פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה התרגיל

      צילום: GettyImages

      ההתעמלות היא זו שהצילה את בנה בן ה-3 ממוות, והיא גם זו ששלחה את אוקסנה צ'וסוביטינה בת ה-44 לאולימפיאדה השמינית שלה, תוך שהיא מנפצת בדרך כל שיא אפשרי ואת כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ספורט. סיפורה של אישה קטנה-גדולה, שמנצחת נערות שהיו יכולות להיות בנותיה

      רבים ניסו להבין את סוד ההצלחה שלה - ניסו וכשלו. רבים בוודאי ניסו לשחזר אותו - ניסו וכשלו. "היא מצליחה באומץ רב כנגד כל הסיכויים וממשיכה בקריירה התחרותית שלה", נכתב על אוקסנה צ'וסוביטינה. האלופה בדימוס היתה מבוגרת יותר מכל יתר המתחרות, מכל אותן נערות שלא יודעות שהצעדים הראשונים שלהן בתחום עלולים להיות גם האחרונים. קריירות מקצועניות של מתעמלות לא נמשכות זמן רב, ועל הרקע הזה צ'וסוביטינה תמיד בלטה כיוצאת מהכלל שלא מעידה על דבר מלבד על עצמה. כשנשאלה בראיון האם היא חושבת על האולימפיאדה המתקרבת, השיבה שלא - מה שיקרה, יקרה; וכשהתבקשה לענות לכל אותם אנשים שתוהים איך, לעזאזל, היא עדיין ממשיכה ככה, כמו פעם, השיבה בעליצות: "זה לא עניינכם".

      הראיון הזה עם אוקסנה צ'וסוביטינה לא נערך השבוע וגם לא בשנה שעברה, כי אם לפני 19 שנה, בשנת 2000, כשהיתה בת 25 - תופעה יוצאת דופן בעולם ההתעמלות. והנה, בחודש שעבר, בגיל 44, הפכה את הקריירה הייחודית שלה לבלתי אפשרית, כשהעפילה לאולימפיאדה שמינית (!) בקריירה - שיא כל הזמנים, כמובן. כשהפכה למתעמלת הראשונה בהיסטוריה שנכנסת להיכל התהילה עוד במהלך הקריירה המקצוענית שלה, הישירה מבט אל היושבים בקהל ושוב התלוצצה. "נראה שהכבוד הזה שמור רק לאנשים שפרשו", אמרה באמצעות המתורגמנית שלה מרוסית לאנגלית. "הפעם זה לא ככה. כשאפרוש אף אחד מכם לא יהיה בחיים, אז תמשיכו לחכות".

      אבל כדאי שתקחו משהו לאכול, כי זה ייקח זמן.

      המתעמלת אוקסנה צ'וסוביטינה (GettyImages)
      האישה שלא יודעת לעצור. צ'וסוביטינה (צילום: GettyImages)

      בסופו של דבר, כך טענה, הכל התחיל ונגמר באמא שלה: בניגוד להורים רבים, שדוחפים את ילדיהם להצלחה, אמה של אוקסנה הצעירה רצתה שבתה תהפוך לפסנתרנית - אז אוקסנה הפכה למתעמלת. "אני רוצה להודות לאמא שלי על הקריירה הארוכה בענף", אמרה באותו נאום בהיכל התהילה, "בגלל שהיא זו שלא רצתה שאעשה את זה. רציתי להוכיח לה שהיא טועה. כל ילד רוצה לעשות את ההיפך ממה שההורים אומרים לו, אז תודה, אמא". ההתנגדות של האם הניעה את אוקסנה, וכך גם כישלון בספורט אותו אהבה קודם לכן: החלקה על הקרח. מיד לאחר שלא עברה את בחינות הקבלה לחוג, כך סיפרה, נזרקה גם מהגן בשל התנהגות רעה. אחיה הבכור הוא זה שהכניס אותה לעולם ההתעמלות - כניסה ממנה התברר כי אין יציאה.

      היה זה בגיל שבע, באוזבקיסטן של תחילת שנות השמונים - אז עדיין חלק מברית המועצות. בגיל 12 נלקחה לבית ספר מיוחד לספורט במוסקבה, ולא ממש ידעה מדוע. "למען האמת, עד גיל 12 בכלל לא ידעתי שהאולימפיאדה, אליפויות העולם ודברים כאלה אפילו קיימים", סיפרה לתקשורת הרוסית. "התאמנתי רק כי אהבתי את זה, בתקופה ההיא לא חשבתי על הצלחה".

      אוקסנה צ'וסוביטינה אולי לא חשבה על הצלחה, אבל ההצלחה בהחלט חשבה על אוקסנה צ'וסוביטינה. ב-1988, אז היתה בת 13, זכתה באליפות המדינה המאוחדת, ושלוש מדליות באליפות העולם של 1991 לא הותירו לה ברירה אלא להיכלל בנבחרת החלומות ששלחה ברית המועצות לאולימפיאדת 1992. צ'וסוביטינה סייעה לחברותיה לזכות במדליית זהב קבוצתית, ולאחר המשחקים האולימפיים והתפרקות ברית המועצות שבה לאוזבקיסטן, לתנאים איומים שלא השתפרו ביחד איתה. חורים ברצפה, חדרי אימונים קטנים שלא מאפשרים ליותר מכמה נערות להתאמן במקביל, היעדר מזגן או אוורור, ציוד שבור, ישן, חלוד ועקום - אלה היו רק חלק מהקשיים עליהם התגברה בדרך הבזק שלה לפסגה.

      מה שלא הרג ככל הנראה חישל, אחרת קשה להסביר את מוסר העבודה מברזל אותו טיפחה כבר בגיל צעיר. בשנות התשעים המשיכה לגרוף מדליות - ארד באליפות העולם, כסף באליפות אסיה - ואז, במשחקי חבר העמים של 1994, עלתה למזרן והוצגה כך על ידי השדר המופתע לטובה: "היא בת 19. לא נהוג לראות הרבה מתעמלות בגילה. רובן נכנסות ואז יוצאות מהענף בגיל 17 או 18". הוא לא ידע עם מי יש לו עסק, לא ידע שהנערה הזו תמשיך להתחרות גם 25 שנה לאחר מכן.

      באותם משחקים פגשה את מי שיהיה בעלה - המתאבק האולימפי באחודיר קורבנוב. הוריה הנוצרים התנגדו לנישואים - קורבנוב היה מוסלמי - מה שככל הנראה רק שכנע את אוקסנה להתמסד. ב-1999 הביאה לעולם את בנה, אלישר. קצת לפני יום הולדתו השלישי, נשאלה בראיון האם תרצה שיילך בדרכה ויהפוך גם הוא למתעמל. "טניס!" השיבה. "יש בזה יותר כסף". צ'וסוביטינה ובעלה כבר תכננו את העתיד - בקרוב יפרשו, יחיו על פנסיית הספורטאים שמחלקת קזחסטן בהתבסס על הישגיהם, ואולי יתחילו ללמד.

      אלא שאז, מספר חודשים לאחר הראיון ההוא, בו הביעה תקווה שאלישר יהפוך לשחקן טניס, נקראה המדליסטית האולימפית לבית החולים, שם למדה שזו לא דלקת ריאות, שתקפה את בנה בן השלוש.

      הוא חולה בלוקמיה.

      המתעמלת אוקסנה צ'וסוביטינה עם בנה (GettyImages)
      אוקסנה ובנה, אלישר (צילום: GettyImages)

      אם לא תתחילו טיפולי כימותרפיה תוך חודש, התבשרו ההורים, בנכם עומד למות. מערכת הבריאות באוזבקיסטן לא הצטיינה אז, בתחילת שנות האלפיים, בטיפולים בחולי סרטן, ולצ'וסוביטינה ובעלה הומלץ במקום זה על בית חולים בקלן. היתה רק בעיה אחת, והיא כסף: לזוג הספורטאים לא ממש היה אותו, בטח לא את 117 אלף הדולרים שנדרשו מהם. "לא היתה לנו פרוטה", הודתה בפני "דיילי מייל". גם מכירת הבית הצנוע בטשקנט לא באמת עזרה, ובני הזוג הסתכלו אל המציאות העגומה כמו אל תוך תהום: אם יהיה לכם כך וכך כסף, בנכם יינצל; אם לא, הוא ככל הנראה ימות מסרטן.

      ואז קרה סוג של נס: אלישר לא החלים, אבל כן החל כימותרפיה בזכות סיוע מרגש מקהילת ההתעמלות הבינלאומית. מועדון ספורט בקלן תרם 30 אלף דולר, התאחדות ההתעמלות הוסיפה עוד כמה אלפים, צמד אנשי עסקים מאוזבקיסטן נידבו 30 אלף דולר משלהם, ומכל רחבי תבל מעריצים או סתם אנשים זרים שנתקלו בסיפורה תרמו את המעט או ההרבה שהיה להם, כדי לאפשר לילד בן שלוש לראות את יום הולדתו ה-4, ואת ימי ההולדת שאחרי. הכסף גויס, אלישר החל בטיפולים ולאוקסנה לא היתה ברירה אלא להמשיך לעבוד - כלומר, להתעמל ולהתחרות - כדי שלא להיכנס לחובות. אלא שהתעמלות, כפי שסיפרה ל"דיילי מייל", היא לא רק עניין פיזי. צריך ריכוז מקסימלי כשנמצאים על הקורה, למשל, או כשניגשים לסוס הקפיצות, או בכל תרגיל אחר. שרירים וגמישות לעולם לא יצליחו להסתיר נפש שאינה שקטה.

      "כל הזמן חשבתי על בני", הודתה. "בהתעמלות אסור לחשוב שום מחשבה שלא קשורה, אחרת הכל ייגמר רע מאוד. ועדיין, לא יכולתי שלא לחשוב על אלישר. למעשה, אם הייתי נפצעת, בני לא יכול היה לקבל טיפול". אבל אוקסנה לא נפצעה, ואפילו לא הרשתה לעצמה לשדר חולשה. "אי אפשר להתחבר לצער שלך, אחרת הילד יראה אותו וירגיש אותו. השארתי את כל השליליות באולם ובכל פעם הגעתי לאלישר מעודדת".

      וכך, בזמן שבנה חולה בסרטן ועובר טיפולי כימותרפיה מייגעים בבית החולים, אוקסנה צ'וסוביטינה הסתובבה ברחבי העולם, קופצת על מכשירים, נוחתת על מזרנים, אל מול עשרות צופים, מאות, ואלפים. "אם לא הייתי מתחרה, בני לא היה בחיים, זה עד כדי כך פשוט", אמרה ל"גרדיאן". אבל היא לא סתם התחרתה. עם המטען הכבד הזה המריאה בין היתר לאליפות העולם באנהיים ב-2003, בת 28, מבוגרת יותר מכל מתחרותיה, ותגידו אתם האם הביצוע הבא - שסידר לה את מדליית הזהב - שייך לסתם עוד מתעמלת, או בכלל לגיבורת-על.

      במקביל לתחרויות הרבות, אוקסנה זכתה לוויזת מגורים מגרמניה, שלוותה בביטוח רפואי שסיבסד חלק מהטיפולים. את כספי הצדקה שעוד נותרו לה הוצע שתשמור, למה שלא יקרה, אולם אלופת העולם סירבה - זה כסף שנועד לצדקה, ועל כן בחרה לתרום אותו לילדים חולים אחרים. לשמחתה, היא ומשפחתה לא היו זקוקים לו: אחרי כשנתיים וחצי של טיפולים, אלישר החלים. בגיל חמש החל ללכת לחוג התעמלות, בגיל שמונה אפילו זכה בתחרות מקומית, אבל לאחר מכן עבר, כמו מרבית חבריו, להתעניין בכדורגל ובכדורסל. ממש כמו אמו (1.53 מ'), גם אלישר היה נמוך, וגם אלישר לא נתן לזה למנוע ממנו לחלום. "הוא מאמין שיגיע ל-NBA, אבל אני לא רוצה לרסק את החלומות שלו", אמרה ל"וושינגטון פוסט".

      אלישר אולי לא הגיע ל-NBA, אבל הוא כן זכה לכרטיס VIP למסע המופלא של אמו. כעת כבר לא היתה צריכה להתחרות כדי לדאוג שיישאר בחיים. כעת זה כבר היה בשביל הנשמה, בשביל האהבה, ומשום שהיתה טובה - טובה יותר ממתחרות רבות. וזה לא שהגיל היה סתם מספר בתעודת הזהות, וזה לא שהיא התחרתה לשם ההנאה בלבד: השנים אמנם חלפו, אבל המדליות המשיכו להיערם - כסף באליפות העולם של 2005, ארד בזו של 2006, ארד באליפות אירופה של 2007, זהב בזו של 2008, ואז הגיעה אולימפיאדת 2008 בבייג'ינג. 16 שנה חלפו מאז המדליה האולימפית הראשונה שלה, מאז היו קרעים בגיד האכילס, שני ניתוחים בכתף, ובכל זאת, הפעם תחת המשלחת הגרמנית אליה הצטרפה, אוקסנה צ'וסוביטינה הראתה שאת מה שעשתה בגיל 17, היא מסוגלת לעשות גם בגיל 33. מדליית כסף מדהימה בסוס הקפיצות הפכה אותה לאגדה, ובוודאי מיותר לציין שאת מדליית הזהב קטפה נערה בת 19, את הארד נערה בת 18, ובכלל, המתמודדת המבוגרת ביותר שהגיעה לגמר להוציא את האוזבקית/גרמניה היתה בת 21 - צעירה בעשור שלם מצ'וסוביטינה, שהביטה על כל אותן נערות מהפודיום בפרצוף של אישה לא מופתעת כלל, של אישה שיודעת בדיוק מה היא שווה.

      והאישה הזאת לא עצרה שם, כי היא לא עצרה בכלל - גם כשנדמה היה שכן. אחרי לונדון 2012 (מקום חמישי בגמר), האולימפיאדה השישית שלה, החליטה לשים סוף לקריירה המפוארת. "אני חייבת להפסיק", אמרה לאחר התחרות ההיא. "אני שמחה, אני בריאה ואני אמא. עכשיו אני צריכה לחיות חיים נורמליים לגמרי עם בני. אני צריכה לנסות את החיים הנורמלים האלה". כשנשאלה האם תגיע לריו 2016, השיבה: "רק כצופה". בדיעבד, התברר כי היתה זו הפרישה הגרועה בכל הזמנים: פחות או יותר למחרת, חזרה בה והודיעה שהיא ממשיכה כרגיל. "בלילה אמרתי לכולם שפרשתי, ולמחרת בבוקר התעוררתי ושיניתי את דעתי", סיפרה לאתר האולימפי. "שכבתי במיטה וחשבתי, עוד לא השגתי את כל מה שאני רוצה להשיג, אני עדיין מרגישה שאני יכולה לעשות קצת יותר".

      היא אכן עשתה. לריו 2016 הגיעה, שוב כנציגת אוזבקיסטן, בגיל 41 וחודשיים - המתעמלת המבוגרת בתולדות המשחקים האולימפיים, כמו גם המתעמלת היחידה בהיסטוריה שמעפילה לשבע אולימפיאדות שונות. ההעפלה לגמר לא הספיקה לה - הדרך היחידה לזכות במדליה בגילה, הבינה, תהיה לבצע את "קפיצת המוות", התרגיל על שם ילנה פרודונובה, שמכונה כך בשל סכנת הפציעה הגדולה כל כך. כשנשאלה על ידי "ניו יורקר" האם תנסה בעצמה את התרגיל ביום מן הימים, אמרה סימון ביילס: "אני לא מנסה למות". טוב מראה עיניים - הנה צ'וסובוטינה צולחת אותו באחד האימונים לקראת האולימפיאדה:

      ברגע האמת זה פחות עבד. אוקסנה סיימה שביעית את הגמר ההוא, בו זכתה לצפות מקרוב בביילס בת ה-18 כובשת את העולם. 23 שנה הפרידו בין השתיים, שהתחבקו וחלקו הערכה הדדית אחת לשנייה. כשהסופרסטארית האמריקאית נשאלה האם תמשיך להתחרות גם בשנות השלושים לחייה, השיבה: "בשום פנים ואופן לא. מה שהיא עושה הוא מדהים. אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה". בת ארצה ומדליסטית הזהב מ-2008 שון ג'ונסון הוסיפה ואמרה ל-ESPN ב-2016: "אני לא מבינה איך זה אפשרי, ואני בת 24. הייתי משווה את הקריירה שלה לכמה שסימון ביילס טובה. בדיוק כפי שאנשים מניחים שסימון תזכה במדליות זהב בריו, ההנחה היא שאוקסנה תהיה שם מדי שנה. וכל שנה מניחים שהיא גם תזכה במדליה. אף אחד אפילו לא יודע בת כמה היא, כי זה נראה כאילו היא היתה בגזיליון האולימפיאדות האחרונות. היא מדהימה. היא אגדה".

      מלבד המדליות, הגמרים ועצם ההעפלה לאולימפיאדה אחרי אולימפיאדה, אליפות עולם אחרי אליפות עולם, אחד ההישגים הגדולים של צ'וסוביטינה היה ההוכחה שגם אמהות יכולות - שהריון ולידה לא חייבים להיות סוף הקריירה, גם לא בהתעמלות. נדיר מאוד למצוא אמהות בתחרויות השונות, ונדיר עוד יותר היה למצוא אותן לפני המסע הקסום של האגדה מאוזבקיסטן. ככל שחלפו השנים כך התאמנה קצת פחות שעות, ובצורה קצת אחרת, כי היא כבר מכירה את עצמה מספיק טוב, כי היא מסוגלת לסמוך על זה שברגע שתעלה למזרן - יהיה בסדר. לעתים נדמה כאילו היא מסוגלת לעשות את זה כל הדבר הזה מתוך שינה, ולכן אף אחד לא היה מופתע שדיברה, מיד עם תום ריו 2016, על טוקיו 2020. החלום האחרון שעוד נותר לי, אמרה, הוא לזכות במדליה אולימפית בשביל אוזבקיסטן. בינתיים כבר הספיקה, בגיל 43 ו-65 יום, להפוך למדליסטית המבוגרת ביותר בתולדות משחקי אסיה, כשזכתה במדליית כסף אשתקד באינדונזיה.

      האם אוקסנה צ'וסוביטינה באמת מסוגלת להגשים את החלום הזה, ולזכות במדליה אולימפית קצת אחרי יותר הולדתה ה-45, מול נערות הקטנות ממנה לכל הפחות ב-25 שנה? ההגיון אומר שלא, אבל ההגיון טעה כבר בעבר. כך או כך, זה לא באמת משנה: בחודש שעבר התבשרה שהשיגה תוצאות מספיק טובות כדי להבטיח את מקומה באולימפיאדה השמינית בחייה, וכעת כל שנותר מבחינתה הוא להמשיך לעשות את מה שהיא עושה כבר 37 שנה, ומי יודע - אולי כל זה עוד יוביל לאולימפיאדת 2024 בפריס. "זה לא משנה בת כמה את, מה שמשנה הוא מי את", אמרה ל-USA TODAY. "אני עושה את זה כי זה מה שאני אוהבת". לא כואב לה, היא בריאה, שלמה ומאושרת, ובתוך כל המסע הנדיר הזה יש רק בעיה אחת, בעיה שתמיד היתה וכנראה שתמיד גם תהיה.

      "החלק הקשה ביותר עבורי", סיפרה ל-AP, "הוא לחכות לאימון הבא".


      nimrodofran@walla.co.il

      המתעמלת אוקסנה צ'וסוביטינה ב-1990 (GettyImages)
      צ'וסוביטינה ב-1990 (צילום: GettyImages)
      המתעמלת אוקסנה צ'וסוביטינה (GettyImages)
      וב-2019 (צילום: GettyImages)
      המתעמלת אוקסנה צ'וסוביטינה עם מדליית כסף בבייג'ינג 2008 (AP)
      עם המדליה ב-2008 (צילום: AP)
      סימון ביילס עם אוקסנה צ'וסוביטינה בריו 2016 (AP)
      ועם סימון ביילס ב-2016 (צילום: AP)