שובו של סופרמן: סטף קרי שוב יתגלה במלוא הדרו בגולדן סטייט החדשה

באו: דיאנג'לו ראסל (סיין-אנד-טרייד, מברוקלין), ווילי קולי-סטיין (שחקן חופשי, מסקרמנטו), אלק ברקס (שחקן חופשי, מסקרמנטו), גלן רובינסון השלישי (שחקן חופשי, מדטרויט), ג'ורדן פול (רוקי, בחירה 28), אלן סמיילאגיץ' (רוקי, בחירה 39), אריק פשקל (רוקי, בחירה 41), אומרי ספלמן (טרייד, מאטלנטה), אנדרו האריסון (שחקן חופשי, חוזה לא מובטח, מחימקי מוסקבה), דווין מרבל (שחקן חופשי, חוזה לא מובטח, מטרנטו), חואן טוסקנו-אנדרסון (רוקי, לא נבחר בדראפט 2015, חוזה לא מובטח, ממונטריי), קיי באומן (רוקי, לא נבחר בדראפט, חוזה דו-צדדי).

עזבו: קווין דוראנט (סיין-אנד-טרייד, לברוקלין), אנדרה איגודלה (טרייד, לממפיס), שון ליבינגסטון (פרש), ג'ורדן בל (שחקן חופשי, למינסוטה), קווין קוק (שחקן חופשי, ללוס אנג'לס לייקרס), דמיאן ג'ונס (טרייד, לאטלנטה).

תחזיקו חזק - יש לי רק שלוש פסקאות, שבהן אני אמור לדחוס הרבה יותר מדי אינפורמציה קריטית. בגדול, הווריירס נכנסו לעונה קודמת כפייבוריטים מובהקים, מצאו על מה לריב בחדר הלבשה, הפסידו את האליפות לטורונטו אחרי מכת פציעות שנראתה כאילו לקחו אותה מיציאת מצרים, ואז ראו את קווין דוראנט חותך לברוקלין כשחקן חופשי. במקביל לניסיון לקבל את המציאות שבה הם לא במסלול הבטוח לגמר, הם הספיקו לחלץ מכל העסק את דיאנג'לו ראסל בן ה-23, במהלך שאפשר להתווכח עליו (ואנחנו לא מתכוונים לוותר על ההזדמנות), אבל אי אפשר להתעלם מהיצירתיות שלו.

קיץ די עמוס בסך הכל, לא? כדי להוסיף לספרים את המשכורת של ראסל הצוות של בוב מאיירס נדרש לקצת לוליינות כלכלית, וגולדן סטייט נאלצה להיפרד מכמה נכסים אשר עשויים להתברר כיקרים במיוחד. למעשה, הווריירס ידעו שאין להם דרך אחרת להשיג שחקן ברמה ובסטטוס של ראסל בכל דרך אחרת, עם או בלי קווין דוראנט. ההימור שמאיירס לוקח הוא שראסל יתברר כנכס גם תחת החוזה החדש (117 מיליון דולר לארבע שנים). כזה ששווה גם את כל מה שהם ויתרו עליו כדי להשיג אותו. בדראפט הם בחרו שלושה שחקנים שלא היו מדגדגים את הרוטציה שלהם בשנים האחרונות, אבל סטיב קר שוחה השנה במים הרדודים בכל הקשור לשחקני NBA מוכחים.

קליי תומפסון, שצפוי לחזור מהפציעה לקראת סוף העונה הרגילה, חתם על חוזה מקסימום של 190 מיליון דולר לחמש שנים. דריימונד גרין סיכם על הארכת חוזה (100 מיליון דולר לארבע שנים אחרי העונה הזו). גם קוון לוני נשאר, וצריך לפטר את הסוכן שלו בהקדם (פחות מ-15 מיליון לשלוש שנים). שון ליבינגסטון פרש וסגר קריירה מרגשת עמוסת עליות וירידות. הווריירס חיזקו את השורות עם ווילי קולי-סטיין, שיהיה על תקן של ג'בייל מגי עד שיוכיח שהוא מסוגל ליותר, ובעמדות הכנף הגיעו אלק ברקס וגלן רובינסון השלישי, שיקבלו את כל הצ'אנסים להוכיח שהם דווקא כן שחקני NBA.

ציון לקיץ: 8. המחיר על ראסל היה כבד, וצריך לזכור שמדובר בהימור. אבל הווריירס פעלו מתוך בית סוהר כלכלי ויצאו עם שלל. היו גם הרבה מהלכים בעייתיים בשוליים, אבל מגיע להם שאפו על היצירתיות והאגרסיביות, בקיץ שעשוי היה להיראות אחרת לגמרי.

חמישייה: סטפן קרי, דיאנג'לו ראסל, גלן רובינסון השלישי (קליי תומפסון), דריימונד גרין, ווילי קולי-סטיין.

ספסל: קוון לוני, אלק ברקס, אלפונזו מקיני, אריק פשקל, אלן סמיילאגיץ', ג'ייקוב אוואנס, ג'ורדן פול, אומרי ספלמן, דמיאן לי, אנדרו האריסון, דווין מרבל, קיי באומן, חואן טוסקנו-אנדרסון.

מאמן: סטיב קר, עונה שישית בליגה ובקבוצה, מאזן 88:322.

הכוכב: סטפן קרי. זה הולך להיות טוב. אחרי שנים שניסינו לדייק את האיכויות המעודנות והנסתרות של הסופרסטאר הנהדר הזה, שנאלץ למתן את הגאונות שלו לטובת הכלל, בבת אחת הוא חוזר להיות סופרמן. בהיעדר דוראנט וקליי, תשמחו לשמוע שלא נשארה לקר אף ברירה אחרת, והכדור יחזור לידיו היצירתיות והמהנות של הרכז שלו. היוסג'-רייט, שעמד על 29.2 אחוזים בעונה שעברה, צפוי לטפס צפונה הרחק מ-30, והזריקות (20.5 ל-75 פוזשנים) גם הן ינסקו מעלה-מעלה. זה פשוט חייב לקרות, ולו רק כי אין לווריירס אלטרנטיבות ראויות אחרות. מעבר לזה שצריך מישהו שיסיים פוזשנים, העונה גם אין לגולדן סטייט את הפריבילגיה לחכות לפלייאוף עם ההרכבים והתרגילים הכי טובים שלהם. כל זה מזיז את הזרקור חזרה למקומו הטבעי - על סטף קרי. אגב, כל אוהד כדורסל שלא מתרגש לקראת ההתפתחויות האלה צריך לשאול את עצמו אם הוא בספורט הנכון.

האקס פקטור: דיאנג'לו ראסל. על הצד הכלכלי דיברנו. אבל לא מעט מהחששות לגבי החיבור הזה נוגעות להתאמה על הפרקט. ההגנה היא נושא נפרד, והווריירס יסתמכו על דריימונד יותר מתמיד שיחפה על צמד הגארדים הפותח. אבל התקפית יש כאן אחלה תירוץ לגעת בנקודה רחבה יותר.

נכון, אנחנו לא יודעים איך ראסל ייראה בהתקפה יותר דמוקרטית שמבוססת על הנעת כדור וקריאת מצבים. בעונה האחרונה, למשל, הוא לא שיחק הרבה פחות פיק-אנ-רול מאשר גולדן סטייט כולה (920 לראסל לעומת 995 לגולדן סטייט). אז מה. אתם יודעים מי עוד לא שיחק במערכת המורכבת שסיפקה לנו את הכדורסל הכי טוב בהיסטוריה? אף אחד. כלומר, אף אחד מחוץ לסן פרנסיסקו. שאלנו את אותן שאלות על דוראנט (להבדיל, בלה בלה בלה. הפואנטה עדיין תקפה).

כל מה שמאיירס וקר יכולים לעשות זה להביא שחקנים חכמים וטובים, ולקוות שהכישרון שלהם יאפשר להם להתאים את עצמם לשיטה קבוצתית שהיא קשה לא פחות משהיא מעצימה. כשההתקפה של גולדן סטייט זורמת, מדובר בפסגת הכדורסל. לא פחות מזה. להגיד שראסל אף פעם לא שיחק ככה זה טייק מובן מאליו ומיותר בעליל. אף אחד לא מבטיח שזה יעבוד (ובאמת שלא ממש נגענו בהגנה), אבל מבחינה התקפית הווריירס נותנים לעצמם את הצ'אנס המקסימלי.

תחזית נועזת: קרי יקלע 65 או יותר במשחק אחד. זה דורש צירוף ספציפי של נסיבות - קרי צריך להיות חם (דה!), במשחק מהיר שההגנות בו לא בדיוק נותנות את הטון. המשחק גם צריך להיות צמוד מספיק בשביל שקר ישאיר אותו על המגרש. שיא הקריירה של סטף הושג בהפסד לניקס ב-2013, כשתפר 54 נקודות בגארדן. אני מאמין שהוא יכול להתעלות על זה. אפילו במשחקי קדם העונה הוא לא מתאפק. קרי הוא גם הימור לא רע בכלל להוביל את הליגה בנקודות למשחק, ואם הווריירס יפתיעו וישיגו ביתיות בפלייאוף - כנראה ייצא לו מזה תואר MVP שלישי.

גזר הדין: הווריירס (כלומר בעיקר דריימונד, שלא פגש מיקרופון שהוא לא אהב) אומרים את כל הדברים הנכונים - על זה שהפסיקו לספור אותם, ושהם עדיין בעניינים. הגאווה תמיד שיחקה תפקיד בסגל הזה (הפעם אני לא מדבר רק על גרין). אבל העונה הרגילה ארוכה מדי בשביל שמוטיבציה חיצונית מהסוג הזה תחזיק אותם. הווריירס יתנו לעצמם קצת הפסקה, והנרטיב (המוצדק) יהפוך מהר מאוד למשהו כמו "עם קליי, אין יריבה שלא צריכה לפחד מאיתנו, עם ביתיות או בלעדיה". 35:47, מקום שביעי, והפסד בגמר המערב לקליפרס.