הקראק של העונה. מולינה

לפני מספר ימים נתבשרנו שבשבוע הבא חוסה מולינה יחזור להתאמן בשורות דפורטיבו לה-קורוניה. לפני שלושה חודשים, בארבע-עשרה לאוקטובר, הודיע השוער במסיבת עיתונאים עגומה, כי הוא חולה בסרטן האשכים וכי הוא פורש מכדורגל לצורך קבלת טיפולים כימותרפיים.

מולינה חזר לפארנלס, עיירה קטנה בולנסיה, אשר בה הוא בילה את חופשות הקיץ שלו כילד ואשר בה הוא לבש בפעם הראשונה את אפודת השוער ("…אף אחד בקבוצה שלי לא רצה להיות שוער, היו צריכים טמבל שיסכים לעמוד בשער והטמבל הזה הסכים…" תיאר פעם מולינה את תחילת הקריירה המפוארת שלו). הוא עבר את גיהינום הטיפולים, הבחילות ואיבוד השיער בעזרת התמיכה של אשתו, בנו וחבריו הקרובים מילדות ומתקופתו באתלטיקו מדריד. לגמרי לא רע יחסית לבנאדם שהגדיר את עצמו פעם בראיון עיתונאי כ"אנטיפת, שמדבר מעט ושיש לו מעט חברים ועוד פחות מזה מעריצים".
מולינה תמיד גילה עקשנות ונחישות על המגרש, שחיפו לא פעם על נתונים טבעיים נחותים משל מתחריו והביאו אותו לפסגות הכדורגל הספרדי. את התכונות האלו הוא אימץ במלחמה נגד מחלתו וסביר להניח שהן סייעו לו להביסה זמן רב לפני המועד שניבאו גם התחזיות האופטימיות ביותר.

וכך, למרות שהעונה הוא שיחק בינתיים רק משחק אחד בליגת-הכוכבים (וספג בו ארבעה שערים), וגם אם הוא לא יהיה בכושר משחק טוב מספיק כדי לעמוד בין הקורות בקבוצה הבכירה של דפורטיבו, חוסה מולינה הוא שחקן השנה שלי. הקראק של העונה.

אחרי תקופה לא שקטה של הטחות אשמה והשמצות הדדיות בצמרת המועדון (בעיקר בין הנשיא הנצחי חסוס חיל ובין המנהל הספורטיבי וכוכב העבר פאולו פוטרה), מה שאתלטיקו הייתה צריכה כדי להתחיל ברגל ימין את חגיגות המאה להקמת המועדון זו תצוגה טובה ומנצחת של כוכב העתיד (והווה) שלה- פרננדו "אל ניניו" טורס. הילד לא איכזב וסיפק שער ובישול, ובעיקר הראה שמאחורי כל החלומות, ההבטחות והתקוות, עומד שחקן גדול שיודע להיות שם כשצריך אותו באמת.

אתלטיקו נחלצה מהמשבר שאיים עליה בטבלת הליגה בשבועות האחרונים, כעת נותר לה לפתור את השבר הפנימי בתוך המועדון. משימה לא פשוטה, אבל כזאת שתהפוך קלה הרבה יותר אם פרננדו ימשיך את הצגת הכדורגל המשובח שלו גם בשבוע הבא. בדרבי נגד ריאל.

השער השני לטובת ולנסיה במשחק הצמרת מול ריאל סוסיאדד הוא מופת של קומדיה של טעויות מבדחת: החל מהמיקום המוזר של השוער ההולנדי במהלך המהלך (מה הוא חיפש בדיוק בצד השמאלי של המגרש כשהסנטרל שלו נלחץ ע"י שחקני היריבה?), עבור בקריאה המבלבלת שלו לכיוון ארנזאבל שימסור לאחור, וכלה במסירה של ארנזאבל, שלא הרים את הראש ומסר לאחור, אבל לא לכיוון השוער שלו, אלא הישר לרשת החשופה.

לעומת המורכבות החד פעמית של הצמד הקומי מסאן-סבסטיאן, השער העצמי של אצ'ברייה, שוער ראיו וייקאנו, הוא דוגמה להומור פיזי יותר, בסגנון פיספוסים: אישהו הצליח אצ'ברייה להדוף את הכדור שנבעט אליו אל עמוד השער, ממנו הוא ניתז חזרה לגופו של השוער הבאסקי וממנו, הפלא ופלא, הוא קיפץ אל מאחורי הקו.

שער, צחוק, מחיאות כפיים, חושך!

1. מקאיי (דפור)- 12 שערים
2. קובאצ'ביץ' (ריאל)- 10 שערים
3. ניהאט (ריאל)- 10 שערים
4. טורס (אתלטיקו)- 9 שערים
5. פנדיאני (מיורקה)- 9 שערים

1. נוטאריו (סביליה)- 14 שערים
2. איקר קאסייאס (מדריד)- 16 שערים
3. קאבז'רו (סלטה)- 17 שערים
4. ביסארי (ויאדוליד)- 19 שערים
5. פראטס (בטיס)- 21 שערים

לא משהו… מה אתכם?

שחקן אחד בלבד מתוך רביעיית ההגנה של בארסה אתמול הוא שחקן הגנה "טבעי" (קרלס פויול) וגם הוא למעשה לא שיחק בעמדה המקורית שלו.

יותר מכל, דומה ואן-חאל לאותו ילד בן ארצו שמחזיק את האצבע בחור שבסכר. ואן חאל דוחף אצבע בצד הזה (קוקו באגף שמאל של ההגנה) דוחף אצבע בצד ההוא (גברי באגף ימין) עוד אחת במרכז (ג'רארד בתור סנטרל) ובלית ברירה הוא משתמש גם באיברים אחרים (אתמול בתחילת המשחק החליף את ג'רארד הפצוע שחקן ההגנה הצעיר מבארסה ב'- אולגוור).

לעת עתה, האלתורים של ואן-חאל בציוות מערך ההגנה של בארסה מחזיקים, איכשהו, מעמד (משחק שלישי ברציפות ללא ספיגת שער), אבל המים מאחורי הסכר שוצפים וגועשים, הלחץ על האצבעות העייפות הולך וגובר, וסביר להניח שלא רחוק היום שבו ואן חאל וההגנה השעטנזית שלו יירטבו עד לשד עצמותיהם.