מהו ההפך מפנטזיה? סיוט, חשש, חלום יבש? אלה הן מילים שמסתובבות ליד, אבל אין באמת מושג מוחלט שמייצג תופעה נגדית. בהיעדר כזה, תנו החכמים חובבי סדרות הטלוויזיה, הלכו למחוז הבטוח והוסיפו את המילה "אנטי". כן, אנטי-פנטזיה, זה נשמע טוב ומדכא כאחד. במשך דקות ארוכות אי שם בין 22:00 ל-23:30 בליל ראשון, חובבי הפוטבול שאינם נמנים עם רצועת הדרום בארה"ב ראו לנגד עיניהם את האנטי-פנטזיה המושלמת: יוסטון נגד טנסי בגמר ה-AFC. עם יתרון 0:24 ואנדי ריד, המפשל הנצחי, על הקווים של קנזס סיטי, לא נראה היה שיש פה איזשהו סיכוי לשינוי.
אלא שריד, עם היותו מושג קבוע ללעג כשקבוצותיו מגיעות לשחק בינואר, הוא עדיין אחד המאמנים הטובים בליגה, מה שאי אפשר להגיד על ביל אובריאן. עם אחד הרבעים המזעזעים בהיסטוריה של מאמני הפוטבול לדורותיהם, אובריאן דאג כמעט במו ידיו לכך שבתוך 11 דקות ו-14 שניות יתרון של 0:24 יהפוך לפיגור 28:24. במצב העניינים הזה לא היה לטקסאנס המפורקים סיכוי. יש מקרים שבהם השורה התחתונה קצת מרמה. מכיוון שהרבע הראשון היה סטיית תקן, התוצאה היא לא 31:51 לצ'יפס. התוצאה האמיתית במשחק היא 10:51, והיא התפרשה על פני שלושה רבעים של שליטה מוחלטת.
ביוסטון כבר השחיזו סכינים. "הגיע הזמן למצוא לדשון ווטסון מאמן שמגיע לו", כתב בריאן טי. סמית' מהכרוניקל, "מ-2014 הדיקטטור הזה רק מפטר, מאשים ומעביר אחריות לאחרים. הפרקטיקה שלו היא של ביל בליצ'יק, אבל יש לו מעט מדי קבלות בשביל להתנהל ככה". בהמשך כתב סמית' כי "זו הקריסה הגדולה בתולדות הטקסאנס".
זה הזמן להזכיר כי קבוצה אחרת מיוסטון, האוילרס, אחראית לקאמבק הגדול בהיסטוריה של פלייאוף ה-NFL מהצד הלא נכון שלו. זה קרה בינואר 1993, כשהובילה 3:35 בבפאלו והפסידה 41:38 בהארכה. הפעם הקאמבק לא נפתח בתחילת הרבע השלישי, הוא בא מוקדם הרבה יותר. ומהרגע שפטריק מהומס הגיש לטראוויס קלסי האדיר את הראשון מבין שלושת טאצ'דאוניו והוריד ל-24:14, ידעת שזה נגמר.
לאורך שש שנותיו המלאות ב-NFL סבל קלסי (Kelce) מהנוכחות של רוב גרונקובסקי בליגה. אם לא די בכך שגרונקובסקי שחקן סופר-מוכשר, גם היה לו את טום בריידי כדי להעמיס מספרים, שיאים וטבעות סופרבול. אבל עם כל הכבוד, ויש אין-סוף כבוד לגרונק, הטייט אנד הגדול בהיסטוריה היה במשך למעלה מעשור דווקא הפנים של קנזס סיטי. טוני גונזאלס העמיד מספרים מופלאים ותמיד היה האיש הנכון במקום הנכון. ב-2009 הוא עזב לאטלנטה עד לפרישה ב-2013. זו גם הייתה השנה שבה קלסי הגיע לליגה ומאז הצ'יפס הפסיקו להביט בערגה לימים של גונזו. עם ארבע עונות רצופות של 1,000+ יארד, קלסי הוא האיום האווירי הכי גדול של קנזס סיטי, ומהומס לא מהסס להשתמש בו.
מהומס וקלסי פירקו במו ידיהם את הטקסאנס. הטאצ'דאון הראשון, של דמיאן וויליאמס פמפם את העסק, השני, השלישי והרביעי של קלסי כבר רצחו את המשחק. ראינו מה קרה העונה לטום בריידי בלי גרונקובסקי וראינו גם מה קורה כשיש למהומס נשק כמו קלסי. הציוות הזה יכול ללכת כל הדרך לגביע לומברדי.
הבור הכי מוזר בקריירה של בריידי הוא העשור השלם שבו לא זכה בסופרבול. תופעה שנראית לא פחות מוזרה היא זו של ארון רוג'רס, שבמשך קרוב לעשור בכלל לא הגיע לשם. בלתי נתפס איך קוורטרבק כמו רוג'רס, שחקן גדול בתוך אישיות גדולה (הוא בהחלט האדם הראשון ב-NFL שתרצו לשבת איתו ללאנץ'), לא נכח במשחק הגדול כל כך הרבה זמן, גם אם הנסיבות ברורות, כמו ההגנה שלא הייתה לו עד השנה (איזה סאק של פרסטון סמית' על ראסל ווילסון 3 דקות לסיום) ובעיקר משחק הריצה של ארון ג'ונס, שרשם עונה ראשונה של 1,000+ יארד לרץ של גרין ביי מאז אדי לייסי ב-2014.
למרות רוג'רס, למרות הביתיות ולמרות ההגנה החזקה, הפאקרס כמעט שמטו יתרון בן 18 נקודות בטונדרה הקפואה של למבו. עכשיו הם פוגשים את הקבוצה חסרת המורא של קייל שנאהאן מסן פרנסיסקו, למשחק שרבים רואים בו את הסופרבול האמיתי. זה הזמן להזכיר שייתכן מאוד שההיסטוריה של הניינרס הייתה נראית אחרת לו בחרו ברוג'רס בדראפט 2005, ובאותה נשימה לציין שייתכן שההיסטוריה שלהם תהיה שונה עם ג'ימי גארופולו, בהנחה שיצליח להישאר בריא.
המפגש בין ראשון לשני יהיה מלחמת דורות. לרוג'רס זו הזדמנות אחרונה, אולי, לזכות בגביע לומברדי, לגארופולו ראשונה. הצדק הפואטי "מחייב" ניצחון של הפאקרס, אבל הם כבר היו בעבר במעמד דומה - המשחק בין ברט פארב, בעונתו האחרונה כפאקר, לאיליי מאנינג בגמר ה-NFC של 2007. אז זה נגמר דווקא בניצחון של הג'איינטס בלמבו פילד.
הרבה היסטוריה יש בין הפאקרס לפורטי ניינרס, עם שורת משחקים שמציפים געגוע לניינטיז. העימות הקרוב בסנטה קלרה יהיה עוד פרק בספר היריבות הזאת. ייתכן שאפילו הפרק המעניין מכולם.
מה שבלט במיוחד בשלב הזה בפלייאוף הוא ניצחונו של הקוורטרבק הקלאסי. לאמאר ג'קסון ודשון ווטסון, הפנים של הקוורטרבקים הניידים בליגה, העמידו, פחות או יותר, את המספרים שציפו מהם (ג'קסון עם 365 יארד באוויר ו-143 על הקרקע, ווטסון עם 388 ו-37), אבל במבחן התוצאה שניהם לא יהיו בשלב הבא.
הרבה תפקידים השתנו בעולם הספורט ולאורך שני העשורים האחרונים אנו חווים התעוררות מרשימה בגזרת הקוורטרבק המובילי, ובכל זאת - יש משהו רומנטי במחשבה על כך שהקוורטרבק המסורתי ממשיך לנצח. כן, גם אם התפוקה שלו היא 160 יארד באוויר בשני משחקים ביחד. אני מדבר עליך, ריאן טנהיל.
האמת, אפשר לכתוב עוד הרבה דברים על שני הלילות האחרונים שחווינו ב-NFL, אבל כל מילה על הדוינק של דרק הנרי לקורי דיוויס תהיה מיותרת.