עדיין חווה את הכאב על מילה שאמרתי לו לא במקום. הוא איננו ואני עדיין חווה פיזית את הקיום שלו כאן ועכשיו. אני מרגיש את דן, אבל אין לי את דן".
אתה נותן לעצמך להישאב לתוך הכאב?
"היום כמאמן מנטלי שעובד עם ספורטאים אני הכי מעודד להביע רגשות. כמה שיותר להביע רגש. שלא יפחדו להביע רגש".
יבואו הבנים שלך ביום מן הימים ויבקשו להיות לוחמים כמו דן. מה תעשה?
"אומר להם תלכו. הקטן מתיאו אמר לי שהוא פוחד ללכת לצבא אז אמרתי לו אל תלך. אבל אם לוקה הגדול יבוא עוד שמונה שנים לפני הגיוס ויגיד שהוא רוצה להיות חייל קרבי, אגיד לו שיש לו אור ירוק. אני מאמין שגם אימא שלו תגיד לו אותו הדבר. אצלה יש משפחה ציונית שעסקה המון בחקר השואה. אבל תן לי קצת מרווח זמן לפני קבלת ההחלטה. כמו שאני מכיר את לוקה הוא ישאל כדי לכבד אותי, אבל זה יהיה כבר אחרי שהוא קיבל את ההחלטה".