הקלישאה הכי גדולה ונכונה בספורט ואולי גם בכלל היא שהכל יכול לקרות ואת האמת הזו מקיים ויסנטה נבארו אפאריסיו, שלפני קצת יותר מ-20 שנה סימן ביומן שלו את התאריך הלא נכון. נבארו כל כך אהב את ולנסיה ונדד איתה לכל מקום והוא שם תזכורת למרץ 2019, חגיגות המאה של המועדון אותו אהד מאז שנולד. רצה לוודא שלא משנה מה, את היום הזה לא יפסיד. נבארו מת שנתיים קודם לכן ולא יכול היה לראות את המועדון מגיע ליעד.
גם בארבעים שנות חייו האחרונות לא יכול היה לראות.
הוא נולד בשנות העשרים של המאה הקודמת ועשה חברות במועדון ב-1948 ולפני שהתעוור הספיק בין היתר לצפות בעטלפיו מניפים את הגביע הספרדי עם ניצחון בברנבאו על אתלטיקו ב-1967. הרשתית שלו התחרבנה כשהיה בן 54 ומאז לא ראה, אבל מאז הפך עוד יותר ולנסיה. הוא המשיך ללכת לכל משחקי הבית והקבוצה שיחקה לפניו מבלי שיכול היה לצפות בה. בנו שהגיע עמו לכל המשחקים תיאר באוזניו את שקורה על הדשא והאווירה עשתה את השאר.
נבארו מבקר את שחקני ולנסיה ב-2015
הוא לא ראה את הקבוצה מצליחה ולא ראה אותה נכשלת אבל היה שם תמיד כדי לשמוע ולהריח ולטעום ולהרגיש ואת 2003/04, העונה בה זכתה ולנסיה גם באליפות ספרד וגם בגביע אופ"א, הגדיר כשנה הגדולה בחייו. את שנת המאה ציין במסטאייה גם אם לא בגופו. לשם כך הוצא כיסא 164 בשורה 15 ביציע המרכזי של האיצטדיון, המושב של נבארו, ובמקומו הוצב פסל ברונזה בדמותו. מעתה תמיד יהיה שם, באותה התנוחה, עם משקפיים ומקל הליכה, ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, משקיף על המגרש גם כשמשחקים וגם כשלא, ונכון שפסל לא יכול באמת לצפות בכדורגל אבל הרי גם נבארו לא יכול היה.
פה נכנסת לפריים הקלישאה מלמעלה כיוון שעד כה הרי האיצטדיון היה מתמלא במשחקים והפסל של נבארו היה נטמע בין עשרות אלפי האוהדים המשולהבים. כששיחקו במסטאייה כדורגל, לא יכולנו לשים לב אליו. אבל אז באה הקורונה ומשק כנפי פרפר בווהאן רוקן יציעים בוולנסיה וכשהעטלפים אירחו את אטלאנטה במסטאייה ביום שלישי בערב, המשחק נערך ללא קהל.
כמעט. כי לכו תוציאו מהיציע את הפסל של נבארו, ולמה שתעשו ככה? להדביק או להידבק הוא לא יכול. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי עשרות שנים של מערכת יחסים אוהבת בין ולנסיה לאוהד מספר 1 שלה, עשרות שנים במהלכן הוא ישב ביציע ולא יכול היה לראות את השחקנים רצים, הפעם השחקנים שרצו על הדשא, כשהרימו ראש, יכולים היו לראות רק אותו. לא רק הם - כל העולם ראה אותו, כל העולם שמע, כל העולם התוודע לאוהד העל-זמני של ולנסיה. באופן אבסורדי, רק מגפה עולמית קטלנית ואיומה יכולה היתה להפוך את הסיפור של נבארו למושלם כל כך - האוהד היחיד שמגיע למשחק סגור - בפנטזיות הכי רטובות שלו ויסנטה לא יכול היה להמר על כך. את התאריך הזה לא שיבץ באף יומן. היום הגדול בחייו הגיע כמה שנים לאחר מותו.
ולנסיה הפסידה 4:3 והודחה, נבארו לא התלונן ולא קילל ולא בכה. השחקנים ירדו מהדשא והאיצטדיון התרוקן והוא נשאר שם, כמו שהוא, מחכה למשחק הבא. לכו תדעו מתי ייכנס קהל בשערי המסטאייה. עם איך שהגרפים נראים, לכו תדעו מתי ישחקו שם כדורגל.
השבוע, בגלל האיום הכללי לפיו משחקי ספורט לאורך הגלובוס ייערכו ללא קהל, נורתה כל הזמן השאלה "מהו הכדורגל בלי האוהדים?". התשובה, כמובן, היא "כלום", אבל המקרה הזה רק משמש עוד קייס לתשובה המלאה - אוהדים הם לא רק אלה שמגיעים למשחק. הם הרבה יותר מזה. הם בכל מקום והם בכל זמן. הם פשוט שם. כפי שהוכיח נבארו, הם כל כך שם - שהם אפילו לא צריכים לראות. הם כל כך שם - שהם אפילו לא צריכים לחיות.
orenjos@walla.co.il