לב יאשין היה ונותר השוער היחיד שזכה בכדור הזהב מטעם המגזין "פראנס פוטבול", אבל דווקא עיתוי הענקת הפרס מהווה אספקט מוזר וביזארי למדי. הרי הרוסי הענק זכה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים ב-1956, אבל סיים "רק" חמישי במשאל שנערך אז לראשונה. הוא הפגין יכולת נפלאה כאשר ברית המועצות זכתה גם באליפות אירופה הראשונה בהיסטוריה ב-1960, ואולם גם אז דורג "רק" חמישי.
העיתונאים הציבו אותו בפסגה דווקא ב-1963, כאשר לא נערכו טורנירים לנבחרות. אמנם דינמו מוסקבה זכתה בשנה המדוברת באליפות, ויאשין ספג שבעה שערים בלבד ב-27 הופעותיו, אבל התקשורת העולמית לא צפתה בליגה הסובייטית. היא אפילו לא הביעה בה עניין מינימלי. אז איך התרחש הנס, ומדוע גרף הפנתר השחור נקודות כה רבות במשאל של הצרפתים? ובכן, נדרשו לשם כך 45 דקות בלבד במשחק ראווה.
כן, היה זה עולם אחר לגמרי, כמעט ללא טלוויזיות, וללא שידורים חיים. הפרשנים המובילים ביבשת התאספו בצוותא רק באירועים בולטים, וב-1963 התקיים המפגש החשוב ביותר ב-23 באוקטובר בוומבלי. ההתאחדות האנגלית ציינה 100 שנה להיווסדה, ואירגנה מפגש מתוקשר מאוד בין נבחרת אנגליה לנבחרת שאר העולם. יאשין נבחר לעמוד בין קורות האורחים לפני ההפסקה, ואחריה שובץ להחליפו מילוטין שושקיץ' היוגוסלבי. היתה לו, אם כך, מחצית אחת באור הזרקורים - והוא לקח אותה בשתי הידיים, או אולי בשמונה רגליים, כי רבים כינו אותו גם איש העכביש.
בנבחרת שאר העולם היו כוכבי על רבים - אוזביו, אלפרדו די סטפאנו, יוזף מאסופוסט, פאקו חנטו, דניס לאו, ריימון קופה, דז'אלמה סנטוס, קרל-היינץ שנלינג - אבל התיאום ביניהם שאף מטבע הדברים לאפס. מנגד, האנגלים הכירו זה את זה היטב, והמוטיבציה שלהם באירוע החגיגי מבחינת הממלכה הייתה בשמיים. אז הם פשוט טרפו את היריבים, והגיעו להזדמנויות רבות מאוד מול השער. ג'ימי גריבס לבדו היה צריך להבקיע לפחות שלושער במחצית הראשונה. הוא נותר על אפס, וכך גם כל חבריו. ברגע הקסום מכולם, הדף יאשין בזינוק מטורף נגיחה שהייתה חייבת להיכנס פנימה לפי כל חוקי הפיזיקה. 87 אלף הצופים ביציעים נותרו עם פה פעור, וכך גם כל העיתונאים המכובדים. שבועות ספורים מאוחר יותר, הם הצביעו בהמוניהם לשוער במשאל כדור הזהב. הוא הקדים את ג'אני ריברה, המאסטרו הצעיר שהצעיד את מילאן לזכייה בגביע האלופות.
יאשין כבר ידע אז היטב שמשחק בודד עשוי להיות גורלי, כי כשנה קודם לכן זה פעל בדיוק להיפך, לרעתו. ברית המועצות הפסידה 2:1 לצ'ילה המארחת ברבע גמר מונדיאל 1962, ובתקשורת הסובייטית הפכו את יאשין לשעיר לעזאזל, בטענה כי שני השערים היו באשמתו הישירה. בפועל, זה ממש לא היה מדויק. תיקו 4:4 מול קולומביה בשלב הבתים היה בעייתי הרבה יותר מבחינתו, ונגד הצ'יליאנים הוא דווקא ביצע מספר הצלות מרהיבות. אלא שהעיתונאי שהעביר את הדיווח - הסובייטי היחיד שהיה בסנטיאגו - בכלל לא הבין כדורגל.
היה זה שליח שנשלח לדרום אמריקה על מנת לסקר את החיים הפוליטיים, ושיקול דעתו בכל הקשור לספורט היה לקוי בלשון המעטה. במפלגה לא הפנימו את זה, וגם האוהדים ממש לא ידעו זאת - הרי לא הייתה להם אפשרות לצפות בשידורים. אז הם נהנו להפיל את התיק על השוער ששב למולדתו כדי לספוג קריאות בוז מעליבות. חלונות ביתו נופצו, רכבו הושחת, פתקים עם איומים הונחו בתיבת הדואר שלו. "תפרוש כבר", צעקו לו. והוא, כבר בן 32, באמת שקל לפרוש.
יאשין לא תלה את הכפפות כי הוא שרד תקופות קשות בהרבה. כיליד 1929, הוא חווה את מלחמת העולם השנייה כנער. משפחתו נאלצה לעזוב את מוסקבה ונשלחה לעורף, לאוליאנובסק הצנועה - עיר הולדתו של ולדימיר לנין. שם, כבר בגיל 14, שולב לב הצעיר בעבודות פיזיות קשות במפעל, ועמד שעות ארוכות ליד המכונות, לעתים אל תוך הלילה. כדי שלא יירדם, דחף לו אביו סיגריות לפה, ויאשין התמכר לניקוטין. הוא עצמו טען כי חיסל כחצי חפיסת סיגריות ביום, אלה שהכירו אותו מדברים על ארבע קופסאות. האמת נמצאת כנראה באמצע, אבל דבר אחד בטוח - המקום היחיד בו לא עישן היה המגרש עצמו. אפילו למקלחות הוא הלך עם סיגריה.
גם ההרגל הזה לא עזר לו בגיל 18, כאשר נקלע לדיכאון קליני, ממנו הצליח לצאת רק אחרי שהתגייס לצבא. שם גם חזר לו החשק לשחק כדורגל, בעיקר כחלוץ, אבל מאמנו הראשון בדינמו סבר כי מקומו בשער, בעיקר בשל גמישותו וגובהו - 189 סנטימטרים. יכולתו לשנות כיוון תנועה תוך כדי מעוף באמת הייתה חריגה עבור שחקן כה תמיר, אך לקח זמן רב עד שהצליח להוכיח את כישוריו ולהאמין בעצמו. במשחק הבכורה שלו, כאשר היה בן 20, הוא ספג שער אומלל במיוחד מבעיטת שוער של הקבוצה היריבה, ונזרק הצידה. רק בגיל 23 הוא שב להרכב, ובזמן הזה הצטיין בעיקר דווקא כשוער בהוקי קרח. למעשה, התואר הראשון בחייו של יאשין היה הגביע הסובייטי בהוקי ב-1953, ובשלב מסוים הוא נטה להתמקד רק במשחק החורפי הזה. למזלו, ולמזלה של המעצמה כולה, הוא שינה את דעתו.
הנסיקה בהמשך הייתה מטאורית, וכבר בעונתו המלאה הראשונה הוא זכה באליפות. ב-1955 שמרה דינמו על התואר, והשוער כבר היה מפורסם בכל רחבי המדינה. הכובע שלו הפך למותג, וכך גם האפודה השחורה אשר בכלל הייתה לטענתו בצבע כחול כהה מאוד. הוא גם היה אחד השוערים הראשונים ששיחק באופן קבוע עם כפפות, ואחרי שהניצחון 0:1 על יוגוסלביה בגמר האולימפיאדה במלבורן אף העניק זוג במתנה לעמיתו שמנגד, פטאר ראדנקוביץ'.
המשחקים האולימפיים האלה, בקצה השני של העולם, היוו ציון דרך משמעותית מאוד בתודעת כל אוהד כדורגל סובייטי. ארבע שנים קודם לכן, ב-1952, השתולל סטאלין, העניש את האחראים ופירק קבוצות אחרי הפיאסקו באולימפיאדה בהלסינקי, אך בתחילת הקריירה המשמעותית של יאשין המדינה הייתה קצת אחרת. הדיקטטור כבר מת, אנשים החלו להתאושש בהדרגה גם ממנו וגם מהמלחמה, והספורט תפס מקום מרכזי הרבה יותר בתודעה.
הדיווחים על המסע הארוך לאוסטרליה הופיעו בתקשורת, אם כי לא הוזכר בהם המקרה המשעשע בו גנב פיל את קופסת הסיגריות של יאשין בעצירת ביניים בהודו. ההפלגה הלוך הייתה מייגעת, אבל הדרך חזרה הייתה שמחה - תחילה שבועיים בספינה ולאחר מכן יותר משבוע ברכבת לכל אורכה של רוסיה הענקית. בכל תחנה פגשו אנשים פשוטים את הגיבורים וביקשו לברך אותם ולהתחבק איתם. יאשין היה אדם פתוח הרבה יותר בהשוואה לקפטן איגור נטו שהתאבל במהלך הנסיעה על מות אביו, והוא הפך לדמות המזוהה ביותר עם הנבחרת המנצחת. הפופולריות שלו היתה עצומה.
המשטר הקומוניסטי, שהיה זקוק תמיד לגיבורים העממיים, אימץ אותו בחדווה. יאשין התאים כמו כפפה ליד לסיפור ההצלחה הסובייטי הקלאסי - ילד ממשפחה עניה שמגשים את חלומו בזכות מסירות ועבודה קשה. התקשורת דאגה לשבח אותו, וצריך לקחת בערבון מוגבל חלק מהסטטיסטיקות שמפרסמים אודותיו. למשל, קשה מאוד להאמין שיאשין באמת הדף במהלך הקריירה 151 פנדלים. רוב השוערים אפילו לא מתמודדים בחייהם עם מספר כה גבוה של בעיטות מהנקודה הלבנה, שלא לדבר על עצירות. ואולם, שמו הלך לפניו גם ברחבי תבל - עד כדי כך שהכוכב האנגלי טום פיני בעט פנדל מול יאשין ברגלו הימנית החלשה במונדיאל 1958, רק כדי להטעות אותו, ובכה מהתרגשות כאשר התרגיל הצליח.
בטורניר הזה נחשף העולם לסגנון המשחק המיוחד של יאשין שנתפס כמהפכני מאוד לתקופתו. בעוד רוב השוערים התמקדו בעיקר בשיפור האינסטינקטים על קו השער, יאשין לא רק שלט ביד רמה ברחבה, אלא גם יצא מגבולותיה. הוא שימש לעתים כבלם נוסף, הקדים את החלוצים במאבק על כדורי עומק, ואהב מאוד גם להתחיל התקפות - הן ברגליו, ובעיקר בזריקות ארוכות מאוד בידיו. "שוער צריך להתאפיין בכושר גופני ובשליטה בכדור כמו שחקן שדה. אין הבדל מהותי ביניהם. זה עוזר לי להתמודד עם כל המצבים במגרש, אבל הסוד מאחורי היכולת לשמור על רשת נקיה פשוט - אני שונא לספוג", הוא אמר. ממדי גופו העצומים והגישה הלוחמנית שלו הפחידו את שחקני היריב, שחששו אפילו לבעוט לעברו. עיקר כוחו היה בבחירת המיקום ובראיית המשחק.
בגביע העולם הראשון שלהם הודחו הסובייטים ברבע הגמר, אבל באליפות אירופה הראשונה של כולם הם חגגו זכיה היסטורית, בזכות 1:2 בהארכה בגמר, שוב מול יוגוסלביה. האגדה מספרת כי ריאל מדריד חשקה אז מאוד בשירותיו והציעה לו צ'ק פתוח, אך היה מובן מאליו שהדבר בלתי אפשרי, כי כוכבים סובייטים לא הורשו לעזוב את המדינה. יאשין אף לא היה מעוניין במעבר - כך לפחות הוא טען בראיון מקיף ל"פראנס פוטבול" במהלך האליפות. "אני מרחם על אלה שנאלצים לשחק במדינה זרה לפרנסתם, כי אני לא יכול לדמיין את חיי מחוץ לרוסיה", הוא הצהיר. באותה הזדמנות, הוא העיד כי שאיפתו המרכזית היא להמשיך לשחק עד המונדיאל בצ'ילה. "אהיה אז בן 33, אבל זה אפשרי", אמר השוער, וזה היה יומרני למדי כי בברית המועצות של התקופה ההיא נחשבו הכדורגלנים לפנסיונרים זקנים אחרי שחצו את ה-30.
הוא לא ידע שהנסיעה לטורניר ההוא תהפוך לסיוט, אבל לא העלה בדעתו גם שהקריירה שלו תימשך עד גיל מתקדם הרבה יותר. אחרי הזכייה בכדור הזהב, מעמדו כגיבור האומה הסובייטית מעולם לא הוטל בספק, ואיש לא העז עוד לדרוש ממנו להתפטר. גם לא היה בכך צורך כי כושרו היה פנומנלי. יאשין התחיל מאוחר מאוד, וגם סיים מאוחר מאוד. הוא היה השוער המצטיין ביורו 64', בו הפסידו הסובייטים בגמר לספרד. הוא גילה יכולת נפלאה בגביע העולם באנגליה ב-1966, בו רשמה ברית המועצות הישג שיא עם העפלה לחצי הגמר. הוא אפילו נכלל בסגל, על תקן מחליף ומנטור, למונדיאל 1970 במקסיקו כאשר היה בן 40. רק אז הוא בחר לסיים את הקריירה, והפעם נערך משחק חגיגי גם לכבודו בין נבחרת דינמו (כן, זו לא טעות - היא קיבצה נציגי דינמו ממוסקבה, קייב, מינסק וטביליסי) לנבחרת שאר העולם.
ואולי הגיוני להסיק כי שחקן ששומר על כושר גבוה עד גיל 40 ניחן בבריאות איתנה, אך זה לא היה המצב במקרה של יאשין. הרגלי העישון גבו ממנו מחיר כבד מאוד, והוא סבל ממחלות רבות. כאשר היה בן 55, נאלצו הרופאים לכרות את רגלו בשל נמק. האשפוזים היו תכופים לאחר מכן, וכבר ב-20 במרץ 1990 - בגיל 60 בלבד - הלך השוער המיתולוגי לעולמו, בדיוק ביום הולדתה ה-33 של בתו אירינה. מאז מתחיל עבורה היום המוזר הזה בבית הקברות ומסתיים בארוחה משפחתית, לכבודה ולזכרו של אביה. היום אירינה כבר בת 63, וזה אומר שיאשין לא איתנו כבר 30 שנה.
האם הוא עדיין הגדול בהיסטוריה? סביר מאוד להניח שלא, אבל ההשוואה לשוערים המודרניים כמו ג'יג'י בופון ואיקר קסיאס לא רק קשה עד בלתי אפשרית - היא פשוט חסרת טעם. יאשין חי בעולם אחר, במציאות אחרת, בעידן כדורגל אחר לגמרי. מעטים מאוד זכו לראות את ביצועיו על בסיס קבוע, וגם הם כבר לא בין החיים. את כדור הזהב שלו הוא קיבל על סמך 45 דקות. זה לא יכול לקרות במאה ה-21, אבל דבר אחד בטוח - גם שלושה עשורים אחרי מותו האגדה של יאשין ממשיכה לחיות.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק