"תמיד שואלים אותי איך", צוחק לואיס סקולה. "איך אני שומר על הגוף, איך אני נשאר רעב למשחק, איך אני מצליח להישאר על המגרש כל כך הרבה שנים. והתשובה שלי פשוטה: כיף לי. אני אוהב לשחק כדורסל, זאת הפרנסה שלי, ואני נהנה מכל רגע. אם היית שואל אותי לפני עשר או 20 שנים, לא הייתי מאמין שעדיין אשחק בגיל הזה. עכשיו, כשאני מרגיש שאני קרוב לסוף הקריירה, זה עוזר לי להעריך יותר כל רגע על המגרש".
בעוד 105 ימים יחגוג סקולה את יום הולדתו ה-40, ובזמן שבני תמותה רגילים מתמודדים עם משבר אמצע החיים, הוא מאתגר את חוקי הפיזיקה ועדיין משחק ביורוליג. והוא לא סתם משחק: בפתח העשור החמישי בחייו, מעמיד הארגנטינאי האגדי ממוצעים של 10.4 נקודות ו-5.1 ריבאונדים בליגה האיכותית ביותר מחוץ ל-NBA; הערב (חמישי, 21:05) ייכנס, אולי בפעם האחרונה, בשערי יד אליהו - ויתארח עם אולימפיה מילאנו אצל מכבי תל אביב.
הניסיון להגדיר את תופעת סקולה למשפט אחד הוא בבחינת משימה בלתי אפשרית. האם הוא ייזכר בזכות עשר עונותיו ו-8,882 נקודותיו ב-NBA? אולי הודות ל-16 המדליות שבהן זכה עם נבחרת ארגנטינה? או בגלל העובדה שנותר השריד האחרון של דור הזהב בתכלת, שהצעיד את האלביסלסטה למדליית הכסף בגביע העולם כשהוא בן 39? המדהים הוא שגם הכוכב עצמו אינו יכול להתחייב שזו שנתו האחרונה במגרשים.
"קשה לי מאוד לדמיין את עצמי לא משחק כדורסל", הוא מודה בגילוי לב. "אני על המגרש מ-1987, התחלתי לשחק באופן מקצועי ב-1995. עברו המון שנים, וכל דבר אחר שאעשה יהיה מוזר בשבילי, אבל אני מבין שזה יקרה. אני לא יודע אם כבר בעונה הבאה. אם יהיו לי אפשרויות טובות, אולי אמשיך לשחק".
- נשמע שכבר היית בשל לפרישה בקיץ האחרון, לפני שהעפלת עם ארגנטינה למשחקים האולימפיים.
"לא קיבלתי החלטה לפרוש. פשוט רציתי לשמור על כל האפשרויות פתוחות, ולהתכונן לגביע העולם בלי להיות מחויב לאף אחד. ברור שהשאיפה שלי הייתה ונותרה לשחק באולימפיאדה, אבל לא הייתי ממשיך לשחק בכל מחיר. קיבלתי הצעות מקבוצות באירופה ובסין, וכשמילאנו פנתה, בחרתי בה. בעיקר בגלל אטורה מסינה".
- כשאתה בכל זאת חושב על היום שאחרי, יש לך תוכנית מוגדרת לעתיד?
"אני בטוח שאשאר בסביבה, ועדיין אהיה קשור למשחק. אני לא חושב שאאמן, זה פחות מעניין אותי. אוכל לתרום יותר בפיתוח שחקנים צעירים, בהרצאות על התפתחות המשחק, דברים כאלה. אבל מי חושב בכלל על הדברים האלה? יש לי לפחות עוד חודשיים להחליט"...
עד כמה מדהימה הסיטואציה שתתגלה הערב בהיכל, ימחיש הנתון הבא: ב-4 בינואר 2001, כשדני אבדיה היה תינוק בן יום אחד, קלע סקולה 21 נקודות בניצחון באסקוניה על אוניקאחה מלאגה בליגה הספרדית; ארבעה חודשים מאוחר יותר הופיע "לואיפה" בגמר היורוליג הראשון שלו, והפסיד למסינה ולווירטוס בולוניה. כעת, כשהמכשף האיטלקי לצידו, הוא ישחק נגד התינוק ההוא שעומד לפרוש כנפיו ל-NBA.
"אני אדם נוסטלגי, ואני בטוח שברגע שאעלה הערב למגרש ההיסטורי הזה, יצופו כל מיני זיכרונות מהמפגשים הקודמים שלי נגד מכבי. אני משוחח לא מעט עם מסינה על דברים שקרו בעבר, וכן, דיברנו כמה פעמים גם על הסדרה ההיא שבה הוא ניצח אותי. אבל עברו כל כך הרבה שנים מאז. רוב השחקנים בקבוצה שלנו היו אז ילדים קטנים".
- אתה כבר מדמיין את עצמך צועד בטקס הפתיחה של טוקיו 2020?
"זו תהיה האולימפיאדה החמישית שלי"...
- אתה ממש מייקל פלפס של הכדורסל.
"כן, רק שהוא זכה בכמה מדליות יותר ממני".
- אבל הוא כבר סיים, אתה לא.
"האולימפיאדה זו הבמה הכי גדולה שספורטאי יכול להיות חלק ממני, ואני חושב שבכל פעם שהגעתי אליה, הצלחתי להבין את זה יותר ויותר. זה אירוע מדהים, וטקס הפתיחה מנקז אליו את כל הסמליות. אני חושב שהאולימפיאדה הקרובה תהיה זו שהכי איהנה בה".
- לא ניסית לשכנע את מאנו ג'ינובילי לחזור לסיבוב אחרון יחד?
"לא לא לא, לא היה סיכוי לשכנע אותו", צוחק סקולה. "אנחנו נשאלים בכל פעם מחדש מה הסוד שהפך את הדור שלנו לכל כך מיוחד, אבל האמת היא שהתשובה די משעממת. בסופו של דבר הצלחנו כי היינו טובים, כי היה לנו כישרון. כולנו נשארנו חברים טובים, אנחנו עדיין בקשר ואפילו יש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת. החבר'ה נפגשו בחג המולד בבואנוס איירס, אבל פספסתי את המפגש והתבאסתי. ככה זה כשאתה היחיד שעדיין משחק".
סקולה, נשוי ואב לארבעה, הצליח להישאר רלוונטי בזכות הפיכת גופו למקדש, לא פחות. הוא הקפיד לאורך השנים, ובעיקר ככל שהתבגר, על משטר תזונתי ופיזי, וגם ידע להמציא את עצמו מחדש: רק כשהיה בן 35, הוסיף לרפרטואר ההתקפי שלו את האיום מבחוץ. האיש, שעמד עד 2015 על 12 שלשות לאורך 15 עונות ב-NBA וביורוליג (פחות מקליעה לעונה, ב-16%), קלע בארבע וחצי השנים האחרונות 195 שלשות בכמעט 36%.
"אני לא השתניתי, זה הכדורסל שהשתנה, והבנתי שאני חייב לשחק כך כדי להמשיך. אם הייתי מתחיל לזרוק שלשות מוקדם יותר, הייתי כנראה מצליח יותר בקריירה, אבל לא ידעתי שיש לי את היכולת הזו. אני מעדיף להסתכל על זה כך: יכול להיות שהתוספת הזו היא שאיפשרה לי להמשיך לשחק עד גיל 40, ולא לפרוש בגיל 35".
- במה הכדורסל האירופי השתנה מאז עזבת ב-2007?
"אני חושב שאנשים לא מבינים כמה דרסטי המעבר של היורוליג לשיטת ליגה. פעם, קבוצה שלא מצליחה הייתה מבינה שהעונה שלה גמורה כבר בדצמבר. שבועיים או שלושה גרועים היו יכולים להרוס לך עונה שלמה. אפילו קבוצה שהייתה מגיעה לפיינל פור, הייתה עוברת רק 18 או 19 משחקים. עכשיו, כל קבוצה עוברת לפחות 34 משחקים. זה כמעט כפול. יש צמרת ותחתית לטבלה, אבל אף אחד עוד לא התייאש. ראית איך ז'לגיריס קובנה וזניט סנט פטרסבורג ניצחו אתמול. לכולם יש עדיין על מה לשחק, וזו אינטנסיביות שלא הכרנו בעבר".
- נותרו לך חלומות שעוד לא הגשמת?
"יש דברים שלא השגתי. לא זכיתי באליפות ה-NBA או ביורוליג, אבל אני מתמקד במה שהשגתי, וזה הרבה. תמיד יש עוד משהו שלא הצלחת להגיע אליו. יש אולי שני שחקנים בהיסטוריה שהשיגו ממש הכל. כשהתחלתי לשחק, לא הייתי מסוגל אפילו לחלום על קריירה כזו".
כשנחת במילאנו, נאלץ סקולה להיפרד מהגופייה ששימשה אותו כל חייו. "תמיד הייתי מספר 4, אבל במועדון לא משתמשים בו ולא במספר 44, בגלל שאחד מראשי הקבוצה אובחן כחולה פוליו ב-4.4.44. אבל מכיוון שהעונה אהיה בן 40, בחרתי במספר 40".
- אתה יודע כבר איך תחגוג את יום ההולדת ה-40?
"ארוחת ערב אולי? אין לי מושג. גם ככה בטח יהיה לי אימון או משחק באותו ערב"...
- ולסיום, אי אפשר שלא לשאול: דייגו מראדונה או ליאו מסי?
"מסי. הוא שחקן טוב יותר, ומודל טוב יותר לחיקוי".