אריאל בכה, אריאל צחק

"נו מה אתם אומרים?", שאל רפי גינת, הכרוז (ב-ה' הידיעה) של מכבי ת"א, את עשרת אלפים הצופים שמילאו את ההיכל עד אפס מקום, איך לדעתם עליו לקבל את אריאל מקדונלד, אחד ה"אקסים" הגדולים של מכבי ת"א. הקהל הגיב בתשואות שראויות רק באמת לגדולים שבשחקני מכבי. ואז הגיעה התרועה, התרועה שרק רפי גינת יודע להוציא מגרונו, אותה תרועה ששלוש שנים הוא היה חוזר עליה מחדש כל משחק יורוליג: "א-ר-י-א-ל מ-ק-ד-ו-נ-ל-ד". אם היה מדד דציבלים בקהל, סביר להניח שהמחוג היה נשבר. הקהל פשוט השתולל ויצא מגידרו. צמרמורת עברה לי בגוף שראיתי את אריאל ניגש לכיוון שער 11, נותן עם היד שלוש דפיקות בלב ומחזיר נשיקה ענקית לקהל.

ואז התחיל המשחק. קואץ' אוברדוביץ' החליט משום מה שלא לפתוח עם מקדונלד והוא ידע טוב מאד למה. מקדונלד, אמנם נכנס 5 דקות בתוך הרבע הראשון, אבל כאילו נשאר לשבת על הספסל. פנאתינייקוס, למען האמת, לא ממש היתה חייבת אותו והסתדרה מצויין גם ללא יכולת וירטואוזית של כוכבה מול האין התקפה של מכבי אבל מקדונלד היה כנראה עדיין בתוך החגיגות סביבו. כדור מכריע שהיה אצלו במצב של יתרון שתיים לפאו, הלך לשום מקום במקום מסירה פשוטה לאלברטיס חופשי לחלוטין או מידלטון מתחת לסל. הקהל דווקא אהב את זה וקריאות העידוד "אריאל אריאל" נשמעו היטב.

אלא שמה שהאוהדים לא חשבו, שדווקא הקריאות הללו, שהיו אמורות לעודד אותו להמשיך להיות מבולבל, יצרו בדיוק את האפקט ההפוך. מקדונלד נכנס למשחק ונכנס למשחק בגדול. ברבע השני, כשנותרו לפנאתינייקוס 5 שניות להתקפה, ומכבי עוד היתה חזק במשחק, יצא הכדור מחוץ לקשת לעבר מקדונלד. אריאל, בלי לחשוב פעמיים, עלה חופשי לחלוטין ל-3. פתאום, אצלי בראש, חזרתי 3 שנים אחורה לאותו גמר מיתולוגי בסלוניקי, בדיוק לאותה קליעה ל-3 של אקס מכבי אחר שעבר גם הוא לפנאתינייקוס, עודד קטש כמובן. הדה-ז'אוו היה זהה לחלוטין. שוב השלשה נקברה עמוק פנימה ושוב מכבי, שנראה היה שחוזרת למשחק, מצאה את עצמה בפיגור דו ספרתי. מכאן כבר היה לי ברור, מקדונלד כבר שכח לחלוטין מול מי הוא משחק ואיפה בילה 3 שנים.

אבל הרגע המשמעותי ביותר מבחינתי היה דווקא במאץ' אפ בינו לבין דרק שארפ. מי שחשב שחברים מחוץ למגרש ישארו חברים גם על הפרקט, היה צריך להמתין לרבע השלישי. הקרב על הכדור בינו לבין שרפ הסתיים בנפילה של השניים על הפרקט, ספק החלקה, ספק עבירה של מקדונלד. כל מי שציפה שהשניים יתנו ידיים ויעזרו אחד לשני לקום, התבדה. שארפ הושיט את היד אלא שהשופט החליט לשרוק לעבירה של מספר 14 ירוק ומקדונלד, בלי לחשוב פעמיים, קם מיד ראשון מהפרקט ורץ בריצת אמוק לכיוון השופט בתחנונים שעבירה לא היתה ולא נבראה. שארפ נותר המום עם היד באויר. גור שלף היה זה שעזר לו לקום. זה מקדונלד שהכרנו? אפילו כשהוא היה במכבי הוא היה מיד נרתם לעזור לשחקנים, גם ליריבים, לקום מהפרקט. באותו רגע הבנתי: ההתרגשות והדמעות של 24 השעות האחרונות היו, ותסלחו לי הביטוי: חרטא ברטא. עבודה בעיניים, תרתי משמע.

ברבע האחרון הגיעה הנקמה של דרק. כשמכבי חזרה למשחק והורידה את היתרון ל-5 בלבד, השחקנים החלו להקיז דם על מהגרש, שארפ, כמו שרק הוא יודע לעשות, זינק על כדור כמעט אבוד כמו שחקן פוטבול לכל דבר. הזינוק הזה שלח את מקדונלד לפרקט בלי תגובה של השופט והרבה יותר חשוב מכך - גם בלי תגובה של שארפ. הקהל דווקא אהב את זה. מקדונלד הפך בשבילי לעוד שחקן של היריבה היוונית השנואה.

ואז מקדונלד ניגש לקו העונשין. זוכרים את מד הדציבלים השבור ממקודם? תהיו בטוחים, שריקות הבוז האדירות של הקהל הפעם באמת שברו לדעתי כל שיא. מכאן כבר היה לי ברור לחלוטין: הרומן בין אריאל לקהל הצהוב כנראה שתם ונשלם. בסיום המשחק היו אלו, לעניות דעתי, רק קריאות נימוס, לא יותר, לאחד הכוכבים הגדולים שהיו כאן. מקדונלד אמנם ניגש לנחם את השחקנים ובמיוחד את שארפ, אבל כמו שחקן מקצועי לכל דבר רץ מיד אח"כ לחגוג עם קבוצתו נצחון חוץ גדול על עוד קבוצה אירופאית מבחינתו.

אז אם לאריאל אחד זה לא ממש היה הערב שלו, לאריאל השני היה זה גם היה. על סנטימנטים תספרו למישהו אחר, לא לי.