לשייע פייגנבוים יש כמה פנים. יש את שייע הדומע, זה שמתרגש בקלות. יש את שייע הכועס, בעיקר בפרשנות. יש גם את שייע הצוחק מתוכניות גולסטאר, ואת שייע המתעצבן כשמסביבו רוצים לעשות שטויות והוא חייב להיות רציני. אבל יש פן של שייע פייגנבוים שמעט מאוד מכירים. גם אלה שהעריצו אותו כשהיה גדול חלוצי הפועל תל אביב וליוו את הקריירה הארוכה שלו, לא מודעים למה שסוחבת משפחת פייגנבוים מהשואה. הסיפור הדרמטי כל כך על סגירת המעגל הכי גדולה שיכולה להיות.
זהו סיפור על אובדן גדול, מאבק עיקש לחיים וחיבור מחדש אחרי הרבה שנים שהוליד את הזוגיות המיוחדת של שייע ורעייתו מלכה. בחודש יולי הם יציינו 50 שנות נישואין עם ארבעה ילדים ושישה נכדים, וסיפור חייהם הוא נס אחד גדול. תמציתו של העם היהודי.
"בבית שלי לא דיברו על השואה", מספר פייגנבוים בפתיחות נדירה לכבוד יום השואה. "אבא שלי תמיד היה הולך הצידה כשהיו מדברים על המלחמה ועל השואה. הוא לא רצה לשמוע. ההורים שלו וכל אחיו ואחיותיו נרצחו על ידי הנאצים. ואבא לא רצה בצדק להיזכר".
אבל היה שם סיפור אחד גדול. זה שלמעשה מוליך את פייגנבוים כל חייו ועליו הוא מדבר היום לראשונה בפומבי. "דוד שלי, האח הגדול של אבא שלי, נספה כשהגרמנים נכנסו לפולין", מספר פייגנבוים. "הוא היה חייל בצבא הפולני ונהרג כשיש לו כבר אישה בשם פולה וילדה בשם צילה. גם להורים שלי כבר הייתה בת בכורה בשם צילה וכצוואה אבא שלי החליט לקחת למסע הארוך שהוא עמד לעבור כדי לחיות את פולה, אשתו של אחיו ההרוג. כדי שלא ייקחו את אבא שלי לצבא הפולני, אימא שלי שהייתה אישה חכמה לקחה את המסמכים של אבא שלי וקרעה אותם, כדי שלא יידעו בן כמה הוא. כך הוא נמנע מגיוס לצבא הפולני. הם התחילו לברוח מפולין מזרחה לאורל ברוסיה ואחרי זה עמוק יותר לערבות סיביר. הם כל הזמן נדדו בתקווה לשרוד ולחמוק מהמוות שארב בכל פינה".
פייגנבוים לוקח אוויר וממשיך: "לאורך כל המלחמה אבא שלי שמר על שתי נשים. על אימא שלי ועל אשתו של אחיו שנהרג. כך הם נדדו במזרח רוסיה והצליחו לשרוד. בסוף המלחמה ב-1945, אבא שלי ואימא שלי, שכבר היו להם שני ילדים, ברחו לאוסטריה. שם אני נולדתי ב-1947. אבא היה שחקן כדורגל בקבוצה אוסטרית ליד וינה וגרנו שם ליד המגרש. כשעלינו לארץ ב-1949, אני הייתי תינוק בן שנה וחצי. ההורים החלו את צעדיהם הראשונים בישראל, אבל תמיד ישבה להם בראש אותה אישה בשם פולה שהייתה אשתו של דוד שלי ושכל המלחמה הייתה איתם. כשהם עזבו לאוסטריה היא התחתנה עם חייל יהודי בצבא הרוסי ולא יכלה לצאת לרוסיה. היא נשארה שם ודרכיהם נפרדו. מאז ניתק הקשר".
פייגנבוים עוצר מדי פעם ומבקש עוד פרטים מרעייתו מלכה, שמכירה היטב כל אירוע. בשלב מסוים היא לוקחת את הטלפון: "ההורים שלי תמיד סיפרו לנו. לא כל ההורים ששרדו את השואה הסכימו לדבר, אבל ההורים אצלנו דיברו", היא מזכירה וממשיכה את סיפור חייהם המרתק. "אימא שלי התחתנה אחרי המלחמה ברוסיה עם יהודי שהיה בצבא הרוסי ושם נפרדו הדרכים של אימא שלי וההורים של שייע. הם ברחו לאוסטריה שם שייע נולד ואימא שלי נשארה ברוסיה. אחרי כמה שנים אני נולדתי. אימא שלי לא ידעה דבר על ההורים של שייע ומה קרה להם. היא רק ידעה שהם הספיקו לברוח אבל לא ידעה לאן. אימא שלי שמרה על הדרכונים ובשלב מסוים היא חזרה לפולין אחרי המלחמה. הייתה שם קהילה יהודית גדולה ואימא שלי התחילה לחפש מה קרה למשפחת פייגנבוים.
"אני נולדתי ב-1952 ואני זוכרת שעד 1960 חיפשנו מה קרה להורים של שייע. ואז הבנו שהם בישראל וב-1961 עלינו לארץ וגרנו אצלם במשך שנה. אתה מבין שאנשים חיפשו קרובים מתקופת המלחמה בכל דרך כדי שתהיה להם משפחה. הייתי בת שמונה כשעלינו לארץ וגרנו בבית של שייע והוריו. שייע היה אז בן 14. בגיל ההתבגרות הבנתי את הסיפור המשפחתי ואת הנס שקרה לנו. לשייע היה ברור שהוא רוצה להתחתן איתי. אנחנו כבר עזבנו את משפחת פייגנבוים וגרנו במעברת בת ים. שייע היה חייל ואני הייתי בת 16, ושייע ביקש מאימא שלי להתחתן איתי. היא אמרה לו שאני עוד ילדה, אבל שייע אמר: 'אני אשמור עליה כאילו היא אחותי'. אם לא היה לאימא שלי את ההורים של שייע בישראל, כנראה לא היינו עולים לארץ כי הציעו להורים שלי לטוס לגור באמריקה או באוסטרליה. אבל אימא שלי אמרה שהיא רוצה רק לישראל כי יש לה שם גיסים, ההורים של שייע, וכך נוצר החיבור מחדש בין המשפחות שהוביל לחתונה שלי ושל שייע.
"התחתנו בשנת 1970 כשהייתי בת 18. השנה ביולי נציין 50 שנות נישואין. שייע לא היה מוכן לוותר עלי וכבר בגיל 18 התחתנו ולא הייתי אפילו בצבא. אבא שלי שגם קראו לו ישראל, כמו לאבא של שייע, נפטר כאן בארץ בגיל צעיר, 69, בגלל מחלת הסרטן. אימא שלי חיה עד גיל 97 וזכתה ל-11 נכדים ו-24 נינים ואפילו שני חומש, ילדים של נינים. אני ושייע הולדנו ארבעה ילדים ויש לנו היום שישה נכדים. הרגע הזה ששנינו היינו כבר בוגרים לפני החתונה והבנו שאנחנו סוגרים מעגל של חיים, היה דבר עצום. רגע מכונן. הרי אימא שלי התחילה כפייגנבוים בכלל מכיוון שהייתה נשואה לדוד של שייע ובגלל המלחמה איבדה את בעלה. אני שנולדתי אחרי זה מאב אחר, סגרתי את המעגל עם שייע".
שייע מאזין ונזכר באביו שהיה דמות מאוד מוכרת ביציעי המגרשים כאן בארץ כשפייגנבוים חורר רשתות. "יום אחד נסעתי עם אבא שלי לאושוויץ ומה שאני ראיתי שם, אלוהים ישמור", הוא נזכר. "יכול להיות שאני מאוד מאוד רגיש. לקחתי אותו למקומות האלה והוא לא רצה בחיים לנסוע לשם. הוא עמד ליד המשרפות, וואלה בא לי לבכות עכשיו. הסתכלתי עליו וזה היה בשבילו כאילו זה היה אתמול. אבא שלי היה מאוד קרוב אלי ולכדורגל כאן. גרנו מול בלומפילד שהיה נקרא אז בכלל באסה. ישראל ואיטה ההורים שלי שמרו על פולה אימא של מלכה כל המלחמה ואז נפרדו דרכיהם. אבל אלוהים גדול והם מצאו אחת את השניים וכך התחתנו מלכה ואני אחרי עשר שנים.
"יש הרבה סיפורים על אנשים שאיבדו את כל משפחותיהם, אבל אצלנו הסיפור הוא על האובדן הגדול והחיבור שנעשה אחרי הרבה שנים. חיבור שהוליד את הנישואין של מלכה ושלי, ואת המשפחה הגדולה שהקמנו".