התקווה - סיפורו הנדיר של טרי פוקס (Terry Fox)

    צילום: קרן טרי פוקס, אתר רשמי

    לפני 40 שנה, יצא טרי פוקס קטוע הרגל למסע חסר תקדים - לא רק בתולדות הספורט, כי אם בתולדות הרוח האנושית כולה: ריצה מופלאה לאורך קנדה, כדי לעורר מודעות למחלת הסרטן ממנה סבל. סיפורו של "מרתון התקווה", שמורשתו נותרה גורלית גם היום: אין דבר העומד בפני הרצון

    הקילומטרים נפרסו כמו שטיח שנמשך ונמשך ואף פעם לא מסתיים. לעתים, נדמה היה כאילו העניין הוא בכלל הדרך - לא נקודת ההתחלה, לא נקודת הסיום - וכל עוד יש דרך, הרי שיש חיים. אבל הדרך היתה ארוכה, לעתים מייסרת, ובכל זאת, בכל פעם שטרי פוקס נשאל איך, למען השם, הוא מסוגל לגמוע כל כך הרבה מיילים - 3,339 (5,373 ק"מ), ליתר דיוק, מרתון אחד ביום, למשך 143 ימים כמעט רצופים - הוא ענה את אותה תשובה, שיכולה להיתפס כלקונית כפי שהיא יכולה להיתפס כמוטו לחיים נכונים.

    מייל אחר מייל.

    כל התורה על רגל אחת, תרתי משמע. "מרתון התקווה", כך נקרא המסע המדהים של טרי פוקס, שיצא לדרך השבוע לפני 40 שנה בקנדה, ובמובן מסוים מעולם לא פסק. בחודש שעבר המירוץ הבינלאומי לזכרו אמור היה להגיע לישראל ונדחה, אבל את המורשת של פוקס גם הקורונה לא מסוגלת לשבור, וככל שמצבו של העולם רע יותר, כך סיפורו של טרי פוקס חשוב יותר. "צריך להסתכל קדימה, לא אחורה", אמר השבוע אחיו הצעיר, דארל פוקס. "מגפה עולמית ניצבת בפנינו, אבל בכל יום יהיה קצת יותר טוב. המסר של טרי נותר איתי מדי יום, שהכל אפשרי אם רק תנסה, ושכל אדם מסוגל לחולל שינוי".

    אז לפני שנסתכל קדימה, מבט אחד, אחרון, לאחור - להישג חסר תקדים, בלתי נתפס, של אדם שטשטש את הגבול בין האפשרי והבלתי אפשרי.

    "כמה אנשים שמרימים ידיים הרבה פעמים בסופו של דבר עושים משהו טוב?" תהה פוקס לקראת סוף המסע שלו, ואלה לא היו מילים של אדם שזכה בפרספקטיבה חדשה לאורך הדרך: בגיל צעיר, כשעוד היה בריא ושלם, טרי פוקס לא ממש ידע כיצד מרימים ידיים. כשהנער שנולד בוויניפג התקבל לקבוצת הכדורסל הבכירה של בית הספר רבים מחבריו הרימו גבה, שכן היה, בלי ספק, השחקן הגרוע ביותר מביניהם. גם המאמן ראה זאת, ובתחילת דרכו בקבוצה, פוקס הצעיר היה השחקן האחרון שקם מהספסל, אם בכלל. "טרי היה פשוט ילד ממוצע, ספורטאי ממוצע", סיפר אחיו פרד באירוע שנערך בקנדה לפני כשלוש שנים. "הוא בדרך כלל היה הילד הקטן ביותר על מגרש הכדורסל, מגרש הבייסבול, מגרש הכדורסל".

    "היו לו שתי ידיים שמאליות ושתי רגליים שמאליות", סיפר ל"גלוב אנד מייל" מאמן קבוצת הכדורסל, שהציע הסבה לריצות למרחקים ארוכים, אולי להתעמלות, אבל טרי פוקס התעקש, וכל מילת ביקורת - כל כניסה של שחקן אחר לפרקט - רק גרמו לו לעבוד קשה יותר. "אני לא יכול לתאר כמה קשה הוא עבד", הוסיף המאמן. "מעולם לא הגעתי לאימון הבוקר והוא לא חיכה ליד הדלת. הוא גם היה האחרון לעזוב. הוא לא היה רוק סטאר, לא סופרסטאר, הוא פשוט היה ילד ממוצע, אבל הוא האמין שאסור לוותר על החלומות שלך. לעולם אל תוותר על עצמך".

    שנתיים לאחר מכן, הילד הממוצע כבר היה שחקן חמישייה, אחד הקפטנים ואחד מספורטאי העונה. אלא שהקריירה הספורטיבית כפי שהכיר אותה החלה לחשב את קיצה לאחור ב-12 בנובמבר, 1976, כשהתנגש עם הרכב המשפחתי בטנדר. פוקס יצא עם כאבים בברך - כאבים מהם התעלם, כדי לסיים את עונת הכדורסל. אולם במרץ 1977, כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהכאב, נאלץ ללכת לבית החולים ולשמוע אבחנה שהיתה מרסקת פחות או יותר כל אדם שאינו עונה לשם טרי פוקס: סרטן ראשוני בעצמות.

    "אני לא מוכן לעזוב את העולם הזה", אמר בזמן שמשפחתו התייפחה סביבו.

    הדרך היחידה לעצור את התפשטות הסרטן, הבהירו הרופאים, תהיה לקטוע את רגלו הימנית, בערך 15 ס"מ מעל הברך. הכאבים היו איומים, טיפולי הכימותרפיה שלאחר מכן היו מייסרים, אבל שום דבר לא הכאיב לטרי פוקס כמו המציאות שראה ושמע סביבו במחלקה האונקולוגית של בית החולים בבריטיש קולומביה: ילדים בריאים הופכים ילדים חולים, לבבות נשברים, תקוות מתנפצות על סדינים לבנים. ילדים ונערים שהכיר מתו סביבו, והוא נותר.

    בלילה שלפני הניתוח מאמן קבוצת התיכונים שלו סיפר לו על דיק טראום, שב-1976 הפך לאצן הראשון בהיסטוריה שמשלים מרתון על רגל תותבת. פוקס התלהב, ובזמן שהצטרף לקבוצת כדורסל בכיסאות גלגלים, החל לחשוב מה הוא יכול לעשות כדי לשנות את המצב - לא שלו, אלא של כל הפרצופים שראה בבית החולים ולא יכול היה לשכוח, אף שהוא עצמו כבר לא נזקק יותר לטיפולי כימותרפיה.

    וכך, נרקם לו הפרויקט השאפתני: ריצה לאורך קנדה, על רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, כדי להגביר את המודעות למחלת הסרטן ולגייס כסף למלחמה בה. "איפה שהוא, הכאב חייב לעצור, ואני נחוש לקחת את עצמי עד הקצה בשביל המטרה הזו", הסביר במכתב ששלח למספר חברות מהן ביקש חסויות. "אני לא אומר שהיוזמה הזו תביא תשובה חד משמעית או תרופה לסרטן, אבל אני מאמין בניסים. אני חייב".

    פוקס החל להתאמן באופן כמעט אובססיבי, עד זוב דם. במשך 15 חודשים הוא רץ 5,083 ק"מ, כמעט בלי הפסקות, עד שהיה משוכנע שהוא מסוגל לרוץ מרתון שלם מדי יום. "אני תחרותי", אמר. "אני אדם שחולם. אני לא מוותר. כשהחלטתי לעשות את זה, ידעתי שאלך עד הסוף. אין אפשרות אחרת". שום דבר לא עצר אותו, כי שום דבר לא יכול היה לעצור אותו. באחד האימונים הרגל התותבת שלו התרסקה מהעומס ונשברה לשני חלקים. בלי לחשוב פעמיים, טרי פוקס קם בחזרה מהמדרכה עליה התרסק, הלך לכביש ותפס טרמפ הביתה, כדי שיוכל להתכונן לריצה הבאה.

    על אף התנגדות חריפה מצד אמו, טרי פוקס בן ה-21 טבל את רגלו במי האוקיינוס האטלנטי בסנט ג'ונס שבמחוז ניופאונדלנד ולברדור ב-12 באפריל, 1980, ויצא לדרך, מלווה בחברו הטוב ביותר דאג אלוורד. המטרה היתה לסגור מעגל מטפורי ולסיים ב-10 בספטמבר בוויקטוריה שבבריטיש קולומביה, בסיוע הקרן הקנדית למלחמה בסרטן והחברות השונות שהחזירו לו תשובה חיובית: פורד תרמה קרוואן, אדידס נעליים, והיו גם כאלה שתרמו דלק ואוכל. "כשטרי טבל את רגלו במי האוקיינוס האטלנטי", אמרה אחותו ג'ודית ל"וייס", "זה היה כמו שזורקים אבן לאגם, ונוצרים מעגלים. המעגלים הללו נמשכו וחצו את כל העולם".

    ההתחלה לא היתה פשוטה, כי שום דבר לא היה פשוט, ובכל זאת טרי פוקס התעורר מדי בוקר עוד לפני השמש, בדרך כלל בסביבות 4:30, יצא מהקרוואן והחל לרוץ כשלגופו מכנסיים קצרים וחולצה עליה היתה מודפסת מפת קנדה. את השירות שעשה לחולי הסרטן והקרובים להם כמעט בלתי אפשרי לאמוד, אבל שירות גדול לא פחות הוא עשה לאוכלוסיה הנכה בקנדה, ולאחר מכן ברחבי העולם. הוא התגאה במי שהיה, התגאה ברגל התותבת שלו, ובמעשיו כמעט הפך את הקערה על פיה: כן, טרי פוקס עדיין היה היוצא מהכלל, אבל הפעם היו אלה האחרים שלא מסוגלים לעשות את מה שהוא כן מסוגל. "הוא הוציא את קטועי הגפיים מהארון", אמר ל"סטאר" הקנדי הרופא שהרכיב את הפרוטזה של פוקס. "אנשים התביישו להראות את הגפיים המלאכותיות שלהם, הם החביאו אותן מתחת מכנסיים ארוכים. הוא פתח את העולם עבור קטועי הגפיים".

    פוקס כתב לעצמו יומן במהלך המסע. "אנשים עמדו בתור ונתנו לי 10, 20 דולר סתם ככה", כתב ב-21 באפריל, אחרי 346 ק"מ. "ברגע הזה הבנתי שלריצה הזאת יש פוטנציאל אינסופי". מספר ימים לאחר מכן הוסיף וכתב: "היום קמנו בארבע בבוקר. כרגיל, זה היה קשה. אם אמות, אמות שמח כי אני עושה מה שאני רוצה. כמה אנשים יכולים להגיד את זה? יצאתי, עשיתי 15 שכיבות סמיכה ויצאתי לדרך. אני רוצה להוות דוגמא שאף פעם לא תישכח". ככל שפוקס התקדם, כך התקדמה גם חשיפתו הלאומית: אם בתחילת הדרך הגיע לעיירות בהן הסתכלו עליו בצורה עקומה וסיים ימים שלמים בלי לגייס ולו דולר בודד, הרי שבהמשך, עם כל כתבה בעיתון, ראיון ברדיו או כתבה בטלוויזיה, הפכה דמותו משמועה למציאות.

    היו שחיכו שעות בכבישים כדי לראות אותו עובר, כדי לרוץ איתו מפאתי העיירה אל מרכזה, שם נערכו ערבים מיוחדים לכבודו. פוקס לא רצה את תשומת הלב, הוא רצה את הכסף, וקיבל אותו: במהלך יום אחד באונטוריו, למשל, גייס 20 אלף דולר; אנשים הושיטו ידיים לכיסים, וגם כשלא היה להם מה לתת הם נתנו, כמו במקרה של מוסיקאי אחד שהעניק לטרי פוקס את הגיטרה שלו. "השגתי את הסיפוק שלי מלעשות דברים קשים", אמר. "זו היתה תחושה מדהימה. הכאב היה שם, אבל הכאב לא שינה".

    הכאב הפיזי אולי לא שינה, אבל היו גם כאבים נפשיים, רגעים שהיו קשים אובייקטיבית לכל אדם שהיה יוצא למשימה כזו: נניח, להיות תקוע עם חבר בתוך קרוואן למשך תקופה כל כך ארוכה. נניח, לבלות שעות ארוכות מהיום על כבישים נידחים, בלי לראות נפש חיה. חלק מהקשיים הללו תוארו נהדר בסרטו הדוקומנטרי של סטיב נאש על טרי פוקס, Into The Wind, ובפרט ההחלטה שאולי הצילה את המסע כולו: פוקס ואלוורד הבינו שכדי שלא ירצחו אחד את השני, הם זקוקים לאדם שלישי. האדם הזה היה דארל פוקס, אז בן 17, אח צעיר שעזב את בית הספר כדי לתפקד על תקן מבוגר אחראי. "בכיתי ובכיתי", נזכרה האם ברגע ההוא וסיפרה ל"ספורטסנט". "הילד בן ה-17 מחבק אותי ואומר, 'אל תדאגי, אמא, אני אטפל בו'".

    "אני עייף ויגע כי אנשים כל הזמן מנסים להוריד אותי מהכביש", כתב טרי פוקס ביומנו אחרי 2,592 ק"מ. "אפילו צפרו לי. אנשים עוקפים אותי בדרכים צרות, זה כל כך מתסכל". משום שחצה מרחקים כל כך גדולים, התגובות אליו היו שונות מאיזור לאיזור - אנשים שהכירו אותו ואת סיפורו תמכו, חיבקו ועזרו כמה שהיו יכולים; אלה שלא לאו דווקא היו להוטים לסייע. "נדמה שכולם הרימו ידיים", כתב ביומנו אחרי 3,113 ק"מ. "לא אני. זה לא קל וזה לא אמור להיות קל". ב-5 ביולי התעלף בקרוואן מרוב תשישות, אבל אחד הרגעים הקשים ביותר במסע היה דווקא כשהיה בהכרה: ב-28 באוגוסט, כשקרא טור בעיתון לפיו נסע דרך קוויבק, ולא חצה אותה בריצה. "זה היה הכי כועס שראיתי אותו", אמר ל"ספורטסנט" ביל ויגאר, המלווה של פוקס מטעם האגודה למלחמה בסרטן בקנדה. "צלצלתי לבחור מטלפון ציבורי וטרי צרח, הוא התיייבב, 'למה עשית את זה? הרסת לי את הריצה. הרסת לי את הריצה'. אי אפשר היה לנחם אותו. הוא טרק את הטלפון ופשוט בכה".

    אבל גם זה עבר, וככל שהתקרב לקו הסיום, כך נדמה היה כאילו קנדה כולה מתגייסת כדי לעזור לטרי פוקס להגיע לשם. "טרי עזר לאחד את המדינה שלנו", אמר ל"סטאר" ריק הנסן, הפילנתרופ הקנדי ששאב מפוקס השראה ויצא לנסות ולהקיף את העולם בכיסא גלגלים ב-1985. "אנחנו מדינה גדולה, שפזורה ממזרח למערב. לא רק מבחינה גאוגרפית - אנחנו מדינה רב-תרבותית ויש מעט מאוד דברים שמסוגלים לאחד אותה". לאורך הדרך פגש פוקס כמה מהמפורסמים הגדולים ביותר במדינה - כוכב ההוקי האגדי בובי אור, למשל - שעזרו לו לגייס עוד ועוד כסף. "הוא גורם לך להאמין במין האנושי", אמר כוכב הוקי נוסף, דאריל סיטלר, שהעניק לפוקס את גופיית האולסטאר שלו. פוקס עצמו שאב השראה ממקור אחר - ילד בן 10 בשם גרג סקוט, שאיבד את רגלו לסרטן העצמות. בסוף אוגוסט, אחרי 5,153 ק"מ, הוא זכה לפגוש אותו, אפילו לנסוע איתו קצת באופניים. "זה בלי ספק הרגע הכי מעורר השראה שהיה לי", כתב ביומנו.

    במבט לאחור, גם האנשים הקרובים ביותר נאלצו להודות שהיתה סיבה נוספת לכך שנותר בתנועה, שלא הסכים לעצור, שלא היה מוכן להפסיק לרוץ, והיא כדי לא לתת למציאות הזדמנות להדביק אותו. אף שסירב לדבר על כך או לראות רופאים, הוא סבל מכמה וכמה בעיות בריאותיות במהלך המסע. "היו לו בעיות בקרסול, אולי גם דלקת בגידים", אמר אחיו ל"ספורטסנט". "היו לו כוחות התאוששות מדהימים. היית חושב שפציעה שכזאת צריכה להביא מנוחה של כמה ימים, אולי כמה שבועות, אבל טרי תמיד הצליח להתאושש במהרה. היתה לו גם יכולת בלתי נלאית לרוץ על אף הפציעות".

    היכולת הבלתי נלאית הזאת היתה גם חרב פיפיות, שפוקס והקרובים העדיפו לראות כחרב רגילה. כשהכאבים ברגל כבר היו בלתי נסבלים, האצן הצעיר נאלץ ללכת לבית החולים. אלא שכשהרופא ביקש לצלם את חזהו, פוקס התנגד. "הבעיה שלי ברגל, לא בחזה", התעקש, ויצא מהחדר. אם היה מוכן להיבדק, טרי פוקס ככל הנראה היה שומע את האמת ממנה ניסה לברוח, האמת שבסופו של דבר תשיג אותו.

    הסרטן חזר, והפעם הוא בריאות.

    הוא המשיך לרוץ גם אחרי שסירב לשמוע את מה שככל הנראה כבר ידע, אבל ב-31 באוגוסט אמר לסובביו שהוא מרגיש חולה. השיעולים לא פסקו, החזה כאב וכך גם הצוואר, ובכל זאת טרי פוקס המשיך לרוץ גם ב-1 בספטמבר, מלווה בגדודי אנשים שהגיעו כדי להריע לו ביישורת האחרונה של הפרויקט המונומטלי. גם המנוחה בקרוואן לא עזרה: הכאבים נותרו, וכשפוקס התעקש לצאת החוצה כדי לנסות לסיים את הריצה היומית לפי התכנון, הוא ידע שאלה הצעדים האחרונים שיעשה במסע שלו. 29 ק"מ לפני שהגיע לת'אנדר ביי, טרי פוקס נכנס בחזרה לקרוואן וביקש מחברו הטוב דאג אלוורד לקחת אותו לבית החולים. הוא רץ 5,376 ק"מ - המקסימום האפשרי, הרבה מעבר לקצה גבול היכולת - עד שכבר לא יכול היה לרוץ יותר.

    "היו לו שני גידולים בריאות", סיפר אחיו ל"ספורטסנטס", אחד בגודל של לימון ואחד בגודל של כדור גולף, והוא רץ עם הגידולים הללו במשך שבועות. זה פשוט לא הגיוני". לא הגיונית היתה גם התנהגותו של פוקס בבית החולים: חלש ומרוקן, הוא התעקש לצאת החוצה ולחצות את הכביש אל עבר מסעדה, בה יוכל לאכול אוכל נורמלי. בדרך אליה, התמוטט. גם בבית החולים עצמו סירב לא פעם להתנייד על אלונקה, והתעקש לנוע בכוחות עצמו - אפילו לעלות במדרגות, עדיין לבוש בחולצת מרתון התקווה שלו.

    הוריו עלו על המטוס הראשון והיו לצידו כשערך מסיבת עיתונאים קורעת לב ובה נאלץ לבשר לתקשורת כי "אני חייב לחזור הביתה. אעשה כל מה שביכולתי. אילחם בזה. אני מבטיח שלא ארים ידיים". כשאביו אמר שזה לא הוגן, בנו תיקן אותו: "אני לא חושב שזה לא הוגן. זה העניין עם סרטן. אני לא היחיד. זה קורה כל הזמן, לאנשים אחרים. אני לא מיוחד. זה רק מעצים את מה שעשיתי - זה יעורר השראה ביותר אנשים. יכולתי לשבת על התחת שלי, יכולתי לשכוח מה שראיתי בבית החולים, אבל לא שכחתי". כשסיים את הריצה גייס למעלה ממיליון דולר, אבל זו היתה רק ההתחלה: שבוע לאחר שאושפז בבית החולים, שידרה הטלוויזיה הקנדית אירוע התרמה גדול, בין היתר בהשתתפות ג'ון דנבר ואלטון ג'ון, ובו גויסו למעלה מ-10 מיליון דולר בחמש שעות.

    פוקס חזר הביתה. בעשרת החודשים הבאים נאבק במחלה וחווה כאבים שמעולם לא חווה בעבר. הממשלה הקנדית העניקה לו עיטורי כבוד, היכל התהילה צלצל, התקשורת לא הפסיקה לחבק, הר נקרא על שמו בבריטיש קולומביה, והיו גם רחובות, פארקים, אצטדיונים ובתי ספר שהחליפו את שמם. ב-1 בפברואר 1981, עמד במשימה שהציב לעצמו לפני שיצא למסע: שכל אזרח יתרום רק דולר אחד. בקנדה היו אז 24.1 מיליון תושבים, ובתחילת פברואר, טרי פוקס הצליח לגייס 24.1 מיליון דולר למלחמה בסרטן. המחוות לא פסקו, הגיוס לא פסק, ואלה הם שהשאירו אותו בחיים גם ברגעי הסבל הגדולים ביותר שלו. הוא החזיק מעמד עד שלא יכול היה להחזיק יותר. ב-28 ביוני 1981, ב-4:35 בבוקר, טרי פוקס הלך לעולמו בבית החולים בניו ווסטמינסטר, חודש לפני יום הולדתו ה-23.

    "נדיר מאוד בחייה של אומה שרוח אמיצה של אחד מאחדת את כל האנשים כדי לחגוג את חייו ולהתאבל במותו", ספד ראש הממשלה דאז, פייר טרודו. "אנחנו לא חושבים על טרי פוקס כמישהו שנוצח על ידי חוסר המזל, אלא כעל אדם שעורר בכולנו השראה של ניצחון רוח האדם על הקשיים". ביום השנה ה-25 לריצה, אמרה אמו של פוקס: "אני מאמינה שהוא אמור היה לחלות בסרטן, ולעשות את כל זה בשביל חקר המחלה. הוא לא אמור היה לחיות". אם הדברים הללו נשמעים חסרי רגישות, זה רק משום שעדיין לא עסקנו בכל מה שכבר לא זכה לראות בחייו.

    בספטמבר של 1981, למשל, נערך בקנדה המירוץ הראשון על שם טרי פוקס. 300 אלף איש השתתפו בו, וגייסו למעלה מ-3.5 מיליון דולר. וכך החלה מסורת, שהתפשטה אט-אט ברחבי העולם: המירוץ השנתי שאמור היה להגיע לישראל בחודש שעבר התקיים עד כה בכל רחבי תבל, כולל בקובה, רומניה, סוריה, בנגלדש, וזימבבואה. את המורשת של טרי פוקס גם הסרטן לא מסוגל לעצור, ויעידו על כך למעלה מ-850 מיליון דולר שכבר גויסו לקרן שהקים בכוחותיו האחרונים - סכומים שמאפשרים כעת לאנשים במצב בו טרי פוקס היה שרוי לפני קצת פחות מ-40 שנה לחיות ולא למות.

    מאמנו בתיכונים, בוב מקגיל, היה אחד האנשים האחרונים שזכו להיות לצד מיטתו של טרי פוקס ברגעיו האחרונים על הכדור הזה. "זה היה אחד מאותם רגעים קסומים", סיפר ל"גלוב אנד מייל". "השמש הופיעה בחדרו, טרי התעורר ואמר, 'היי, קואוץ'. אתה חושב שאנשים יזכרו? אתה חושב שהם ישמרו על החלום בחיים?'"

    הם זכרו. הם שמרו. והם ימשיכו לזכור וימשיכו לשמור, כי אין להם ברירה.

    יש דברים שאי אפשר לשכוח.

    • טרי פוקס
    • סרטן
    • Terry Fox

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully