הכדורסל הישראלי מת והוא קבור באוסישקין

כשחזרה הפועל תל אביב לליגת העל בסוף העונה שעברה, התרוצצו במוחות האוהדים מיני מחשבות נוסטלגיות על הימים ההם, היפים עד כאב, באוסשיקין. על הזרים המלהיבים, הישראלים שנלחמו על הפרקט, וכמובן, על היריבות ההיסטורית מול היריבה בצהוב.

האכזבה מהעונה הנוכחית באוסישקין (למרות שאנחנו רק בחצי הדרך) דומה לרומן עם בחורה שהיה, נגמר והשאיר טעם טוב. ואז, כשאתה רואה אותה לאחר שנים ברחוב, החרמנות הישנה מתעוררת ואתה לא יכול שלא לנסות לשחזר את מה שהיה פעם. בפועל, אתה מגלה שהיא הפכה לחרא זיון, או שאתה פשוט התבגרת.

אוהדי הפועל מגיעים מדי שבוע למשחקים של הפועל כמו שאנשים הולכים לחוג או קבוצת תמיכה. מה שקורה על הפרקט לא ממש, או בעצם ממש לא מעניין אותם. אין שום שחקן בהפועל שחיברו לו שירים. מעודדים את הסמל ואת הקבוצה ולא מודעים ליריבה, אלא אם כמובן מדובר במכבי תל אביב. היחיד שזוכה לעידוד אישי הוא גילי מוסינזון (כן, הוא עדיין רשום בטופס לכל משחק ואפילו משתתף בחימום). הבלילי של הכדורסל. אוהדי הפועל אוהבים אותו כי הוא משלהם, כי הוא מוכשר ובעיקר כי הוא עושה שכונה. כמו בלילי, גם מוסינזון קופץ משתולל ושר עם האוהדים. מלבדו, אף שחקן בהפועל תל אביב כנראה לא ראוי לשיר משל עצמו. פינה חמה בלב האוהדים יש לדרור חג'ג' , מתן נאור ואת ערן יצחק חסר המזל. שאר השחקנים פשוט חסרי נשמה וכל כך משעממים שאף אחד לא סופר אותם. ביציע א' באוסישקין מתגעגעים לשחקנים כמו קית' בנט, האבי אזולאי של הכדורסל. כאלה שהיו נמרחים על הפרקט ומדי פעם עושים משהו מלהיב. כאלה הם אוהדי הפועל, מכל הדיוויד אנדרסון, לינטון טאונס ודניס וויליאמס ששיחקו, קית בנט' הכי חסר. טוב, אולי גם ג'יימס טרי.

קל להאשים את מכבי תל אביב ,דני קסטן ואת ניהול המשחק המוזר משהו של אריק שיבק, אבל כשמסתכלים על הדברים בפרספקטיבה מגלים שהמשחק עצמו הוא זה שהפסיק לעניין את הצופים. כמו תמיד איחרנו את אירופה, אבל בסוף הגענו. הירידה במספר הצופים באירופה נבעה מהעובדה שהכדורגל פשוט החזיר לעצמו את כל הצופים שהסתפקו בכדורסל וערקו לכמה שנים לטובת ספורט אחר שנדמה היה שהוא בעלייה. אתם בטח זוכרים איך שנים בילבלו פה כל מיני פרשנים את המח, על זה שאם היו עושים את המחזור בשעה יותר מוקדמת אלפי בני נוער היו מגיעים למשחקים, ממש כמו בתורכיה. בפועל שום דבר לא שינה את העובדה שהילדים לא מגיעים למשחקים ואם הם באים הם באים בשביל עצמם. לעודד כפעילות חברתית.

שלא תטעו, גם הקהל של מכבי באותה הסירה. הקהל של מכבי לא מתעניין בכדורסל, הוא מתעניין בניצחונות או הפסדים. קהל שבאמת מאוהב במשחק לא צועק בוז למאמן שמפסיד בליגה האדריאטית לאחר שנתיים של פלייאוף רצוף באירופה. תגידו שהקהל של מכבי הוא קהל של ניצחונות וזו תהיה טעות. מבט חטוף על הקהל של מכבי בכדורגל, שכבר שנים סובל, אבל ממשיך לעודד, יעיד שזו לא אותה חבורה בכדורגל ובכדורסל.

הבלון שנופח סביב חזרתו של שפר או לחלופין מקרה גור שלף עזר פה לאנשים להתפרנס לא רע בזכות כתיבת טורים או הבעת דעה, אבל בסך הכל הוא לא באמת שינה דבר למישהו. אוהדי הפועל תל אביב לא מתרגשים ממשחקים נגד קרית אתא או כל משחק בצ'מפיונס קאפ (או כמו שקורא לו א', "גביע המשפחות האשכנזיות" , בשל השמות של הקבוצות: רובוטניצקי, ורסאץ' וכו'). אנשים באים לשיר שירים ולשטוף את העיניים במחצית בחברות הכוסיות של השחקנים ( כאשר ללא ספק ג'ניפר האפמן של ישראל שיינפלד וזוגתו של בולאטוביץ' הן המובילות. עד שכריס קינג עזב, הייתה זו אנוק הצרפתייה, בת זוגתו המופלאה שרק בשבילה היא שווה להידחף במחצית במזנון באוסישקין).

ככה שאם רוצים להבין מה קורה על גשר הירקון מדי שבוע, מספיק להגיע ממש בשניות הסיום של המשחק, עת מתייצב לו מוכר הקסטות וזועק לחלל האוויר: "2 ב-5, בשבוע הבא יש לכם את ברצלונה". ואף אחד, אף אחד לא יכול לשבור לו את המילה.