בווידאו: התגובות לניצחון הגדול של מכבי תל אביב על אלבה ברלין
המאמנים הכי טובים בעולם מודים: הכול תלוי בשחקנים. אבל למאמנים הכי טובים בעולם יש את השחקנים הכי טובים בעולם, אז קל להם להגיד את זה. לרוב המאמנים בעולם אין את השחקנים הכי טובים בעולם, אז הם צריכים להיות טובים יותר מהשחקנים שלהם.
יאניס ספרופולוס מסתמן בדיוק כאיש הזה.
נגד חימקי מוסקבה טאריק בלאק שיחק הכי הרבה דקות (28) ונגד הכוכב האדום יובל זוסמן (33). נגד פנרבחצ'ה נייט וולטרס (30) ונגד באסקוניה אותלו האנטר (29). ג'ון דיברתולומאו קלע הכי הרבה נגד אלבה ברלין (19), נגד אולימפיאקוס אף אחד לא קלע יותר מטיילר דורסי (19) ואם וולטרס היה קולע אמש (חמישי) 10 נקודות ולא 14, השחקן היחיד במכבי תל אביב שהיה מחזיק בממוצע נקודות דו-ספרתי בתום שמונה מחזורי יורוליג היה סקוטי ווילבקין.
בכלל, הסגל הצהוב כולל רק שני שחקנים עם ממוצע של 5+ ריבאונדים למשחק (האנטר, עומרי כספי); רק שני שחקנים עם יותר מ-3 אסיסטים לערב יורוליג (וולטרס, כספי); ואף לא אחד שחוסם יותר מ-0.6 פעמים פר משחק. למכבי תל אביב אולי אין בינתיים נציג בטופ 5 נקודות למשחק ביורוליג, נקודות מדד, ריבאונדים, אסיסטים, חסימות, חטיפות, אחוזים מחוץ לקשת או אחוזים מהקו - אבל יש לה הרבה, הרבה מעבר לסטטיסטיקות אישיות.
יש לה קבוצה.
ביורוליג אף אחד לא משחק יותר מ-26 דקות למשחק. גם בליגה, שם חמישה שחקנים קולעים בדו-ספרתי נמוך. העונה נפתחה אש ואמש שיא הלבה ושיא העניין זה שנים, ואת זה האלופה הישראלית עשתה בלי שניית כדורסל של הישראלי היחיד שעשה קריירה ב-NBA, והישראלי הבא שיעשה קריירה ב-NBA.
אם בשבוע שעבר השוותה את הפתיחה הכי טובה שלה מאז 2014, אתמול היא הזכירה - גם בהפרשים וגם בביצוע - את מה שקרה בוויטוריה ב-2002. והרי גם בחלומות המשוגעים ביותר לא חלמו שם על עונה שקרובה לזו או לזו, עם כל הכבוד להחתמות המגניבות ומעוררות ההזדהות, עד כדי כך שניתן להסיק שאולי במכבי כל כך פחדו מעוד עונה רעה, אז פשוט החליטו לשדר לקט של כל העונות הטובות, בכל יום חמישי תזכורת מממד אחר.
זה לא באמת לקט - מכבי בעצם, עד כה, מגלמת את מה שפעם היתה, רק עם חומרים אחרים לגמרי. להוציא את ווילבקין, שגם משהו בו לא ממש נוצץ כמו כוכב אמיתי, באמת שאין כוכבים. אני שונא רוטציה רחבה, מתעב, ושונא כשהסגל כל כך סוציאלי, אבל לפעמים ככה יוצאות היצירות הכי טובות. מכבי הזו על הנייר נראית אפורה כמו להקה של מוסיקה קלאסית ועל הבמה מתפוצצת כמו להקת רוק. אין סולן גדול מהחיים ואין גיטריסט שעושה חור בתקרה - יש כספי כינור, אייסי קלרינט, וולטרס אבוב, האנטר קונטרה בס, זוסמן חליל צד. ומעל הכל, יש אחלה מנצח.
על פניו זה נראה מובן מאליו שמכבי סל ורגל בחרו במאמנים כאלה, אבל כולנו יודעים שזה לא. לפעמים, כשאתה נהיה גדול, אתה חושב שאתה גדול מדי, שוכח את הבסיס. שתי המחלקות, מכבי סל ורגל, גדלו כל כך שלפעמים חשבו שהן גדולות מדי, שיסתדרו עם כל מאמן, מה זה משנה, הכוכבים תמיד אצלנו, נתנו את הג'ובים לאנשים לא מספיק טובים.
ואז באו כמה שנים רעות, והן גילו שזה בולשיט, שלמרות מה שיותר מדי בורים טוענים - גם היום, אין בקבוצה דבר חשוב כמו מאמן. תשאלו את ליברפול, תשאלו את הפועל באר שבע, תשאלו את טורונטו. תשאלו את מכבי, על שתי המחלקות: לפעמים כל אחת הבינה את זה בנפרד, לפעמים שתיהן הבינו ביחד. ב-2014, למשל, עם בלאט וסוזה. נראה שגם ב-2019.
ספרופולוס ואיביץ' הם הכוכבים הבלתי מעורערים של הקבוצות שלהם. השחקנים טובים, התוצאות יותר; הסטטיסטיקות מאוזנות פחד (עטר מלך שערים עם 12, ווילבקין מלך סלים עם 14); כשמישהו בולט חסר, זה לרוב מסתדר; וכשצריך לבחור את השחקן הטוב ביותר, אתה מיד מסתכל על הספסל. קל לזהות אותו - הוא לובש חליפה.
