ברוב ענפי הספורט הסטטיסטיקה מקדשת את המשחק. כל מה שקורה, קורה לטובת התוצאה הסופית. בבייסבול זה שונה, שם העסק הפוך - המשחק הוא זה שמקדש את הסטטיסטיקה. המטרה הופכת לאמצעי, התוצאה מקדשת את המספרים. למעלה מ-140 שנה בייסבול מתקיים כענף מוסדר. לאורך תקופת זמן זו נרשמו מיליוני מספרים, חשובים כזניחים. כמעט כל מה שתחפשו בספר השיאים תמצאו, ולא משנה כמה הזויה תהיה הגדרת החיפוש שלכם.
קשה לנצח היסטוריה של מאה וחצי, אבל מדי עשור או שניים מבליח נתון מדהים. למשל, שבעה ניצחונות חוץ בסדרה של שבעה משחקים. מה הסיכוי ששתי קבוצות יהפכו דווקא את הביתיות לגיהינום עלי אדמות? ובכן, זה קרה בוורלד סיריס האחרון בין האלופה הטריה וושינגטון נשיונאלס ליוסטון אסטרוס. זה מעולם לא קרה לפני כן. לא רק בבייסבול, אגב, גם בכדורסל ובהוקי קרח.
אז מדוע הפעם זה כן קרה? אפשר לכתוב פה הרים של פרשנויות וניתוחים. האמת הפשוטה היא שכמו הרבה דברים בעולם בכלל ובספורט בפרט, פשוט אי אפשר לדעת מה יהיה. לפני שהחלה הסדרה יוסטון הייתה הפייבוריטית הכי גדולה בווגאס מאז בוסטון רד סוקס ב-2007. את שני המשחקים הראשונים, הביתיים, האסטרוס הפסידו כנגד כל היגיון עם שני המגישים הפותחים הכי טובים בליגה, גארט קול וג'סטין ורלאנדר. את שלושת הבאים הם ניצחו בוושינגטון עם מאזן 3:19 בהפרש הריצות המצטבר. בהתאם למומנטום הזה, ניצחון במשחק השישי כשוורלאנדר על התלולית נראה כמו עניין לפרוטוקול, אבל הוא שוב אכזב ואז בא משחק 7. השחקנים של וושינגטון, שהקהל הביתי קרא להם בוז אחרי משחק 5, סיימו עם התואר הכי לא צפוי בעשור האחרון. בעצם, בצורה שבה התפתחה הסדרה הזאת אפשר אפילו להרחיב את יריעת הזמן ל-15 שנה, עד לאליפות של הרד סוקס ב-2004 עם המהפך העצום מול היאנקיז בסדרת הגמר של ה-AL.
מאז תחילת המילניום שברו שלוש קבוצות קללה ארוכת שנים: בוסטון רד סוקס (זכתה ב-2004 אחרי בצורת של 86 שנה), שיקגו וייט סוקס (2005, 88 שנה) ושיקגו קאבס (2016, 108 שנה). הסיפור של וושינגטון שונה. היה לעיר תואר אחד ב-1924. הוא היה שייך לוושינגטון סנאטורס, קבוצה שבינה לבין האלופה של היום אין שום קשר היסטורי. הנשיונאלס הם בכלל גלגול של מונטריאול אקספוס, מועדון צעיר שהוקם ב-1969 ולא רשם הישגים מיוחדים. ב-2005 עברה הקבוצה לבירת ארה"ב וגם שם היא נשטפה במי האפרוריות.
אף אחד לא באמת ספר את וושינגטון, בטח אחרי פתיחת עונה שכללה 20 הפסדים ב-33 משחקים. היא נחשבה לאחת מהקבוצות האלה שפה ושם מגיעות לפלייאוף, במיוחד בבית חלש כמו ה-NL מזרח, בלי תוצאות מיוחדות. יותר מזה, הם אפילו לא העפילו מפסגת הבית, אלא סיימו שניים אחרי אטלנטה. לא זו נראתה הקבוצה שתיקח את כל הקופה, רק שלעולם הבייסבול, בו זכו ב-20 השנים האחרונות 13 קבוצות שונות ואף לא אחת מהן עשתה זאת שנתיים ברציפות, יש חוקים משלו. חוקים שכפי שהתברר הלילה, אף אחד לא באמת מבין איך הם עובדים.
בדראפט 2009 סטיבן שטרסבורג נבחר במקום הראשון. הסוכן שלו היה סקוט בוראס, האיש שידוע בפמפום השחקנים שהוא מייצג ובהשגת חוזי ענק עבורם. שטרסבורג היה אמור, לפחות על פי בוראס, להיות הדבר הכי גדול שעולם הבייסבול ראה מימיו. הצרה עם טאלנטים, במיוחד כשמדובר במגישים, היא שלעולם אין לדעת כיצד הם יתפתחו. כבר בעונה השנייה עבר שטרסבורג ניתוח לאיחוי המרפק (הידוע בבייסבול בצמד המילים המאיים "טומי ג'ון", על שם השחקן הראשון שעשה אותו) ונעדר למשך עונה שלמה.
המשך הקריירה של שטרסבורג היה סביר פלוס. ה-ERA (ממוצע ריצות החובה) שלו עומד לאורך הקריירה על 3.17 - טוב, אפילו טוב מאוד, אבל לא מספיק כדי לעשות את ההבדל. העונה הנוכחית הייתה הטובה שלו בקריירה מבחינת מאזן הניצחונות (6:18), אבל רחוקה מעונת השיא של 2017, אז רשם ERA של 2.52.
ואז בא אוקטובר, הזמן שבו הכוכבים הגדולים באמת מתחילים לנצנץ. לשטרסבורג היה פלייאוף פנומנלי. זה החל דווקא בהופעת מחליף מצוינת בניצחון על מילווקי בשלב המיני-פלייאוף, המשיך בשני ניצחונות נהדרים על הדודג'רס ובעוד משחק לפנתיאון בסוויפ על סנט לואיס ולקינוח באה ההצגה בסדרת הגמר, כולל משחק 6 שבו כמעט השלים משחק מלא של תשעה אינינגים.
הוא אולי לא "הדבר הגדול אי פעם" שסוכנו ניסה למכור, אבל האליפות הראשונה של וושינגטון נשיונאלס רשומה בעיקר על שמו. בגיל 31, נראה ששטרסבורג, ה-MVP של הוורלד סיריס, עלה כיתה ומתחיל להימנות עם השחקנים הגדולים שבאמת משנים קבוצות.
אל תפספס
אז מה לא עבד ביוסטון? אין יותר מדי הסברים מקצועיים. אחרי הכול, לו ההגשה הייתה עובדת כמו שציפו ממנה, הסדרה הייתה מסתיימת בחמישה, מקסימום שישה משחקים. גריט קול הפסיד משחק לראשונה מאז מאי, המגישים המחליפים הבינוניים ממילא פישלו, אבל את מרבית האשמה ניתן לשים על הכתפיים של ג'סטין ורלאנדר.
בן 36, ורלאנדר נתן עוד אחת מעונות הפנתיאון שלו - 21 ניצחונות, שישה הפסדים ו-ERA של 2.58. הוא עדיין מועמד רציני לסיי יאנג (פרס המגיש המצטיין), עליו הוא מתחרה עם חברו לקבוצה קול, שרשם מאזן 5:20 ו-ERA של 2.5. אלא שבפלייאוף קרה לו משהו לא אופייני: הוא לא סתם היה פגיע, הוא היה חשוף לחלוטין.
הקריסה לא החלה בסדרה מול וושינגטון. כבר בשלב הוויילד קארד הוא חטף מטמפה ביי ארבע ריצות, גם ליאנקיז הרשה כמות דומה. בסך הכול, ורלאנדר הפסיד שש פעמים בשבע הפתיחות שלו בוורלד סיריס. מאזן 6:0 (פתיחה אחת לא הוכרעה כשהוא היה על המגרש) הוא לא משהו שמגיש בסדר הגודל הזה יכול להרשות לעצמו.
למטבע יש גם צד שני: בכל הפתיחות שלו בוורלד סיריס, ורלאנדר לא קיבל יותר משתי ריצות תמיכה מהחברים שלו. ועדיין, כשאתה זוכה ביתרון התפקיד שלך הוא לשמור עליו. את זה הוא לא עשה (גם) בסדרה הזאת. לא נורא, תמיד תהיה לו קייט אפטון. הצייצנים, כפי שאתם יכולים לשער, לא מרחמים על שניהם.
רק עוד משהו קטן לסיום על בחור בשם חואן סוטו שעד לעונה הנוכחית גם מרבית חובבי הבייסבול לא שמעו עליו. האיש חבט לחמישה הומראנס במהלך הפלייאוף. ארבעה מגישים "נהנו" ממנו, שלושה מהם (ורלאנדר, קול וקלייטון קרשאו) נמנים עם העלית של הליגה. רק לפני שישה ימים, ביום שבו וושינגטון הפסידה את משחק 3 בסדרה, סוטו חגג יום הולדת 21. עם אופק כל כך רחב לפניו, נראה שהכוכב הדומיניקני הצעיר של וושינגטון עוד ידבר לא מעט בליגה בעשור הקרוב.
