פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיר כאב

      צילום: GettyImages

      אביו הביולוגי התעלל בו, אביו המאמץ נהרג בתאונה, חברו הטוב ביותר מת מסרטן, ובין הפוטבול לכתיבת שירים להדחקת רגשות ודחפים, ריאן ראסל אף פעם לא מצא את עצמו - עד שהכריז על עצמו כביסקסואל. מסעו של ספורטאי מעורר השראה אל שורשי האמת והאהבה

      אני צריך להפסיק לחשוב על איך אעשה אותך שלי

      ולכתוב יותר

      אני צריך להפסיק לתכנן את עתידנו יחד

      ולכתוב יותר

      אני צריך להפסיק לדמיין את בננו בידיך

      ולכתוב יותר

      אני צריך להפסיק לחייך מהמחשבה עלינו

      זקנים ואפורים, יד ביד

      ולכתוב יותר.

      כי אני יודע, כמוך

      ששירים תמיד מחזיקים מעמד

      יותר זמן מאהבה.

      (מתוך "לכתוב יותר" / ריאן ראסל)


      הוא לא רוצה להיות פורץ דרך, אף שהדרך משתוקקת שמישהו כבר יפרוץ אותה; הוא לא רוצה לשאת דגל; השבוע אפילו הודה שהיה לו קל יותר לשמור את כל הסודות בפנים, מאשר להתמודד עם כל החשיפה הזאת. ובכל זאת, בגיל 27, ריאן ראסל הבין שהחיים הכפולים שחי לא באמת היו כפולים - הם היו מחולקים, במקרה הטוב, שני חצאים שלא ממש משלימים אחד את השני, שני חצאים שלא מסתכמים בשלם. בלית ברירה של ממש. הוא ידע מה עליו לעשות, מה הסיכוי היחיד שלו לחיות באמת, לאהוב באמת, להפסיק לפחד, להפסיק לרצות לחתוך את עצמו.

      בשבוע שעבר, פרסם ראסל מאמר מרגש ב-ESPN, ואמר את מה שלא היה מוכן להגיד למשך כל הקריירה שלו: אני ביסקסואל. הוא לא עשה זאת כדי להיכנס להיסטוריה, כדי להפוך לשחקן הפעיל היחיד באחת מארבע ליגות הספורט הגדולות בארצות הברית - NBA, MLB, NFL, NHL - המשתייך לקהילה הגאה. לא, ההיסטוריה היא בונוס. במשך כל חייו חשב שהדרך לשרוד היא לשתוק, להדחיק, להסתיר, ואולי היא באמת היתה. אבל כעת, ההישרדות מצריכה חשיפה, מצריכה לכתוב באתר הספורט הגדול והחשוב בעולם אותיות ומילים ופסקאות שגדולות הרבה יותר ממנו. אבל כדי להבין בדיוק עד כמה יוצאי דופן הדברים שריאן ראסל אמר, צריך קודם כל לעסוק בכל הדברים שלא אמר.

      שחקן הפוטבול ריאן ראסל (AP)
      המסע רק התחיל. ריאן ראסל (צילום: AP)

      כל מה שחשתי כלפיך

      פשוט עולה על גדותיו

      לבי היה אוקיינוס רחב

      במקום לקפוץ פנימה

      ניסית להכיל אהבה

      כמו לנסות לתפוס גל

      בתוך ספל.

      ("על אף הספל" / ריאן ראסל)


      בניגוד לספורט הנשים, שם העדפות מיניות כלל לא רלוונטיות - כשם שהן לא רלוונטיות, ולא צריכות להיות רלוונטיות בתחומים רבים אחרים - ספורט הגברים לא משופע, כאמור, באנשים שיצאו מהארון. במקרה הטוב (וגם הוא נדיר למדי), שחקן כזה או אחר יודה בנטיותיו המיניות אחרי הפרישה, אחרי שהוא כבר לא צריך להסתכן בכך שעצם ההודאה תביא לסיום הקריירה שלו, או תהפוך את מה שנשאר ממנה לקרקס תקשורתי, ואותו מטרה קלה לאנשים עם יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי אמפתיה ברשתות החברתיות.

      ג'ייסון קולינס, שחקן NBA לשעבר, יצא מהארון בעונתו האחרונה בליגה (2013/14), וזה ככל הנראה הכי קרוב שהיה בספורט האמריקאי להומוסקסואל מוצהר בקבוצה בכירה. מייקל סם, שיצא מהארון עוד כשהיה באוניברסיטה, אמנם נבחר בדראפט ה-NFL של 2014, וכבר היה בדרך להפוך לגיי הראשון בתולדות הליגה, אולם הוא לא זכה לשחק ולו דקה אחת על הבמה המרכזית. במהלך השנה שחלפה מאז הדראפט ההוא הספיק להיחתך מסט. לואיס, לחתום ולהיות משוחרר מדאלאס, ולהודיע על פרישה "מטעמי בריאות נפשית". הלחץ, אולי, היה גדול מדי. אולי מייקל סם לא היה מוכן להתמודד איתו, ואולי מי שלא היה מוכן להתמודד עם המצב היו הקבוצות, השחקנים, האוהדים, הליגה.

      כך או כך, זה היה המצב בשנים האחרונות. לפני 20 שנה, כשריאן ראסל היה ילד, המציאות היתה עגומה עוד יותר. את מה שהוא עושה כעת - להתייצב בגאון ולהוכיח שאדם יכול (שומו שמים!) להיות גם שחקן פוטבול וגם לאהוב גברים - אף אחד לא עשה בשבילו, ולא בשביל אף ילד אחר. עוד מגיל צעיר, ראסל היה שונה בנוף. בגיל שנה עבר ביחד עם אמו הרחק מאביו הביולוגי והמתעלל - מבאפלו לדאלאס, אבל הנזק כבר נעשה. "אני מתמודד עם כל הטראומה, הבעיות הנפשיות וחוסר הביטחון שנלווים לזה", כתב בבלוג שלו. שש שנים זכה לבלות עם אב חורג אוהב ואכפתי, מודל לחיקוי בעולם נטול מודלים לחיקוי, עד תאונת אופנוע קטלנית. ריאן ראסל היה בן שבע, ובכל זאת הספיק לאבד שני אבות.

      בטקסט "הפסיכולוגית שאלה אותי שאלה פשוטה" שפרסם בבלוג שלו וגם הוא, כמו מרבית הטקסטים האחרים, אוטוביוגרפי, כתב: "האם 'ההתחלה' היתה ההפלה שהתחננו שאמי תעשה כשהיתה בהריון איתי? האם 'ההתחלה' היתה כשאבי החורג מת על האופנוע ההוא, ריח האלכוהול מפיו חזק יותר מריח העור השרוף? אולי 'ההתחלה' היתה הסרטן שהתפשט בעמוד השדרה של חברי הטוב ביותר. או אולי אנחנו מדברים על סוג ההתחלה בה הלהב מתחיל בקצה המרפק שלי ואז יורד לבסיס כף ידי".

      הסרטן של חברו הטוב ביותר והרצון למות הגיעו מאוחר יותר. לצד ערימות של טראומות, הצליח ריאן ראסל הצעיר לאסוף גם שני נוגדנים בילדותו - שתי דרכים לרכך את כל הקושי הזה, שתי סירות הצלה: פוטבול, וכתיבה.

      היי, לא התראינו כבר זמן מה...

      מה שאומר שבקרוב תשוב

      אני מקווה שנהנית מזמנך לבד

      כפי שאני נהניתי

      אבל אני חושב עליך כל הזמן

      וזה מפחיד אותי כמה התרגלתי לכך שאתה בחיי

      (מתוך "מכתב לדיכאון שלי" / ריאן ראסל)


      שתי סירות ההצלה המדוברות היו כמו שני קווים מקבילים שאף פעם לא היו אמורים להיפגש. לחבריו השונים בקבוצות הפוטבול לא יכול היה להגיד שהוא כותב - כותב שירה, ליתר דיוק, מחשש שייתפס כנשי, אז הוא עשה זאת בהיחבא וגילה מה שכותבים רבים מגלים, בין אם הם בני 7 או 70: שלהעלות דברים על הכתב עוזר לעבד אותם, להבין איך אתה באמת מרגיש ומה אתה באמת רוצה לעשות בקשר לזה. הדף היה כמו החבר הטוב ביותר שלריאן ראסל לא היה בצעירותו, כמו האב שכבר לא יהיה, כמו הפסיכולוגים אליהם יתחיל ללכת רק בגיל מאוחר יותר. הדף לא שפט אותו, לא היכה, לא צחק עליו. בבלוג שלו, שעוסק הרבה יותר בכתיבה מאשר בפוטבול, ערך בחודשים האחרונים שלל תרגילי כתיבה לקוראיו - הנה נושא, הנה דף ועט או מקלדת, צאו לדרך - כי כתיבה, מבחינתו, היא לא פלסטר אלא הורדה של פלסטר, אוורור הפצע, התעסקות בו כדי לתת לו אפשרות אמיתית להחלים.

      אם השירה היתה דרך לשמור על איזון נפשי כלשהו, הפוטבול היה כרטיס יציאה החוצה, הסיכוי היחיד שראה להשיג מלגה לאוניברסיטה, לפרנס משפחה, לבנות לעצמו חיים ראויים. ואכן, מכללת פרדו היא זו שהגישה את המלגה ובמהלך תקופתו בקולג'ים, הרחק מהבית, החל להתנסות בסקס עם שני המינים. אלא שהתקופה היתה תקופת מייקל סם שהזכרנו קודם לכן, ולאחר שראסל ראה כיצד היציאה מהארון "היטיבה" עם הקריירה וחייו של מי שאמור היה להיות שחקן NFL ראוי לכל הפחות, החליט שהוא עצמו יישאר בו - לפחות בתקופה הקרובה. "לנסות להגיע ל-NFL זו חוויה כל כך אינטנסיבית שהייתי צריך להקריב את עולמי הפנימי ואת האושר האישי שלי", כתב ב-ESPN. "התביישתי במי שאני. התפללתי אינספור פעמים לאלוהים שייקח ממני את החלק הזה. התביישתי לאהוב נשים כי ידעתי שאני יכול גם לאהוב גברים. נשארתי ער כל כך הרבה לילות מתוך פחד שיעלו עלי, שהספורט המקצועני ידחה אותי על איך שנולדתי. שיקרתי לעצמי בכל הזדמנות שהיתה לי".

      כשבלוגר ידוע עשה אחד ועוד אחד בהתבסס על מספר פוסטים באינסטגרם וחשד שראסל בעצם יוצא עם גבר, שחקן הפוטבול נתקף חרדה: זו עלולה להיות סוף הקריירה שלו. הוא התחנן בפני הבלוגר שלא יחשוף אותו, דיבר על סבא וסבתא שבוודאי לא יידעו כיצד להתמודד עם החדשות המרעישות, ולבסוף קיבל את מבוקשו. הבלוגר הסכים, אבל הדגיש בפני שחקן הפוטבול שעליו להיזהר מעתה והלאה. "תנו לזה רגע לשקוע", כתב ראסל ב-ESPN. "באף עולם להיות זהיר אמור להגיד לא להיות עצמך. הקריירה שבחרת לא אמורה להכתיב את החלקים שבחרת לאמץ בעצמך".

      באוניברסיטת פרדו פגש גם את האיש שהביא בסופו של דבר לשינוי הגדול של חייו. ג'ו גיליאם, חברו הטוב ביותר, שיחק גם הוא פוטבול וכשראסל הביט בו הוא הרגיש כאילו הוא מביט במראה. הם חיו בדיוק את אותם חיים, עד שהם לא: ב-11 בספטמבר 2018, ג'ו גיליאם מת מסרטן וריאן ראסל נותר בחיים שלא ממש היו חיים. הוא בלע את האינסטינקט שבלע פעמים רבות קודם לכן ואגר את הכל בפנים - האבל ריסק אותו, התחושות כאילו העולם אקראי ולא הוגן שברו אותו, ובכל זאת חמור מכל היה הדיכאון שתקף אותו כשהתעקש לאגור את הכל בפנים, מעצם היותו (א') גבר, (ב') שחור ו(ג') שחקן פוטבול.

      "הדבר הכי חמור שעשיתי מאז שאיבדתי את חברי הטוב ביותר היה לא לחלוק את כאב הלב המרסק שחשתי", כתב בבלוג שלו. "אם אתה לא מדבר עם אף אחד, לא רק שהאבל יאכל אותך, ההתבודדות תהפוך את האבל לגרוע יותר. להתחיל לדבר עם מישהו זה החלק הכי קשה, אבל זו הדרך היחידה להתמודד עם אבל ודיכאון במצבים הללו". ראסל עשה, עושה ועוד יעשה שירות ענק לקהילה הגאה עם היציאה המדוברת מהארון, אבל היציאה מארון הדיכאון, מארון הדחקת הרגשות המצ'ואיסטית כל כך, חשובה ומעוררת השראה לא פחות. "אני רוצה שגברים ישימו לב לחלק הבא. להיות עצוב על אובדן יכול להיתפס כמביך, כרגש שצריך להדחיק... לא משנה מה הסיבה לכך שאתה מונע מעצמך את הזכות להיות אנושי, חשוב להבין שאתה עושה יותר נזק מתועלת. להדחיק לא עוזר לרגשות להיעלם, זה פשוט מעכב את התגובה".

      תחילה, עוד לפני שהודה שהוא זקוק לעזרה והחל ללכת לטיפול נפשי, העזרה של ראסל הגיעה בדמות אלכוהוליזם. כמו הדחקת הרגשות, כך גם השתייה בסך הכל עיכבה את הכאב והצער, ולא באמת העלימה דבר. מותו קורע הלב של גיליאם היה טוב רק בכך שהוא טלטל את ריאן ראסל כל כך חזק, עד שהבין שעליו לחיות את חייו בצורה אמיתית יותר, לאפשר לכאב להיכנס, לספקות, לפחדים, כדי שבשלב מסוים יוכלו להיכנס גם האושר והאהבה ותחושות ההגשמה העצמית. את האלכוהול החליפה בין היתר כתיבה (לפני מספר חודשים הוציא לאור ספר שירה בשם Prison And Passion) ותחושת שליחות, לא פחות. "הסיפור שאני מעוניין לספר הוא על גברים צעירים והרגשות שלהם", סיפר לאתר GoldandBlack על הרומן שהוא מנסה לכתוב. "אני רוצה לדבר על גברים צעירים מאוהבים, על הרגשות שלהם, על בריאות נפשית, דיכאון ואיך הוא משפיע על גברים... יש לך מספיק אויבים בעולם, אתה לא צריך להיאבק גם בעצמך".

      "לא משנה מה הסיבה לכך שאתה מונע מעצמך את הזכות להיות אנושי, חשוב להבין שאתה עושה יותר נזק מתועלת. להדחיק לא עוזר לרגשות להיעלם"

      ריאן ראסל טמפה ביי באקנירס (AP)
      (צילום: AP)

      תשכחי את האבחנה, העצמות השבורות והסמים

      CTE הוא לא PTSD

      והייתי בוחר בחצי-החיים הללו שוב ושוב

      אל תבכי אמא

      פוטבול זה לא מלחמה

      (מתוך "פוטבול זה לא מלחמה" / ריאן ראסל)


      על אף החיים הכפולים וכל הדברים שלא יכול היה להגיד ולעתים גם לא להרגיש, הקריירה הספורטיבית של ריאן ראסל הלכה בכיוון הנכון בהתחשב בנסיבות ובציפיות: הוא נבחר בסיבוב החמישי של דראפט 2015 על ידי דאלאס, לאחר ששוחרר מהקאובויז מצא בית חדש בטמפה ביי, שם שותף בשמונה משחקים בעונתו הראשונה וב-14 בשנייה, שהיתה הטובה ביותר שלו בליגה. פציעה וניתוח בכתף הובילו בסופו של דבר לשחרורו ולטענתו הן גם הסיבות העיקריות לכך שהחמיץ את כל העונה שעברה, ולכך שעדיין לא מצא קבוצה עם פתח העונה הנוכחית. באוגוסט האחרון נבחן אצל אחת הקבוצות, ובעוד ראיון העבודה לא הוביל לעבודה, הוא כן הוביל להחלטה חד-משמעית: ההדחקות והסתרות הגיעו לסיומן.

      אף שלא שיחק למעלה משנה, ריאן ראסל משוכנע שהקאמבק לליגת הפוטבול הטובה בעולם הוא בסך הכל עניין של זמן, שגם בגיל 27 שיאו עוד לפניו. יכול להיות שהוא צודק, אבל אל הפציעה, הניתוח והיכולת שהציג עוד קודם לכן הצטרפה כעת סוגיה חדשה, בין אם ירצה בה או לא, שתשפיע (לרעה או לטובה) על הקבוצות שישקלו את החתמתו. "היום יש לי שתי מטרות: לחיות את חיי בפתיחות, ולחזור ל-NFL", כתב ב-ESPN. "אני רוצה להיות מסוגל לחיות את החלום בשבילו עבדתי כל חיי, ולהיות לגבי האדם שתמיד הייתי. שני הדברים הללו לא אמורים לסתור אחד את השני".

      בארצות הברית נטען השבוע כי פחות מעשרה שחקני פוטבול בדימוס יצאו מהארון אחרי קריירת המשחק שלהם. אחד מהם, ריאן אוקלהאן, שליווה את ראסל בהחלטתו, טען שיש לכל הפחות הומוסקסואל או ביסקסואל אחד בכל קבוצה - קביעה כלל לא מופרכת בהתחשב באחוזים היחסיים באוכלוסיה שמחוץ ל-NFL. "אני פשוט רוצה להראות לספורטאים צעירים שזה בסדר להיות בדיוק מי שהם", אמר ראסל לאתר "פרייד סורס". "ואם אתם מגיעים לאמת שלכם בקצב שלכם, גם זה בסדר. יש לכם מקום בעולם הספורט".

      השאלה אם לריאן ראסל יש מקום בעולם הספורט, ולשאלה הזו עדיין לא התקבלה תשובה. כך או כך, את הניצחון הגדול של חייו כבר השיג: הם כבר לא כפולים, אלא בסך הכל עוד חיים, של עוד בנאדם, עם רגשות ואהבות ומקצוע. אהבה היא אהבה. חיים הם חיים.