הנבחרת היא לא ברבור, גרנט הוא לא אנדרסן

באחת מהאגדות המפורסמות ביותר של הנס כריסטיאן אנדרסן ובכלל, מסופר על ברווזון קטן, חמוד, אבל מכוער. כל כך מכוער, שאף אחד לא רצה להביט בו או להיות בחברתו. הוא נודה מכל מקום ונותר בודד וגלמוד. עם חלוף הזמן, גדל הברווזון המכוער והפך לברבור יפהפה, נהייה כמעט בן רגע מלך האגם, חתם על חוזה דוגמנות וחי באושר ובעושר. כך, לפי אנדרסן, אמורים להתנהל הדברים. בהתחלה כל דבר יכול להיות מכוער, אבל עם קצת אמונה, זה יגיע בסוף. כל דבר מכוער יכול להיות משהו מדהים, בסופו של דבר.

מה לעשות שבארץ שלנו אנחנו אוהבים לעשות כל דבר הפוך. משמע, אם יש לנו ברווזון מכוער ביד, לא נשקיע בו ונהפוך אותו לברבור, אלא פשוט נעצום את העיניים חזק חזק, נלחש לעצמנו באוזן "יש לנו נבחרת טובה, יש לנו נבחרת טובה", ואולי אם נחזור על זה מספיק פעמים והעיניים יהיו עצומות חזק מספיק, זה באמת יקרה. כבר קרוב לעשר שנים, מאז הנצחון הגדול על צרפת, אנחנו מספרים לעצמנו שיש לנו ברווז-ברווז. מאז הנצחון הגדול על אוסטריה (5:0), אנחנו כבר בטוחים שיש לנו ברבור זהב ביד. לא פחות.

והנה, הגיע אדם שמתעקש לפתוח לנו קצת את העיניים, מספר לנו כמה עבודה עוד יש לנו עד שהנבחרת הזו תהייה באמת ברבור (אם בכלל) ומנסה, עד כמה שניתן, להפוך את הקונסטרוקציה הזו לנבחרת מצליחה. אלא שאנחנו, הוזים שכמותנו, מעדיפים להפנות את הראש לאחור ולצרוח "יש לנו ברבור, יש לנו ברבור". מי יודע, אולי כשנפתח את העיניים נצליח סוף סוף לראות אותו. בטח.

מאז שנכנס גרנט לתפקיד, אפשר לספור את כמות המלים הטובות שנאמרו עליו או על הנבחרת באצבעות כף יד אחת. ככה זה אצלנו כשמסמנים מישהו, אפילו אם פעם הוא היה בן בית במרכות העיתונים. המקסימום שעיתונאי ישראל יכלו להגיד על משחק הנבחרת היה שהוא היה "סביר, אבל לא חוויה גדולה".

שיתוף הצעירים? שינוי שיטת המשחק? נבחרת שסופסוף מגבשת אופי ומנצחת את כל המשחקים? כלום. יכול מאוד שחייתי ביקום מקביל בשנים האחרונות, אולי פספסתי את כל המשחקים הטובים של הנבחרת, אבל מתי בדיוק, עיתונאים יקרים, לראות משחקים של נבחרת ישראל היתה "חוויה גדולה"?. מתי בדיוק הנבחרת שלנו הציגה יכולת כל כך טובה, שאפשר לקרוא ליכולת שהיא מציגה עכשיו "בינונית ומטה"? מתי נהיינו אימפריית כדורגל, ולמה אף אחד לא טרח לעדכן אותי? האם יכול להיות שלא רק שאנחנו עיוורים למצב, אלא שאנחנו גם רואים דברים שכלל לא קיימים?

אברהם גרנט, במהלך אמיץ, לקח את הנבחרת הזו באחת משעותיה הקשות ביותר. הנבחרת שלנו מפוררת, חסרת בית, רוב הכוכבים שלנו בכושר ירוד ובכל זאת – הציפיות מהנבחרת עדיין בשמיים. אז תנו לי לפשט לכם את מה שגרנט קצת מתקשה להסביר – חבר'ה, הנבחרת שלנו, איך לומר זאת, לא משהו. מקסימום, אנחנו מדגדגים את הקצה העליון של דרג ב' באירופה. וזה כשאני מנסה להיות פוזיטיבי במיוחד. כואב? מאוד. תתמודדו עם זה.

"דור הזהב" הוא אולי האשליה הגדולה ביותר של הכדורגל שלנו. כבר שמונה שנים אנחנו בונים על הדור הזה, שהוגדר על ידי אותם תאבי ביקורת כ"דור הטוב ביותר שצמח כאן בכדורגל שלנו". שמונה שנים שאנחנו בונים הרים על אפס יסודות. הגיע הזמן שמישהו יעביר אותנו אל הפרק הבא בתולדות נבחרת ישראל, ואין שמח ממני שהאיש הזה הוא גרנט. אותו גרנט שידע לעשות מטעמים מקבוצות הרוסות (מכבי תל אביב ומכבי חיפה).

למרות שהוא לא זכה לפרגון על המהלך הזה, כבר הרבה זמן לא נרשם בנבחרת שיתוף כל כך מאסיבי של צעירים. רבאח, ביטון, בניון, בן חיים, סטרול, טל, זנדברג, אפק ואודי הם השחקנים שצריכים מישהו שיסמוך עליהם, וגרנט יודע את זה. גם העובדה שבחר בחלוץ טבעי (אודי) והפסיק את רצף הנסיונות הפתאטיים של נילסן למקם קשר בחוד (רביבו, נמני) מראים שיש כאן מישהו שמנסה לבנות נבחרת אמיתית במקום לסתום חורים ולטייח אותם.

המהלך הזה יקח זמן. עד אז, טוב לראות את הנבחרת מנצחת, אפילו את האולימפית הלא מרשימה שלנו, גם אם היא לא מציגה יכולת גבוהה במיוחד. לפחות היא מתרגלת לנצח. אל תשכחו שכבר הרבה זמן לא ראינו אותה עושה גם את זה.