דגל שחור

התינוק שמת לו פחות או יותר בידיים, תשעה ימים בלבד אחרי שנולד, היה בגדר הקש שריסק את גב הגמל. את מה שלא עשו הסמים, הגניבות, השקרים, הבגידות והדיכאון עשה תינוק שנולד ביחד עם שעון חול. גב הגמל אולי נשבר, פול קנוביל אולי הבין שעליו לשנות את דרכיו, אבל גם הדרך מהבנה למעשים היתה ארוכה וקשה ולעתים נדמה היה שלעולם לא תסתיים. בשנים האחרונות, לצערו, הפך פרשן לענייני גזענות - כשחקן השחור הראשון בתולדות צ'לסי, בוודאי יש לו מה להגיד על נהמות ושריקות וקללות שמשום מה עדיין לא עברו מהעולם. ואכן יש לו. מחייו מלאי הטלטלות נותרה רק המורשת: הכדורגלן השחור הראשון בתולדות צ'לסי. אבל פול קנוביל הוא הרבה יותר מהערת שוליים בכדורגל האנגלי - הגזענות שהופנתה כלפיו סללה דרך לכדורגלנים שחורים אחרים להצליח באנגליה, ובמקביל סללה את דרכו לתהום.

עם זוג הורים שהיגרו לאנגליה בשנות החמישים מהקאריביים, הגזענות סבבה את פול קנוביל לאן שרק הלך, כמו ההילה הגרועה בעולם. אביו שנטש כשפול היה בסך הכל בן שנתיים הותיר את בנו להתמודד לבד עם הקללות ברחובות, עם המכות, עם הפשעים. הוא לא היה כדי לתמוך כשבנו נכנס לכלא לארבעה חודשים כנער באשמת פריצה לחנות, ולא היה בשום שלב של חייו הצעירים - לא בהאשמת שווא באונס, לא כשנעדר מבית הספר פעם אחר פעם - משאיר אחריו משבצת ריקה של דמות אב אותה ינסה פול למלא עם שלל פתרונות הרבה פחות מוצלחים. כשאחד הסוהרים במוסד המעצר לנוער ראה את קנוביל משחק כדורגל, הוא הציע שיילך למבחנים בצ'לסי. פול צחק, עד שהבין שהוא באמת טוב מאחרים, באמת מוכשר, באמת יכול להצליח בדבר הזה. "לא את המאמנים והסקאוטים רציתי להרשים, אלא את ההורים שלי", תיאר ל"סקיי" את המשימה הבלתי אפשרית. "אבא עזב כשהייתי תינוק, ואמא לא לקחה את הכדורגל ברצינות. הייתי חוזר הביתה עם תואר השחקן המצטיין, אבל היא היתה גוערת בי, 'לך תעשה את המטלות שלך!'.

הגישה הזו לא השתנתה גם כשפול ממש הגיע לצ'לסי, ששילמה בימים האחרונים של 1981 5,000 ליש"ט להילינגדון בורו החצי-מקצוענית עבור שחקן הכנף בן ה-19. צ'לסי ההיא לא היתה צ'לסי של היום, כמובן, ובכל זאת - עבור נער שהגדיר את עצמו, את ערכו ואת מקומו בעולם לפי הכדורגל, גם ליגת המשנה היתה חלום. עבור אחרים, לעומת זאת, היה זה סיוט: הגזענות בכדורגל האנגלי של שנות השמונים היתה בשיאה, החוליגנים שלטו וביציעי צ'לסי, למשל, היה ייצוג לא קטן לחברי מפגלת הימין הקיצוני National Front שבדקו, לפי הבעלים דאז קן בייטס, האם ההרכב כולו מורכב משחקנים לבנים - ורק אז קנו כרטיס.

הופעת הבכורה לימדה על שעתיד להגיע. לוח השנה הראה על 12 באפריל 1982, חודש אחרי יום הולדתו ה-20 של פול קנוביל, והבלוז יצאו למשחק חוץ בסלהרסט פארק של קריסטל פאלאס. בכדורגל האנגלי היו אז מעט שחקנים שחורים, ועוד פחות כוכבים של ממש. גם אלה שהצליחו על כר הדשא לאו דווקא הצליחו ביציעים, כפי שעתיד היה קנוביל ללמוד על בשרו. בשלהי המחצית השנייה, נקרא על ידי מאמנו ג'ון ניל להתחמם. זה קורה, זה סוף סוף קורה: אמו פחות או יותר ויתרה עליו והראתה לו את הדרך החוצה מהבית, והנה הוא מפלס לעצמו דרך לפסגה, או לפחות למצב בו יוכל לכלכל את עצמו בלי לעבור על החוק. הקללות הגיעו כמו גשם, וברובן ככולן המילה Nigger. שחקן הכנף הצעיר לא הופתע - אלה כנראה אוהדי קריסטל פאלאס שמנסים להוציא אותו מאיזון.

לא. אלה היו אוהדי צ'לסי, הקבוצה שלו. כך הם קיבלו להופעת בכורה שחקן חדש. בננה נחתה ליד רגלו של פול קנוביל ההמום, ובכל פעם שנגע בכדור ספג נהמות וקללות - לא מכל הקהל, אבל ממספיק אנשים כדי שיוכל לשמוע אותן, לא משנה איפה עמד על המגרש. "היתה לי בחילה", כתב באוטיוביוגרפיה שלו. "הייתי מבועת... עשיתי היסטוריה והאוהדים מיררו את חיי". במקום לנסות ולהוכיח את עצמו, הקשר ההמום קפא במקום. "נשארתי פחות או יותר בקו", סיפר ל"וייס". "כל הזמן שמעתי את הקללות מאחורי הגב שלי. הכדור הגיע אלי, ומיד מסרתי אותו הלאה, לא עשיתי שום דבר. הביטחון העצמי שלי היה מרוסק. הייתי מרוקן מרוב ההתעללות ולא יכולתי לחכות לשמוע את שריקת הסיום".

השריקה נשמעה, אבל מלבד השחקן עצמו, אף אחד לא ממש הופתע או התרעם מהנעשה ביציעים. בעוד חבריו לקבוצה שאלו את קנוביל האם הוא בסדר, מאמנו ג'ון ניל ניגש אליו ואמר: "אני יודע איך אתה מרגיש, אבל הבורים הללו משלמים את המשכורת שלך".

צ'לסי, כמועדון, לא גינתה את הנעשה. 30 שנה אחרי הופעת הבכורה העגומה ההיא, סיפר הבעלים קן בייטס שהיה מקבל מכתבי שטנה הביתה על עצם ההחלטה להחתים שחקן שחור, ובחלקם היו סכיני גילוח. גם הוא, גם התקשורת וגם פול קנוביל עצמו העדיפו לשתוק - כל אחד מסיבותיו הוא. מבחינת השחקן, זה קרה בין היתר בשל אמו שהופיעה אל מול עיניו - אישה שחורה שעלתה לאנגליה הגזענית, נדחתה מעבודות בשל צבע עורה ובכל זאת הצליחה לגדל משפחה; המצ'ואיזם הטיפוסי שאוסר על גברים להראות חולשה; והחשש שמא אם יתלונן על זה שאנשים מתנכלים אליו וממררים את חייו רק בגלל שהוא אדם שחור ולא אדם לבן, יאבד את מקומו בקבוצה לאדם לבן, או לאדם שחור שלא יתלונן.

אז הוא שתק, וצ'לסי שתקה, והיחידים שלא שתקו היו האוהדים - אלה של קבוצות יריבות, ובעיקר אלה של צ'לסי עצמה, שהמשיכו לגדף ולנהום כמו קופים כששחקנם נגע בכדור. הם המשיכו גם כשקנוביל פתח בהרכב, גם כשהצטיין, אפילו כשכבש - כך, למשך שנתיים וחצי שהרגישו כמו הרבה יותר. "אחרי הבכורה הגזענות נעשתה חמורה עוד יותר", אמר ל"סקיי". היו משחקים אליהם אוהדים היו מגיעים עם ציפיות של כריות על הפרצוף, בננות היו נזרקות לדשא. שמעתי שכששחקן שחור מבקיע זה לא נחשב שער - וזה הגיע מהאוהדים שלי". שום דבר לא ממש עזר, אפילו שלושער שכבש מול סוונסי. במהלך עונת 1985/86 סבל ממספר פציעות, ולקראת סיומה היה מעורב בעימות מילולי רווי אלכוהול עם חברו לקבוצה. כמו אוהדי צ'לסי, גם אחד השחקנים לפתע הטיח בו קריאות גזעניות. במועדון הבינו שהגיעו מים עד נפש והחליטו לעשות מעשה.

אף שהיה לו חוזה לשלוש שנים נוספות, פול קנוביל נמכר לרדינג.

ההתחלה היתה מבטיחה: לאחר ששיחק עם צ'לסי בליגה הראשונה הוא שב לליגת המשנה והתקבל באהבה על ידי קבוצתו החדשה, אלא שהפעם היו אלה הפציעות שמנעו ממנו להשתלב, וקרע ברצועה הצולבת - "הפציעה הגרועה ביותר שאי פעם ראיתי", לפי אחד הרופאים שטיפלו בו - סימן את תחילת הסוף. ב-1987, כשהוא בסך הכל בן 25, סיים פול קנוביל את הקריירה באופן מעשי. מספר שנים ככדורגלן חובב אמנם רשומות בעמוד הוויקפדיה שלו, אבל הן היו בעיקר כדי שיוכל להשלים הכנסה: הכסף מהקריירה הקצרה נעלם כלא היה, בין היתר בשל התחביב הנוסף שהיה לו לצד כדורגל - נשים. "כל חיי הייתי מוקף בנשים", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "כנער קראו לי רודף שמלות, זה גרם לי עונג רב וגם מידות שוות של כאב לב לאורך השנים".

הילד הראשון שלו נולד כשקנוביל היה בגיל 17; הרביעי כשהיה בן 23; ובגיל 33 כבר מצא את עצמו אב ל-11 ילדים מעשר נשים שונות, בלי כסף, בלי קריירה, בלי תכניות לעתיד, ועם התמכרות קטלנית לסמים, שהרסה את מעט החלקות הטובות שעוד נותרו בחייו.

כדורגל היה כל מה שפול קנוביל הכיר, מה שהציל אותו בנערותו והפך חיים של פשע לחיים מכובדים, אפילו נוצצים. והנה, הקריירה הסתיימה, והוא לא מסוגל לפרנס את נשותיו, את ילדיו, אפילו את עצמו. והיה גם דבר נוסף שהתברר לו רק בדיעבד: זה לא חוסר הוודאות או החשש מהעתיד שהחל לכרסם אותו מבפנים, אלא גם כל הדברים שהרגיש ולא אמר, הכעס שלא הביע, העצב שלא הרשה לעצמו להרגיש בקריירת המשחק. משום שלא דיבר עם אף אחד על השנים המסויטות בצ'לסי, משום שנאלץ להשלים במקרה הטוב ולהדחיק במקרה הריאלי, החל לשלם את המחיר רק בשלב מאוחר יותר. נשים, ילדים וסמים נועדו, בין היתר, כדי לנסות ולמלא את החלל, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: עד מהרה הדיכאון תקף את פול קנוביל, כשם שהוא נוהג לתקוף אנשים שאוגרים הכל בפנים, ושוב התרופה לא תאמה את המחלה.

מה שהתחיל עם קצת מריחואנה הפך ב-1991 להתמכרות של ממש לקראק, סם הרסני ששאב את מרבית מה שנותר משחקן צ'לסי לשעבר, כולל כספו. הוא היה מבלה עד אמצע הלילה, ישן שעה ויוצא לעבוד כנהג משאית כדי להשלים הכנסה - הכנסה אותה יוכל להוציא על קראק. "הסם עזר לי להדחיק מחשבות כואבות ואת כל הקונפליקטים בחיי. יכולתי לעטוף את עצמי בג'וינט ולשכוח מכל הבעיות", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "אחרי הרבה זמן שהשתמשתי יותר ויותר, כש-1994 הפכה ל-1995, זה הגיע לנקודה שהרגשתי כאילו הייתי על קראק בכל רגע. במקום לעזוב אותו, חיפשתי כסף כדי להמשיך את ההרגל. הקראק עושה אותך חרד, עצבני, ואז דכאוני וחסר ערך".

היו לא מעט רגעי שפל בימים ההם, אפילו אם הם לא הרגישו כמו ימי שפל, שכן הגיעו על רקע ימי שפל אחרים - כל יום היה יום שפל חדש. למשל, כשקנוביל נאלץ לגנוב כסף מאמהות ילדיו או מאמו שלו כדי לקנות סמים. למשל, כשמכר את מדליית אליפות ליגת המשנה שלו מצ'לסי תמורת 70 ליש"ט, יצא מחנות המשכון ומיד קנה עוד קראק. בתוך תוכו ידע שהוא זקוק לעזרה - למעשה, כל ההתנהגות הזאת היתה קריאה אילמת לעזרה, אבל במילים פול קנוביל לא הצליח להביע את רגשותיו. הוא נהג בהשפעת סמים, מחכה להיעצר על ידי המשטרה, לעתים אפילו שוקל להתאבד ולגמור עם הכל. פעמיים ניסה, פעמיים כשל, ולבסוף היה זה מוות שהחזיר אותו לחיים - המוות של בנו, טיי, ב-1995. "תשעה ימים ולילות נשארתי איתו, נתתי לו אינסולין בכל שעה כדי לעזור לנשום", סיפר כדורגלן העבר ל"טלגרף". "שמעתי את נשימתו האחרונה. השתגעתי. אמרתי לאלוהים, 'בבקשה, קח אותי, לא אותו. אני זה שהייתי חסר תועלת, שהייתי רע'".

את הסטירה לה היה זקוק נתנה המציאות, ומי שהרים אותו מהרצפה לאחר מכן היה סיימון צ'נדלר, חבר מתקופת צ'לסי, שנתקל בפול קנוביל, נחרד ממה שראה ושלח אותו למוסד גמילה מסמים. חלק גדול מהשיקום והשינוי נבע מכך שבפעם הראשונה בחייו, הסכים לדבר בפתיחות על כל מה שעבר עליו, על כל מה שעדיין עובר עליו. "לדבר עם איש מקצוע היה הדבר הכי טוב שאי פעם יכולתי לעשות", סיפר ל"אינדיפנדנט" ב-2018. "יכולתי להיפתח, הוא אפשר לי להרגיש הרבה יותר קליל, ובגלל זה אני יכול לדבר גם היום".

ואז, בזמן שפול קנוביל ניסה להיגמל מסמים, הגיע הסרטן.

תחילה, קנוביל התקשה להאמין: הוא עדיין שיחק בצורה חובבנית, והתעקש שמדובר ככל הנראה במחלה קלה. אלא שבוקר אחד במהלך 1996 התעורר משותק. בבית החולים, תוך שנע בין הכרה ואיבודה, אבחנו אצלו לימפומה שאינה הודג'קין, ולטענתו אף הצילו את חייו. "הטיפול הראשון היה שטני", אמר ל-BBC. "הייתי כל כך חלש, זה ריסק אותי לגמרי. הייתי בן 35 אבל הרגשתי בן 70. לא הצלחתי להתגבר על שפעת וכמעט מתתי". וכשפול קנוביל מדבר על טיפול ראשון, זה בגלל שנאלץ לעבור סבב שני של כימותרפיה כשהסרטן חזר, ב-2004, אחרי עוד התמכרות נוספת וגמילה נוספת מקראק. "המערכת החיסונית שלי היתה גמורה. ירדתי מ-88 ל-69 ק"ג. השיער נשר לי. החלמתי, אבל אמא שלי נזפה בי: 'אתה יודע כמה קרוב היית למות?'"

הוא ידע, ובעוד הסרטן שב פעם נוספת ב-2010, שחקן העבר הצליח להתגבר עליו פעם נוספת, ואל הסמים כבר לא חזר. לפני מספר שנים הקים את "קרן פול קנוביל", המסייעת לילדים נזקקים. "אנחנו צריכים עוד מודלים לחיקוי, בעיקר שחורים, עדיין אין מספיק", אמר ל"אינדיפנדנט" בשנה שעברה, על רקע הגזענות ששבה ומרימה את ראשה המכוער בכדורגל האנגלי. "לא ציפיתי שזה יחזור ככה", הודה. "זה מפחיד. למה זה קורה? בגלל ברקזיט? אי אפשר לדעת". מה שכן השתנה הוא היחס של אוהדי צ'לסי אליו - כששב לפני כשלוש שנים לסטמפורד ברידג' למצעד חגיגי במחצית של אחד המשחקים, קיבל תשואות רמות מהקהל. "בכיתי", הודה בראיון ל"טלגרף". "ואז חשבתי - אלה הליצנים שהתעללו בי?"

כיום, בנוסף לניסיון לשמור על קשר עם כל עשרת ילדיו, קנוביל מסתובב בין היתר בבתי ספר, בבתי כלא ובעמותות שונות ומפיץ את סיפורו - סיפור של אדם שהתגבר פחות או יותר על הכל, למרות הכל - ואת המסר שמשום מה עדיין צריך להעביר: חדל גזענות. לפני ארבע שנים ניסח בפעם הראשונה בחייו קורות חיים, בניסיון להתקבל למשרה של עוזר-מורה באחד מבתי הספר. הוא התקבל. "יצאתי מהדלת ובכיתי", סיפר ל"וייס". "זה היה הדבר הכי טוב בחיי, לחזור לבית הספר ולעזור לילדים האלה". הוא הוציא את הטלפון מהכיס, חייג לאמא שלו ואמר לה שהתקבל, שמהיום הוא עובד בבית ספר.

"אני גאה בך", אמרה לו - בפעם הראשונה בחייו.