אוהב \ לא אוהב

קליבלנד בראונז? מאיפה הם צצו?? ואיך פתאום הניו יורק ג'איינטס, אותן עגלות שהפסידו לאריזונה וליוסטון, איך הם נמצאים שם, שלא לדבר על הג'טס שפתחו עונה עם 5:2?

פלייאוף טיים! רק בספורט המטורף הקרוי פוטבול עולים להם כל מיני תסריטים הזויים שאף אחד לא חשב לכתוב. את המבט הזה על הפלייאוף אתם תראו בעיניים משוחדות. זה לא הולך להיות ניתוח או הימור על הזוכה, לא יכולת או צורה. זה הולך להיות עניין של טעם, וכשמתעסקים בטעם לא לוקחים שבויים, לא נותנים להיגיון מקום. נא להדק חגורות, מבצע "אוהב, לא אוהב" יוצא לדרך.

קליבלנד בראונז – אוהב. בעצם לא סתם אוהב – חולה! אם יש קבוצה שיכולה לקחת שלושה משחקי חוץ ולהגיע לסן דייגו, זו הקבוצה. חבורה של חולי נפש שעושים הכל הפוך. כולם מנצחים בבית? הם יגיעו לפלייאוף דרך משחקי חוץ. הקוורטרבק נפצע? עם המחליף הם מרגישים יותר בטוחים. המשחק נגמר בניצחון? מישהו ידאג לזרוק שם קסדה ולהפסיד. הם חסמו שער שדה? הכדור לא עבר את קו ההתנגשות, היריב מנצח. את הקטע הבנתם – יאללה קליבלנד, מלחמה!

אוקלנד ריידרז – לא אוהב. קבוצת שש המילים – "אכלו לי, שתו לי, בלעו לי". ריץ' גאנון תמיד מועמד ל-MVP בסוף העונה הרגילה, ואז מגיע הפלייאוף. פעם זו הכרס של טוני סיראגוסה, פעם זה הפאמבל של טום בריידי, כל העולם נגדם. הקטע הכי מרגיז הוא שבעצם הם צודקים, אבל די מסתפקים בלבכות. תפסיקו, יא בכיינים, הביתיות שוב שלכם לכל אורך הדרך - תתחילו להביא קבלות.

טנסי טייטאנס – אוהב. משום מקום צומחת לה סינדרלה. כמו הרייבנס והפטריוטס של השנתיים שחלפו, גם הטייטאנס מסיימים חזק עונה רגילה שהחלה במאזן שלילי, ואם לשפוט מהניסיון לפי רמת הסיכויים הנמוכה שנותנים להם מחד לעומת כמות הסימפטיה שנשפכת עליהם מאידך, הטייטאנס מועמדים רציניים לסופרבול. סטיב מקנייר נותן הופעות הירואיות, אדי ג'ורג' חוזר לעצמו, ואי אפשר לא לחבב את החבר'ה מעיר הצלילים.

אינדיאנפוליס קולטס – לא אוהב, אחרי התלבטות קשה. הבעיטות של ואנדרג'אגט בקולוראדו, האנטי-סטאריות של מרווין האריסון ההגנה המתכתית שד'אנג'י סוף סוף הציב שם מפיחות תקווה שאולי נזכה לראות את פייטון מאנינג בסופרבול יום אחד. מצד שני, אדג'רין ג'יימס נעלם טוטאלית, השאיר את הנטל למאנינג והאריסון, וההתקפה שלהם פחות מוחצת ומבריקה.

פיטסבורג סטילרס – אוהב. בזכות טומי מדוקס, בזכות היינס וורד, בזכות אנטואן רנדל אל. אחד קוורטרבק שתפס את מקומו של קורדל "אני לוזר" סטיוארט, האחרים תופסים בהווה וקוורטרבקים בעבר. ובקבוצה שיש בה שלושה קוורטרבקים על הדשא, אתה אף פעם לא יודע מי יתפוס ומי ימסור את הכדור (לפלקסיקו בורס התותח, עוד סיבה לאהוב). רק שביל קווהר לא יכניס פתאום את קורדל, מכל סיבה שהיא, אחרת הם יעברו אוטומטית לטור השלילי.

ניו יורק ג'טס – אוהב (ואלוהים עדי שבדקתי שבבוסטון לא קוראים עברית). הם לקחו לנו את המקום בפלייאוף, הם ירוקים מגעילים, ובכל זאת: יש להם את צ'אד פנינגטון במקום ויני הגמל, קרטיס התחיל לחזור לעצמו ויין "זמן הכסף" תופס כל דאון שלישי, סנטנה מוס וצ'אד מורטון מתפתלים בין כל ערבוביה, הרמן אדוארדס איש נחמד, וצריך גם להיות נחמד לבוס, אחרת האייטם הזה לא יראה אור.

פילדלפיה איגלס – אוהב, למרות ההפסד בשבת. הלך מקנאב, בא דטמר, הלך דטמר, בא פילי. הקבוצה שסומנה כ"חבורת דונובן" המשיכה להתנהג כקבוצה (כן, קורט וורנר, כקבוצה) ושיחקה לפרקים פוטבול, שימו לב, הגדרה שלא ממש התאימה לאיגלס עד לעונה הנוכחית – מלהיב. ג'יימס ת'ראש וטוד פינקסטון מתאבדים על המגרש ואפילו דוס המאוס נותן 200 אחוז מעצמו. אל תתרשמו מההפסד בשבת, אנדי ריד נותן לעצמו הזדמנויות לתקן טעויות (כן, דייב וונסטד, לתקן).

טמפה ביי באקנירס – לא אוהב (וזו הגדרה עדינה). חבורה של פיות גדולים שמקשקשים מקשקשים ונופלים בשלבים המכריעים. אחד הרגעים המשמחים בפלייאוף יהיו לראות (שוב) את פרצופו ההמום של וורן סאפ יחד עם התירוצים המגמגמים של ג'ון לינץ' והפנים הרוטנות של קישון ג'ונסון, רגע אחרי שסיימו מוקדם מהצפוי את העונה. אחת הקבוצות הצעירות יחסית בליגה, סה"כ 26 שנה, מעולם לא זכו בתואר, כל הסימפטיה מגיעה להם, לא? לא!

אטלנטה פאלקונס – אוהב. בשלוש מלים: "כי מייקל ויק".

גרין ביי פאקרס – לא אוהב. עד יום ראשון הנטייה הברורה היתה אוהב. החדווה הילדותית של ברט פאברה (אתם והוא עצמו יכולים לקרוא לו פארב עד מחר, על החולצה רשום לו פאברה...), תושבי העיירה (שלהם בעצם שייכת הקבוצה), החבר'ה הדפוקים שיושבים ערומים בקור של מינוס 15 עם כובע בצורת גבינה על הראש. תענוג, אבל מה: הם שקרנים גדולים, כי ב"למבו" הם הכי טובים ובחוץ הם מתפרקים. וב"למבו" הם ישחקו רק משחק אחד בפלייאוף.

ניו יורק ג'איינטס – אוהב. ג'ים פאסל מרגיז לפעמים בקשיחות הניו יורקית שלו, אבל יש להם את ג'רמי שוקי, הדבר הכי רחוק באופיו מפאסל והשחקן הכי מלהיב בליגה, שרק בשבילו שווה לשלם כמה מאות דולרים לכרטיס. עם האדרנלין הבלתי פוסק של "ירמיהו המהמם", הדיוק של קרי קולינס והנשמה של טיקי בארבר, עם קורטוב של מזל, בנוסף לעובדה שיש להם תאקל העונה לשם רוזנטל – מה עוד נאמר?

סן פרנסיסקו – לא אוהב, ולא מהצורך ללכת נגד הזרם, אלא מהסיבה שהם לא הצליחו להעמיד בועט כמו שצריך, לא ניצחו את הקבוצות הבאמת חזקות בליגה ומסוגלים להפוך גם משחק נגד הבנגאלס לסרט מתח, שלא לומר אימה. חיבה קטנה בלב בגלל ג'ף גארסיה ותרל אוונס, השחקן והבדרן, ובכל זאת – שיתחילו לשפר את כל הנקודות החלשות לפני שנספור אותם.

סרט משובח: בראונס – ג'איינטס, איגלס – סטילרס

סרט בינוני: איגלס – ריידרז, טייטאנס – באקנירס

סרט אימה: ריידרז – באקנירס. ולו בגלל העובדה שאחת מהן תפסיק לבכות.