חשבון הטוויטר Chelsea Youth העלה ביום ראשון תמונת חגיגה מה-2:4 של הבלוז על ברנלי. "בסוף השבוע הזה לפני שנה, תמי אברהם ואסטון וילה הפסידו לק.פ.ר, ריס ג'יימס ו-וויגאן הפסידו לשפילד יונייטד, מייסון מאונט, פיקאיו טומורי ודרבי עשו תיקו עם מידלסברו וקאלום הדסון אודוי לא נכלל בסגל הבוגרים. תסתכלו עליהם עכשיו. האמינו בכישרון".
ילדים זה שמחה ותמונת הילדים השמחים החזירה אותנו חמישה חודשים וחצי אחורה. לאיש קצת פחות שמח. ערב משחק הגומלין בחצי גמר הליגה האירופית, מאוריציו סארי שחרר משפט מזלזל שעוד ירדוף אותו שנים: "יש שניים או שלושה מושאלים שלנו שמעניינים. לא אנקב בשמות, אבל לפי רמת המשחק שלהם העונה, צריך לקחת אותם בחשבון".
סארי לא האמין במושאלים, לא בצעירים ולא חשב שאפשר לסגור את הפער המקצועי העצום ממנצ'סטר סיטי ומליברפול בלי רכש מסיבי. הוא נשלח הביתה וזה כנראה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לצ'לסי יחד עם חרם ההעברות. צירוף הנסיבות הוליד את חזרתו של פרנק למפארד וקו חדש שהפך את צ'לסי השנואה לקבוצה שכולם רוצים להיות כמוה. האם הפרויקט הזה יחזיק מעמד גם אחרי שהחרם יוסר?
חרם ההעברות שהוטל על צ'לסי בפברואר חייב שינוי מדיניות. מאז האליפות האחרונה עם אנטוניו קונטה בעונת 2016/17, הבלוז, גם בגלל ההתנהלות בשוק ההעברות ובבחירת המאמנים, חוו מה שחוות יתר הגדולות באנגליה - פער שהולך וגדל מהקבוצות של פפ גווארדיולה ויורגן קלופ. הם נותרו מחוץ לטופ 4 בעונת 2017/18 ואשתקד אמנם סיימו במקום השלישי ועם תואר אירופי, אבל לא היו פקטור במירוץ הדו הראשי בשום שלב של העונה וחתמו עונה בפער של 26 נקודות מהאלופה. קצת יותר קטן מה-30 בעונה השנייה של קונטה.
המכירה הבלתי נמנעת של אדן הזאר בקיץ השאירה את צ'לסי נטולת פנים. התובנה הייתה ברורה גם אם התקבלה תחת נסיבות של אין ברירה. לראשונה בעידן רומן אברמוביץ', צ'לסי הלכה עם מאמן אנגלי (להוציא מאמנים זמניים, האחרון היה גלן הודל בין 1993 ל-1996). היא הלכה על מישהו שמזוהה אולי יותר מכל אחד אחר עם המועדון. על האדם היחיד שיכול להחזיק פרויקט כמעט חסר סיכוי שכזה, לעמוד בלחצים ולא להיות מתויג מהרגע הראשון כאויב הקהל. סופר פרנק קיבל את המשרה עם רזומה של עונה אחת כמאמן ראשי בדרבי קאונטי, עונה שהסתיימה עם הפסד בגמר הפלייאוף לאסטון וילה.
למפארד לא התבייש להודות שגם את המשרה בדרבי קיבל אחרי שדוד הארי רדנאפ זרק מילה לחבר שלו, היו"ר מל מוריס. בעוד הקהל הכחול כמובן תמך בהחלטה לראות שחקן עבר חוזר לתפקיד המאמן, אחרים הרימו גבה. "המשרה באה לו מוקדם מדי", אמר עמנואל פטי, ששיחק עם למפארד בצ'לסי. הוא לא היה לבד. רבים אחרים חיכו בפינה. לאחד מהם קוראים ז'וזה מוריניו.
חרם ההעברות איפשר ללמפארד לקבל שחקן אחד חדש, כריסטיאן פוליסיק שנרכש בינואר ולמעשה גם הוא מושאל חוזר. כדי להשלים את הסגל, בחר בקפידה את המתאימים מבין רשימת 41 המושאלים שהיו למועדון אשתקד. אלא שלמפארד לא חיפש שחקנים משלימים אלא כאלה שיובילו את המועדון גם על חשבון הבכירים שנשארו. ההתחלה הייתה איומה. צ'לסי, בהרכב ללא אנגולו קאנטה, אוליבייה ז'ירו ומרכוס אלונסו, הובסה 4:0 באולד טראפורד. מוריניו היה הראשון לבקר. למפארד מיהר לענות: "הייתי מוכן לביקורת ממנו. הכל טוב, ישבתי בכיסא הפרשן ואני מבין את הצורך להגיד דברים מסוימים".
עוד בוואלה!
לזכותו של למפארד ייאמר, שאכן היה מוכן לכל מה שיבוא: "אתה לא יודע מה היכולות שלך לפני שאתה מתחיל לעבוד. קל לסמוך על 21 שנה ששיחקתי, אבל זה שונה להיות בצד השני. יזרקו עליי שאני לא מנוסה אחרי שקיבלתי את צ'לסי עם שנה אחת של אימון ואני לא מפחד מזה. אני מרגיש מוכן ובאותו זמן צנוע ויודע שאני צריך לעבוד ולהשתפר". השיפור הגיע לאט. צ'לסי הפסידה בפנדלים את הסופרקאפ האירופי, סיימה בתיקו את שני משחקי הבית הראשונים שלה מול לסטר ושפילד יונייטד ומאוחר יותר הפסידה לוולנסיה בליגת האלופות ולליברפול בליגה.
בסוף ספטמבר, אחרי 8 מ-18 בליגה, הביקורות הלכו וגברו. "צ'לסי קבוצה במשבר תמידי", נכתב. שחקן העבר טוני קסקרינו יצא בטורו ב"טיימס" נגד "הילדים": "כשפוגשים את הקבוצות הטובות, אתה צריך ניסיון ולא רק כישרון. כולם מתרגשים מכך שלמפארד נותן לילדים הזדמנות, אבל מתעלמים מהכוכבים המוכחים שנשארו בסגל". מאז, עבר חודש ופתאום כולם מדברים אחרת.
צ'לסי ניצחה את שבעת משחקיה האחרונים בכל המסגרות ועלתה למקום הרביעי. היא כבשה 16 שערי חוץ בחמשת משחקיה הראשונים, הנתון השלישי בטיבו בהיסטוריה של הפרמיירליג, והתקפית, יש לה מספרים שמזכירים את עונות האליפות. אז נכון, אף אחד באנגליה או בצ'לסי עצמה לא מסתכל על ליברפול וסיטי כקבוצות שאפשר להדביק, אבל כולם מאוהבים בצ'לסי החדשה וזה לא דבר של מה בכך. בכל זאת, מדובר בצ'לסי - קבוצת האוליגרכים הראשונה באנגליה שצברה לעצמה לא מעט שונאים.
"ווינרית, משעממת, חסרת קלאסה, אכזרית. אלו חלק מהמילים בהן תוארה צ'לסי בעידן אברמוביץ'. אבל שלושה חודשים בתוך הכהונה של למפארד המאמן, ההגדרות הופכות להיות חיוביות", כתב השבוע סיימון ג'ונסון ב"דה אתלטיק", והוסיף: "קשר העבר הופך את צ'לסי לאהובה. לא עובר שבוע בו הפרשנים לא מהללים את צ'לסי ואיך אפשר להתווכח איתם? צ'לסי משחקת את הכדורגל הכי יפה בליגה".
צ'לסי תמיד הייתה שנואה גם כששיחקה כדורגל טוב וזכתה בתארים. היו בה יותר מדי אנטגוניסטים כמו מוריניו, ג'ון טרי ואשלי קול - טיפוסים שהאוהד האובייקטיבי סולד מהם - וגם כמות נכבדה של שכירי חרב בכסף גדול. למפארד בנה לה זהות חדשה. אברהם מוצא את הרשת בלי הפסקה, את מאונט הוא בונה בדמותו, הדסון אודוי מראה את הכישרון שלו, טומורי וג'יימס בדרך להיות שחקני ההגנה של העתיד באנגליה ועוד לא דיברנו על לופטוס צ'יק הפצוע. אברהם, מאונט, טומורי, הדסון אודוי ולופטוס צ'יק כבר שיחקו או זומנו לסגל הנבחרת.
גם הכדורגל אחר. צ'לסי משחקת יותר מהר, קובאצ'יץ' וז'ורז'יניו נולדו מחדש ואף אחד לא מתגעגע להזאר, שהיה אחראי ישיר על 31 מ-63 שערים אשתקד. "חיפשנו בתוך הסגל שחקנים שיכולים לסיים ויש לנו כאלה. יש לנו שחקני התקפה שרוצים להבקיע. אנחנו רוצים להניע את הכדור מהר, לדחוף אותו לאגפים וברגע שאנחנו מבקיעים להמשיך באותו הקצב", אמר למפארד. הכל הולך לו. גם פוליסיק, שסופסל וקיבל צ'אנס רק אחרי סדרה של שיחות אישיות, ענה עם שלושער כשהוחזר להרכב אחרי חודשיים במשחק בברנלי.
הממלכה בטירוף וכולם תוהים האם נמצאה הנוסחה. האם שחקן עבר כמאמן בתוספת צעירים זה עדיף ממאמן מהשורה השנייה ו/או שחקני רכש יקרים. שחקן העבר ג'ייסון קנדי סיפק תשובה ועורר סערה: "חוץ מליברפול ומנצ'סטר סיטי, צ'לסי היא הקבוצה שכולם רוצים להיות במקומה. ליברפול וסיטי רחוקות קילומטרים מאחרות, הן הקבוצות הכי טובות בפער. אבל כל השאר היו שמחות להיות במקום של צ'לסי. ביונייטד היו מתחלפים עם צ'לסי בשנייה. טוטנהאם הייתה מתה להיות צ'לסי באלף אחוז. ארסנל? 2000 אחוז. יונייטד? עשרת אלפים. ביונייטד היו מוכנים להיות במקום של ברייטון. צ'לסי החזירה אגדה ונתנה לו את הפיקוד. יש למועדון כיוון ברור. תסתכלו על העתיד, אין מועדון שלא היה רוצה להיות במקום צ'לסי עכשיו".
הציטוט של קנדי טומן בחובו גם בעיה. ברור שלמפארד, שנהנה כעת מטייטל "המרגש", לא ייבחן בהשוואה לליברפול או סיטי. טופ 4, קמפיין טוב בליגת האלופות ואולי תואר מקומי קטן יכתירו את העונה כסופר מוצלחת, אבל כל זה טוב לעונה אחת גג שתיים. מועדונים כמו צ'לסי לא יכולים להרשות לעצמם להישאר לא תחרותיים לזמן ממושך. יבוא היום ויצפו ממנו להתחרות על תארים של ממש. האם הוא ימשיך לתת אמון מלא בצעירים גם כשיגיע משבר או כשהקבוצה תוכל להחתים שחקני רכש בקיץ הבא?
יש לא מעט צביעות בכדורגל העולמי בכל הקשור בשילוב צעירים. יש תחושה שמועדונים פונים לצעירים בזמן משבר או כשאין ברירה אחרת ואז זונחים אותם כשאפשר. בגדול, אפשר לסווג מועדונים בעולם כ"מוכרים" (כמו לדוגמה אייאקס) או קונים (כמו ריאל מדריד). צ'לסי היא מועדון קונה. אסור להתעלם מהעובדה שאברהם, מאונט וטומורי קיבלו צ'אנס שאולי לא היו מקבלים מעולם לולא חרם ההעברות. גילו אותם במקרה. זה קצת מזכיר את מה שקרה במכבי תל אביב בעונה שעברה להוציא אלמנט אחד - מצ'לסי, כרגע, אין ציפיות ולכן קל להגדיר אותה כמרעננת ומרגשת.
בינתיים, באנגליה כולם רוצים להיות למפארד. כולם מהללים את המהפך התדמיתי שעשה בחודש אחד מוצלח. יש אוהדי צ'לסי שכבר קוראים למכור את רוס ברקלי בינואר ולהחזיר מהשאלה את קונור גלאגר (19), שחקן נבחרת אנגליה הצעירה, החבר של תומר חמד ובירם כיאל בצ'רלטון, ילד שגדל למשפחה של אוהדי צ'לסי שרופים והעריץ את למפארד. יש גם דיווחים שיועצו של אברמוביץ', פיט דה ויסר ההולנדי, הזהיר אותו שלא יעשה את הטעות שעשה עם קווין דה בריינה ולא ימכור את מאונט.
לצ'לסי יש עתודה והיא נהנית מרוח גבית. היום למפארד יקבל צ'אנס לסגור מעגל ולנקום במנצ'סטר יונייטד אותה יפגוש בשמינית גמר גביע הליגה. להבדיל מצ'לסי, אולה גונאר סולשיאר חוטף מדי פעם על שימוש יתר בצעירים. בצד האדום של מנצ'סטר, יש מי שסבור ש"זו לא הדרך" להדביק את הפער. שני מועדונים, גישה אחת, תגובות שונות. מה ההבדל? מסולשיאר יש ציפיות. למפארד, אם ירצה או לא, יגיע בסופו של דבר לאותו מקום ואז המדיניות שלו והגב שיקבל מההנהלה יעמדו למבחן רציני.
