אסיר תודה

שלושה ימים לאחר שנשא את ההספד בהלוויה, התייצב טרוי דיני בבית המשפט בידיעה שזו לא שאלה של אם ייגזר עליו עונש מאסר בפועל, אלא שאלה של כמה. התשובה היתה עשרה חודשים: הקטטה האלימה בה היה מעורב לא הותירה לשופט ברירה אלא לשלוח את הפושע בן ה-23 לבית סוהר, וכך הסתיים לו השבוע הגרוע בחייו של שחקן הכדורגל הצעיר. אביו - אחד משני האנשים החשובים בחייו - מת בגיל 47 מסרטן; הוא עצמו נכנס לבית הכלא, וספק אם כשייצא ממנו יוכל לשוב לשחק כדורגל. לכולם, וקודם כל לדיני עצמו, היה ברור שכעת, אחרי ההתרסקות לתהום, ישנן שתי אופציות: לקום על הרגליים, לשנות את חייו ב-180 מעלות ולהפוך לאדם שמעולם לא היה, או להשתחרר אחרי כך וכך חודשים, לא לשנות דבר ובסופו של דבר למות או להיכלא שוב - מה שיבוא קודם.

על כדורגל כלל לא דובר - זה היה שולי כשם שלא היה ריאלי. אבל טרוי דיני בחר באופציה שלישית: הוא הפך את הסורגים ללימונדה, ניצל את הימים לחשבון נפש והחליט שהוא הולך להשתחרר מהכלא לא כאדם חדש, אלא כגרסה הטובה ביותר של עצמו. כשגזר הדין ניתן בבית המשפט, אישה אחת פרצה בבכי. שקט, הרגיע אותה טרוי דיני; יהיה בסדר, אמר - וטעה.

הכל היה הרבה, הרבה יותר מבסדר.

"הכלא היה הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לי", קבע, ואולי זה בגלל שבית הסוהר היה המשך ישיר של בית ילדותו. אביו הביולוגי נטש עוד לפני שנולד ואביו החורג היה ידוע בקהילה כאדם שמוטב להתרחק ממנו. פול אנתוני ברק היה סוחר סמים, שעוזב את הבית לחודשים על גבי חודשים - בדרך כלל לכלא - חוזר ושוב נוטש, משאיר אחריו מזכרות בדמות חבלות פיזיות ונפשיות. את טרוי הצעיר אביו החורג היכה רק פעם אחת; לאימו של הילד היה פחות מזל, וכשדיני היה בן 11, החליטה להתגרש מהאב המאמץ והאלים. פול אנתוני ברק נעלם וטרוי צריך היה להפוך לגבר של הבית, אולם מודל הגבריות היחיד שהכיר היה מעוות. "הוא היה גיבור העל שלי", סיפר בשנה שעברה ל"גרדיאן". "אנשים פחדו ממנו. אני אף פעם לא פחדתי, אבל היו פעמים שלא רציתי שירביץ לי כי לא יכולתי להגן על עצמי".

ובכל זאת, גיבור על. בשכונה שגדל, כך סיפר, דיני וחבריו הביטו על סוחרי הסמים המצליחים, עם המכוניות היפות, הכסף המזומן והנשים, וחלמו להפוך לכאלה. "הערצנו רק את הכדורגלנים ואת סוחרי הסמים, זה כל מה שהכרנו", אמר ל"דיילי מייל". לילדים של פרבר צ'למסלי ווד הסמוך לשדה התעופה של בירמינגהאם היו שתי ברירות עיקריות, סיפר למגזין "ספורט": "אתה יכול ללכת ימינה ולעשות את כל השטויות שמביאות כסף מהיר, או שאתה יכול ללכת שמאלה. זה לוקח יותר זמן, זה קשה יותר ויש בערך חמישה אחוז שהולכים שמאלה ולא ימינה". אז דיני הלך עם הזרם - כלומר, ימינה, נזרק מבית הספר בפעם הראשונה בגיל 14 ובפעם האחרונה בגיל 16, אז כבר לא הוחזר.

הכדורגל בתקופה ההיא היה תחביב, לא יותר. השחקן המוכשר במשפחה היה דווקא אחיו הצעיר, אליס. אם המשפחה נאלצה לעבוד בשלוש עבודות ולהכריע באיזה משני הילדים להשקיע את מעט המשאבים שהיו לה. היא בחרה באליס. "תלינו בו את תקוותינו", אמר טרוי, ובדיעבד התברר כי היתה זו טעות: אליס בן ה-28 אמנם עדיין משחק באופן פעיל, אבל מעולם לא הצליח להתברג באחת מארבע הליגות הבכירות באנגליה.

לאחר שעזב את בית הספר בגיל 16, הצטרף טרוי לבן דודו, בנאי צעיר שלימד אותו כיצד להניח לבנים ולהתחיל עם נשים. כשקבוצת הנערים של אסטון וילה בכל זאת הזמינה את דיני למבחנים, טרוי לא התייצב; הוא העדיף ללכת לפארק, להשתכר ולהתחיל עם בנות. החלום שלו בשנים ההן היה להיות כבאי - גם משום שכבאים קיבלו ימי חופש רבים, וגם משום שהאדם היחיד בחייו שלא היה מעורב בתקריות פליליות היה כבאי. כדורגל הוא המשיך לשחק עם החברים כדי להעביר את הזמן, לא יותר, עד יום שבת גורלי אחד. בליל שישי השתכר ונזרק מהבית על ידי אמו, ובלית ברירה לא חזר הביתה אלא המשיך עם חבריו לקבוצת צ'למסלי ווד טאון הקטנטנה. סקאוט של וולסול - אז קבוצה שנעה בין הליגה השנייה לשלישית - הביט מהצד וראה את דיני כובש רביעייה. בפאב הסמוך, פנה אל הנער ושאל אותו האם ירצה להיבחן בוולסול.

"אפילו לא ידעתי איפה זה וולסול", הודה דיני, ובכל זאת הסכים. למגזין "ספורט" סיפר על המבחנים השונים שנעשו לו - כולל שליחה שלו ושל שני נערים מתחרים על אוטובוס למשחק בוויילס. "שניהם היו טובים ממני. לקח חמש שעות להגיע לשם. ירד גשם. זה היה נורא, אבל ניצחנו 2:3 וכבשתי שלושער. הגענו הביתה ב-3 או ב-4 בבוקר". בשמונה בבוקר צלצל הסקאוט המדובר לשלושת הנערים כדי לבקש מהם להגיע למגרש האימונים. השניים הראשונים לא ענו לטלפון ודיני - באופן לא טיפוסי - גם היה ער וגם הסכים. "זה היה מבחן כדי לראות אם רציתי את זה", אמר.

והוא רצה - אפילו אם לא ידע זאת אז. המעבר לוולסול היה בלתי צפוי מבחינתו, והוא היה משוכנע שזה עניין של זמן עד שישוחרר, תחושה שנשארה איתו למשך שנים רבות. הפחד קירב אותו עוד יותר למי שהיה חברו הטוב ביותר בתקופה ההיא - האלכוהול. "בתקופות הגרועות ביותר שלי שתיתי מדי יום", הודה בפני "גרדיאן". "לפחות ארבע או חמש פעמים בשבוע. שתיתי 15 ג'ק דניאלס, כל דבר שהיה מגעיל. פשוט רציתי להגיע למצב בו אתעלף, כי לא רציתי שיהיה לי אכפת. רציתי להתחבא מכל הפחדים שלי, מכל הדברים שלא אהבתי בעצמי". גם המשכורת הגבוהה יחסית עיוורה אותו, וגרמה לו לבזבז כל ליש"ט שקיבל על אלכוהול ובילויים - הרי עוד מעט ממילא יבינו במועדון איזו טעות עשו, ויבעטו אותו בחזרה לצ'למסלי ווד. איכשהו, דיני הצליח להוכיח לעצמו שאולי הוא כן ראוי, שאולי הוא כן מסוגל להפוך לכדורגלן מקצועי. 14 שערים ב-2009/10 הספיקו לווטפורד לשלם עליו חצי מיליון ליש"ט בקיץ 2010 ולפתע, מצא עצמו טרוי דיני כשחקן מן המניין בליגת המשנה האנגלית, עם שני שערים בעונתו הראשונה ו-11 בשנייה.

אלא שאז הגיע השבוע המכונן ההוא ושינה הכל - לרע, ואז לטוב.

זה לא הגיע משום מקום, כמובן: אפשר היה להוציא את הילד מהרחוב, אבל אי אפשר היה להוציא את הרחוב מהילד. למעשה, חיי ההוללות, השכרות והאלימות גרמו לזוגתו ואם בנו, סטייסי, להציב אולטימטום ייחודי למדי: או שתיכנס לכלא, או שאני עוזבת אותך. גם היא הבינה שהכדורגלן הצעיר זקוק לסטירה שתחזיר אותו לתלם, והסטירה הזאת הגיעה בדמות סטירה ואז אגרוף ואז בעיטה בחבורת גברים צעירים איתם נקלע לקטטה מחוץ למועדון לילה בבירמינגהאם. לטענתו, דיני בסך הכל ניסה להגן על אחיו, ובמסגרת ההגנה הזאת בעט, למשל, בראשו של אחד הגברים שכבר שכב על הרצפה. "זו החרטה הגדולה ביותר שלי", אמר ל"דיילי מייל". "פשוט ריסקתי אותו. הוא יכול היה למות, כי אני בחור חזק. לא חשבתי על מעשי. כשהמשטרה הראתה לי את סרטון האבטחה למחרת, לא יכולתי להסתכל".

התזמון, כאמור, לא היה מקרי. עולמו של דיני סער אז, והוא צריך היה לתת גם ביטוי פיזי לסערה שהתחוללה בתוכו. בערב שלפני, ביקר את אביו חולה הסרטן בבית החולים. "הוא אמר שיזדקק לנס", סיפר דיני ל"דיילי מייל". "לראות את האדם החזק ביותר שאני מכיר בוכה לא היה אידיאלי". לא אידיאלי תהיה בוודאי גם הדרך של הגבר שלסתו נשברה והאחר שנזקק ל-20 תפרים לתאר את ההיתקלות עם הכדורגלן מחוץ למועדון הלילה. על אליס דיני הוטל עונש מאסר של שמונה חודשים; טרוי קיבל עשרה חודשים בפנים וגילה, לשמחתו או לצערו, שגם בתוך בית הכלא כולם מכירים אותו - לא בזכות הכדורגל, אלא בגלל הרקע המשפחתי. "בגלל המקום ממנו באתי ומי שאבא שלי היה, היו לי חברים בכלא אז הייתי מוגן", אמר ל"גרדיאן".

האוכל היה דוחה, סיפר, תנאי המחיה היו איומים, ובכל זאת דיני נצר כל רגע של מאסר, והפך את מה שהיתה אמורה להיות התקופה הקשה בחייו לתקופה החשובה בחייו: הוא למד מי החברים האמיתיים שלו (לא הרבה), הבין שעליו לדעת לבקש ולקבל עזרה, להודות שהוא סובל מבעיות נפשיות, שהוא כמעט מכור לאלכוהול, ושהוא רוצה להשתנות. כששכח מה עליו לעשות, יכול היה להביט בשיר הקצר שסבתו כתבה לו - שיר אותו יקעקע מאוחר יותר על זרועו:

I fought a good fight
I finished The Course
I kept the faith

התנהגות טובה בצירוף החרטה שהביע גרמו לו להשתחרר בתום חודשיים בלבד ולשוב לווטפורד, שעמדה מאחוריו לאורך כל הדרך. דיני יצא לחופשי ב-10 בדצמבר, 2012, מנופח מתמיד ועם תסרוקת אפרו. כששמע ממאמנו ג'אנפרנקו זולה כי זה מייעד לו את עמדת החלוץ השמיני ברוטציה, גיחך. "משהו מצחיק?" תהה המנג'ר האיטלקי. לא, השיב דיני, ואז השיב על כר הדשא: שבוע וחצי בלבד לאחר מכן כבר שותף במשחק אימון, ואז חזר לליגה; במשחקו השני מאז הכלא, כשלרגלו צמיד מעקב אלקטרוני, כבש את שער הניצחון מול האדרספילד בדקה ה-87 - שער ראשון מתוך 20 שיכבוש באותה עונה. החשוב ביותר היה גם אחד השערים הדרמטיים ביותר שנראו בכדורגל האנגלי בשנות האלפיים: בדקה ה-97 החטיאה לסטר סיטי פנדל בצד אחד, ובצד השני הפציץ פנימה דיני בעיטה שהעלתה את ווטפורד לגמר הפלייאוף, 90 דקות מהעפלה לפרמיירליג. הצרעות אמנם הפסידו בגמר לקריסטל פאלאס, אבל השער ההוא לא יישכח לעולם.

בפתיחת העונה שלאחר מכן כבש שלושער ראשון בקריירה בדרך לשיא אישי של 24 שערי ליגה, ובזו שאחריה הפך לשחקן ווטפורד הראשון בהיסטוריה שכובש לפחות 20 שערים בשלוש עונות רצופות. חשוב מכך, יכולתו הנפלאה שיחקה תפקיד מכריע בהעפלת המועדון לפרמיירליג ב-2014, לראשונה מאז הירידה ב-2007. "זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שאבי מת", אמר, וחגג את ההישג הגדול בבית הקברות, שם דיבר אל האיש שבו בזמן כבר לא איתו, ולנצח יהיה איתו. על זרועו הימנית של דיני מקועקעת דמותו של אביו החורג, סוחר הסמים שהפך את בית הכלא לביתו השני. "אולי לחלק מהאנשים זה ייראה מוזר שאני אומר שהערצתי את המוסר שלו, אבל הוא לימד אותי על אחריות", אמר ל"דיילי מייל". "אף פעם אל תאשים מישהו אחר. אם אתה טועה, זו הטעות שלך. אולי הוא יכול היה לחיות חיים רגילים יותר, אבל זה לא קסם לו. האם זה אומר שהוא אדם רע, או שקיבל החלטות רעות?"

דיני, לעומת זאת, קיבל החלטות טובות יותר, ועל הדרך טשטש גם במעשיו את הגבול בין אדם רע ואדם שעושה מעשים רעים. לעתים, הזמין למשחקיו את החברים שפגש בבית הכלא, שראו מקרוב איך חלוץ ווטפורד מוכיח פעם אחר פעם שהוא ראוי גם לפרמיירליג - בעונתו הראשונה בליגה הבכירה כבש 13 שערים, יותר מדייגו קוסטה, סאדיו מאנה, רוברטו פירמינו ואחרים. לאחר שער מול ווסטהאם ב-2016, טען מאמנו דאז וולטר מצארי כי "מעט מאוד אנשים מסוגלים להבקיע ככה, ואחד מהם היה מראדונה".

אבל אלה לא רק השערים, אלא הבנאדם. בעולם שכמעט מאלץ את כל האנשים להתנהג בדרך מסוימת ואת כל הכדורגלנים להידמות אחד לשני, טרוי דיני בולט בנוף. הוא לא ממש נראה כמו עמיתיו ("אתה מצפה שיגיע למשחק עם סיגריה ביד אחת וכוס תה בשנייה", נכתב עליו במגזין "פור פור טו"), לא ממש מתנהל כמו עמיתיו ("אם אני רוצה לאכול KFC, אני אוכל KFC"), לא ממש מאופק כמו עמיתיו (בפברואר 2018 חגג שער עם אצבע משולשת לאוהדי צ'לסי), ובוודאי שלא מדבר כמו עמיתיו ("לשחקני ארסנל חסר ביצים").

ועם זאת, מאחורי החזות המאיימת שוכן אדם עדין, מסובך וכאוב, משעשע וכן, שמוכן להיפתח בפני מי שרק ירצה. המחלה של אחד, כך למד, יכולה להיות התרופה של האחר. הוא דיבר בין היתר על העזרה הצמודה, הגורלית, שקיבל מהפסיכיאטר שלו, דיבר על כעס, על מה קורה כשלא נותנים ביטוי לכעס הזה, על האבל שלא עוזב אותו (בנוסף לאביו, גם סבו וסבתו מתו תוך שנה וחצי), על הפחד להידרדר בחזרה למחוזות האלכוהוליזם, על הגזענות שהוא חווה על בסיס יום יומי - גזענות שלעתים מלווה באיומים ברצח, רק משום שהוא שחור - ועל הרצון להשאיר משהו אחריו. לפני מספר שנים הקים את "קרן טרוי דיני", המסייעת לילדים נזקקים, והמאבק שלו עצמו להישאר בתלם הוא יום יומי. "צעד אחד לא נכון יכול להרוס 100 צעדים נכונים, למדתי את זה על בשרי", אמר למגזין "ספורט".

באותה כתבה הודה שיש המון כדורגלנים טובים ממנו, אבל זה לא משנה, כי מעט מאוד מהם רוצים כמוהו, מוכנים לשנות, להשתנות ולסבול כמוהו כדי להגיע לשם. "הייתי נוהג להתעורר ולדאוג לשלם את שכר הדירה של אמא שלי, 50 ליש"ט, כי הנושים מגיעים", אמר ל"דיילי מייל". "זה לחץ. להיות הקפטן של ווטפורד בפרמיירליג, זה לא לחץ. זו הנאה". וההנאה הזו לא דועכת - להיפך. אשתקד כבש בדקה ה-94 שער דרמטי שסייע לווטפורד לטפס לגמר הגביע האנגלי, מול מנצ'סטר סיטי, ושוב אפשר לכולם לראות איזה אדם מיוחד הוא, כשסיפק ראיון שמוטב שכל אחד מאיתנו - ספורטאי או לא ספורטאי, ילד, או בוגר, גבר או אישה - יראה אחת לחודשיים.

את העונה הנוכחית ווטפורד פתחה בצורה קצת פחות מלבבת, אולי כי גיבור הקאלט שלה עבר ניתוח בברכו ונעדר קרוב לשלושה חודשים. בשבעות האחרונים טרוי דיני חזר לעצמו, ומה שהתחיל בשער מול מנצ'סטר יונייטד נמשך עם צמד מול אסטון וילה השנואה עליו, במשחק האחרון של 2019. בחודש שעבר אף הפך לאב בפעם השלישית, כשאל מיילס ואמיליה מאשתו הראשונה הצטרף בן נוסף מזוגתו הנוכחית.

על אף עיסוק תקשורתי קצר בכך, סביר להניח שטרוי דיני בן ה-31 כבר לא יגיע לנבחרת אנגליה; ספק אם ישתדרג ויעזוב את ווטפורד לקבוצה גדולה יותר, למרות שלסטר סיטי בנתה עליו כמחליף של ג'יימי וארדי, אם וכאשר זה היה נמכר לארסנל; אבל זה לא באמת משנה, כי אחרי שנים רבות, לטרוי דיני טוב בחיים מכל בחינה אפשרית, כי קודם כל טוב לו עם עצמו. ואם אחרים ממשיכים לפקפק, לקלל, ללגלג או לבקר? קדימה, יש מקום לכולם.

"אני עושה את העבודה הטובה ביותר שלי כשאנשים מפקפקים בי", אמר לפני מספר שנים. "כשאנשים מספידים אותי, אז אני בשיאי".