"אבא שלי היה בן 20 כשהנאצים נכנסו לעיירה שבה התגורר, בילגוריי שבפולין", מספר שלמה שרף וניכר שגם היום קשה לו לדבר על זוועות השואה שעברה משפחתו. "באחד הימים הוא בא לאימא שלו ואמר לה 'אימא, מה לעשות? הגרמנים נכנסים לעיירה'. היא ענתה לו 'ילד שלי, אתה צריך לברוח', נתנה לו חתיכת לחם בתיק, ומאז הוא לא ראה אותה. גם לא את סבא שלי ולא את שבעת האחים והאחיות שלו. כולם נטבחו. הוא היחיד ששרד".
משה שרף נשבע שכף רגלו לא תדרוך עוד בפולין; שהוא לא יחזור לגיא ההריגה, למקום בו איבד את כל משפחתו. שלוש שנים אחרי שברח ב-1940 מבילגוריי נולד בנו בכורו שלמה בסיביר שברוסיה. "כל החיים גדלתי בצל הסיפורים של אבא", מספר שרף בתיעוד מיוחד לוואלה! ספורט לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. "נולדתי בתוך מלחמת העולם השנייה, וההורים שלי היו צריכים לשמור על עצמם וגם עליי".
"הזיכרונות ממה שקרה בעיירה שלהם תמיד ליוו אותי, וחשבנו לאורך השנים שאולי כדאי לטוס לשם פעם אחת ולראות את המקום, אבל אבא לא רצה לשמוע על פולין. הוא תמיד אמר שהפולנים היו יותר גרועים מהגרמנים. הוא סיפר שהם הלשינו על ההורים והאחים שלו, וגילו לנאצים את המרתף שבו התחבאו, ובגללם הוא איבד את כל משפחתו. סבא שלי היה רב העיירה, והיו לו מנסרה לעצים וטחנת קמח. הוא היה הגביר של העיירה, ותרם בכל חג שק קמח לתושבי העיירה".
שלמה שרף גדל להיות כדורגלן, ובגיל 31 פרש והפך למאמן מצליח. משה אביו לא בא למגרשים כדי לראות אותו בשנותיו היפות על הקווים במכבי חיפה; תמיד היה שם הפצע הפתוח מפולין, אותו שרף הרגיש שהוא רוצה לסגור.
"באוגוסט 1991 נבחרת צרפת הייתה במשחק הכנה בפולין ואני טסתי לשם כדי לעקוב אחריה", מספר שרף. "אמרתי ליו"ר ההתאחדות הפולנית מיכאל סביאק, שהיה חבר טוב שלי, שאני רוצה לנסוע לבקר בבילגוריי. הוא אמר לי 'שלמה, השתגעת? זו נסיעה של שלוש שעות'. אמרתי לו שאני מוכן לנסוע ואין בעיה, כי בפעם הראשונה שלי בפולין, אני חייב לראות את המקום הזה ולצלם לאבי את בית ילדותו. למחרת בבוקר נשלח אליי למלון לארוחת הבוקר נהג עם שלט 'מיסטר שרף', ושאל לאן נוסעים.
"בדרך שאלתי אותו איך נברר בעיירה היכן אבא שלי התגורר והיכן המנסרה וטחנת הקמח של סבי. הוא אמר לי שיהיה בסדר ושנמצא מישהו שיספר כשנגיע לעיירה. ואכן, בכניסה, לפני הגשר עליו אבא שלי סיפר לי כל חייו, ישבו על ספסל רעוע שני זקנים פולנים. צעקתי לנהג שלקח אותי: 'תעצור, בוא נשאל את הזקנים האלה. הם בטוח יודעים היכן הייתה טחנת הקמח'.
"הוא פנה אליהם בפולנית, ואני הבנתי קצת מילים. הם ענו לו: 'זה היה של יהודי שקראו לו שרף', והתחלתי לרעוד כולי. הנהג אמר להם שאני הנכד של שרף, ושלאבא שלי קראו משה. כשהם שמעו את זה, הם התחילו לבכות. הם סיפרו שלמדו עם אבא שלי בבית הספר, ואפילו עבדו במנסרה של סבא אברהם, ושיום אחד אבא שלי נעלם והם לא ראו אותו יותר. הכנסתי אותם לרכב של ההתאחדות הפולנית, ונתתי לכל אחד 100 דולר. ביקשתי שיראו לי את כל המקומות. את הבית בו אבא שלי גר עם הוריו, את המנסרה, את טחנת הקמח. הייתה לי מצלמת וידאו וצילמתי הכל. רק את הבית של אבא שלי בפנים לא הצלחתי לצלם, כי הפולנייה שם פחדה שאנחנו רוצים לקחת לה את הבית ולא פתחה את הדלת".
שרף לוקח אוויר וממשיך: "גם לבית הקברות של העיירה ביקשתי לנסוע, חשבתי שאולי אמצא את הקברים של סבא וסבתא שלי או של הדודים שלי. ברור שלא מצאתי זכר. האחראי על בית העלמין בא אלינו, וגם הוא הכיר את המשפחה שלי ואת אבא שלי. הכל תועד, והיה לי חומר מצולם שאיתו חזרתי לארץ".
במשך כמה ימים, אחרי החזרה לארץ, התלבט שרף מה לעשות עם הקלטת. הוא חשש להציג אותה בפני אביו, אבל אחרי שערך את הצילומים החליט בכל זאת לספר לו. "באותה תקופה, הייתי מביא אליי הביתה את אבא בכל שבוע לארוחת ערב שבת, ובאחד מימי השישי אמרתי לו שאני רוצה להראות לו משהו, אבל שיבטיח לי לא לבכות", מתאר שרף.
"ישבנו בסלון כל המשפחה. אבא שאל אותי 'שלמה, ראית פעם את אבא שלך בוכה?'. הודיתי שלא, ואז הכנסתי את הקלטת למכשיר הווידאו, כשכל הילדים שלי יושבים לידו. הוא ראה את הצילומים של הבית, של המנסרה, טחנת הקמח, והוא פרץ בבכי. זה היה מחזה מרגש מאוד. כולנו בכינו איתו. כשנרגענו הוא אמר לי ביידיש: 'שלמה, קח אותי לשם'".
המשחק שבו חזר משה שרף למולדתו ב-1992: פולין - ישראל 1:1 (יורוספורט)
המחשבה על אביו שרוצה לשוב לפולין ישבה לשרף חזק על הלב, וכעבור שנה, בספטמבר 1992, נקבע משחק אימון לנבחרת ישראל בפולין. "החלטתי שאני לוקח את אבא לנסיעה הזו", ממשיך שרף. "כשנחתנו, התקשורת הפולנית חיכתה לנו. הסיפור של אבא שלי שחוזר לפולין היה גולת הכותרת. הוא ישב בראש השולחן בכל מקום. במסיבות העיתונאים הוא ישב לידי ותירגם מפולנית לעברית, ומעברית לפולנית.
"כשהגענו למשחק, אבא הוציא מהמעיל שלו דגלון ישראל ונופף איתו ביציע. הוא היה האוהד היחיד של נבחרת ישראל באיצטדיון. ראיתי אותו מלמטה בדשא, כשהוא עומד ביציע עם הדגלון, והתחלתי לבכות. בסוף המשחק הוא ירד לחדר ההלבשה ואמר לי: 'לא אשכח בחיים את מה שעשית בשבילי. עד יום מותי אזכור שלקחת אותי לכאן. הם לא ניצחו אותי. אם חזרתי לכאן, כשהבן שלי מאמן נבחרת ישראל ומנגנים את ההמנון, אז אני ניצחתי אותם'. זלגו לי דמעות. גם עכשיו, כשאני מספר לך את זה, אני מתרגש מאוד".
למחרת המשחק, הנבחרת חזרה ארצה ושרף קיבל אישור מההתאחדות להמשיך עם אביו לטיול שורשים בן שבוע בפולין. התחנה הראשונה הייתה כמובן בילגוריי. "נסעתי איתו וביקרנו בכל המקומות. פגשנו את כל הזקנים שראיתי שנה קודם לכן, שתינו כוס תה אצל האחראי על בית העלמין. ביקרנו אפילו במרתף שבו מצאו את הוריו. הוא טייל איתי יום שלם בעיירה, ואחר כך נסענו לעיירה של אימא שלי, זמוש. כשאבא היה על ערש דווי הוא אמר לי: 'שלמה, אל תחשוב ששכחתי את מה שעשית בשבילי. את הכבוד שקיבלתי שם בפולין בעודי בחיים, לא שכחתי עד הרגע הזה כשאני הולך למות".
אחרי שאביו משה נפטר בשנת 2009, כשהוא בן 92, שלמה החליט לקחת לבילגוריי גם את שלושת ילדיו, אבי, ענת ואורי. "אני נולדתי ברוסיה במהלך המלחמה, אבל את בית אבא לא היה אפשר לשכוח. לשמחתי, הצלחתי להיות שם לבד עם אבא שלי, ולבסוף לסגור את המעגל עם הילדים שלי.
"הייתה לי גאווה גדולה לאמן את נבחרת ישראל במשך שמונה שנים", מסכם שרף. "היו רגעים יפים וזיכרונות שהולכים איתי עד היום, אבל אף אחד מהם לא כמו אותה נסיעה לפולין. הרגע ההוא, שבו אבא בא אליי אחרי המשחק ואמר לי בדמעות שהוא כל כך גאה במה שעשיתי, צרוב בראשי וילווה אותי עד יומי האחרון.
"אבא שרד לבדו את השואה, אבל להורים שלו לא היה אפילו צ'אנס ושניהם נרצחו בחצר. סבא שלי היה קשור לכיסא, חתכו לו עם סכין את הזקן עם העור, וירו לו בראש בגלל שהיה רב העיירה. בזכות זה שאימא שלו הזהירה אותו ואמרה לו לברוח משם, אבא ניצל ושרד".