את שריקת הסיום אשר בישרה על עלייתה ההיסטורית הראשונה של אוניון ברלין לבונדסליגה הנשיא דירק ציגלר פספס. הוא היה בשירותים - הגוף לא הקשיב לו ברגע האמת. לכן, כאשר חזר ליציע, הוא כבר ראה את כל הקהל נוהר לכר הדשא על מנת לחגוג את ההישג המופלא, ומיהר מיד להצטרף אליו. ציגלר רקד וצהל כמו אוהד מהשורה, כי זה בדיוק מה שהוא - אוהד פשוט מהשורה. ראשון בין שווים. הוא הנשיא מאז 2004, אבל אהבתו לאוניון עתיקה הרבה יותר. "חיכיתי ליום הזה במשך 40 שנה, ועכשיו אני לא יכול להאמין שזה קרה. זה מרגיש לא מציאותי", הוא תהה.
מפחדים לאבד את הזהות
המטרה הושגה מוקדם מהתוכניות של ציגלר, כי הוא הגדיר את 2021 כיעד, אולם עצם השאיפה לא היתה מובנת מאליה מבחינת אוהדים רבים. כפי שאמר לפני מספר שנים יאקוב רוסלר, מראשי תנועת האוהדים: "העליה תציב בפנינו אתגרים קשים במיוחד. נרצה לשמר את רוח המועדון, ולעשת את הכל בדרכה של אוניון, וזה ממש לא טריוויאלי. האינטרסים עלולים להתנגש, ונצטרך לעשות בחירות חכמות". הם השתוקקו לעלות ולהיות שם ביחד עם השמות הגדולים, אך בה בעת חששו מכך מאוד. הם רוצים להיות בבונדסליגה, אבל ממש לא רוצים להיות דומים ליתר הקבוצות בבונדסליגה. הם מיוחדים, והייחוד הזה חשוב להם פי מיליון מהצלחה על המגרש.
יש בגרמניה מועדון מיוחד נוסף אשר מושך תשומת לב של האוהדים הנייטרלים ומפורסם הרבה יותר מחוץ לגבולות המדינה - סט. פאולי. ממבט ראשון, יש דמיון לא מבוטל בינה לבין אוניון ברלין, אבל ניתוח מעמיק קצת יותר מגלה הבדלים עצומים. במובן מסוים, הם הפכים. בסט. פאולי מחצינים אג'נדה פוליטית מובהקת - זהו מועדון של אנרכיסטים שמתנגד לדרך החשיבה המקובלת. הוא מעוניין לשדר התרסה, גם אם במובן החיובי של המילה בדרך כלל. אוניון מקדשת שיתוף, משפחתיות ופתיחות. כולם מוזמנים לבוא ולקחת חלק. הדעות הפוליטיות לחלוטין לא רלוונטיות, והאג'נדה הפוליטית מוצנעת ברמת ההנהלה. ביציעים נוהגים לומר: "אוהדי אוניון הם אוסף של אנשים שונים לחלוטין אשר בחרו להתאהב במועדון אחד". לעתים, המועדון הוא הדבר היחיד שהם מסוגלים להסכים עליו, אבל האהבה המשותפת הזו גורמת להם לאהוב גם זה את זה. זה החיבור שבונה את הקהילה.
"תפילו את החומה"
זה לא אומר שאין רקע פוליטי לקיומה של אוניון. היא צמחה במזרח גרמניה, ובה כל דבר היה קשור לפוליטיקה, כי מי שלא הזדהה עם המשטר הקומוניסטי סווג אוטומטית כחשוד בבגידה. וזו הרי בדיוק הרוח המקורית של אוניון - חופש מוחלט מהשפעת המשטר. שטאזי, המשטרה החשאית הידועה לשמצה, רצתה לשלוט גם בכדורגל במזרח גרמניה, ולשם כך הוקמה דינמו ברלין המושחתת. בתמיכתו של ראש הארגון אריך מילקה, היא היתה הכוח המוביל בעיר ובמדינה. אוניון ניסתה לשרוד בתנאים בלתי אפשריים ולהוות אלטרנטיבה עבור אוהדי הכדורגל האמיתי והטהור.
"לא כל אוהד אוניון מתנגד למשטר, אבל כל מתנגד למשטר הוא אוהד אוניון", היה הפתגם המפורסם באותם ימים. קריאה נהדרת נוספת משנות ה-80 היתה "תפילו את החומה" - היא נשמעה מהיציעים בכל ביצוע של כדור חופשי לשער היריבה. הרמז לחומת ברלין היה ברור כשמש, אבל השוטרים היו חסרי אונים. אפילו המשטר האכזרי ידע שאי אפשר לשלוח את כל אוהדי אוניון לצינוק. אפשר רק להתנכל למועדון בכל דרך אפשרית. לא מפתיע, אם כך, כי נכון לרגע היעלמות האימפריה הקומוניסטית ואיחוד גרמניה, שקעה אוניון בליגה השנייה במזרח, אך זה לא הפחית את רמת הנאמנות של אוהדיה.
השאיפה לעצמאות נשמרה גם בגרמניה המאוחדת. אוניון אולי היתה אנטי-שטאזי, אך האוהדים אוהבים להצהיר: "לא ניתן למערב לבלוע אותנו". הקומוניזם אולי פסול, אך אסור גם להפוך את הכדורגל לעסק ולמסחר אותנו. על הנשמה הטהורה של הכדורגל צריך לשמור מפני כוחות השוק נטול הרגש, ולכן עשה מועדון מאמץ עילאי כדי לשמר את אופיו. הוא היה הדבר הכי מערבי במזרח, אבל בעשורים האחרונים הוא הדבר הכי מזרחי במערב. הרטה ברלין, שמוקמה תמיד בחלק המערבי של העיר ושיחקה בבונדסליגה בימי מערב גרמניה, כלל אינה שייכת למזרח. אוניון היא מזרח ברלין האמיתית.
לעודד באיצטדיון שבנית בעצמך
בימים אלה, על רקע המצוקה הכלכלית, מתעצמות התנועות הניאו-נאציות ברחבי מזרח גרמניה, ומועדונים רבים סובלים מאולטראס המזוהים עם ימין קיצוני. אוניון ברלין משדרת בדיוק את ההיפך. זה לא אומר שאין לה אוהדים מהימין, כי היא הרי הפסיפס של החברה. לעתים יש אף תקריות חמורות, כמו הציוץ האנטישמי הבזוי שהפנה בטוויטר אוהד אוניון לעברו של אלמוג כהן בעונה שעברה. אלא שכאן מדובר במיעוט אשר מוקצה על ידי הרוב השפוי - והרוב השפוי בא לאיצטדיון כדי ליהנות. הם ממש לא קדושים, אבל יש איסור לא רשמי לקלל את השחקנים הביתיים. כל אחד מהם מוגדר כ"אלוהי הכדורגל" וסופג אהבה מהקהל.
אין להם אקדמיה, ואין שחקני בית אמיתיים. הם לא מתיימרים לגדל אלילים מקומיים, וכולם באים מבחוץ. ובכל זאת, כל שחקן שמגיע יודע כי אוניון היא משפחה. הם מצטרפים אליה באופן זמני, בעוד האוהדים הם הריבון. והאוהדים האלה מוכנים לעשות הכל למען המועדון האהוב. אם צריך, הם ימכרו את דמם, תרתי משמע. ב-2004 נקלעה אוניון למשבר כספי שאיים על המשיך קיומו, וההתאחדות דרשה ערבויות בגובה 1.5 מיליון יורו. אז האוהדים הלכו לתרום דם, והעבירו את התמורה שקיבלו למען הצלת הקבוצה. זה לא עזר לגייס את כל הסכום, כמובן, אך ההד התקשורתי שנוצר עזר להביא משקיעים.
בחלוף ארבע שנים, התברר שהאיצטדיון הביתי בעל השם החינני "האיצטדיון ליד בית היערן הישן", הגיע למצב תחזוקה בלתי נסבל ודרש שיפוץ. בהיעדר תקציב נאות, האוהדים התנדבו לשפץ אותו בעצמם. כ-2,500 חברי מועדון הגיעו בבוקר ובערב, לפני ואחרי העבודה, כדי לבצע את העבודות. לא לכולם היה ניסיון בתחום, אך כל אחד תרם את חלקו. היום, כאשר הם עומדים ביציעי העמידה המפורסמים, הם זוכרים שהם בנו אותם בעצמם. קשה לדמיין תחושת שייכות חזקה יותר. שחקנים ומאמנים באים והולכים, אבל אוניון היא האוהדים.
מאות ספות באיצטדיון
גם סיפור בניית האיצטדיון זכה לחשיפה משמעותית בתקשורת, ובהנהלת אוניון הפנימו עד כמה הכוח הזה עשוי להיות משמעותי. הם החליטו למנף את המועדון, לחזק את המיתוג שלו כדבר הכי אותנטי בעולם הכדורגל, ולקדם בעיקר את ערך האהבה למשחק. הרעיונות היו מקוריים, והמוצלח ביותר יושם במהלך מונדיאל 2014, כאשר האיצטדיון הפך לסלון עבור כל מי שחפץ בצפייה משותפת במשחקים מבלי לוותר על נוחות. האוהדים הביאו לדשא כ-750 ספות, נשכבו עליהן ונהנו מכדורגל. התמונות הופצו ברחבי העולם ברשתות החברתיות, ואוניון התפרסמה מאוד מחוץ לגרמניה. כעת עקבו אחריה בכל מקום על הגלובוס וייחלו להצלחתה.
גם המשחק הראשון ההיסטורי בבונדסליגה לווה בביצוע רעיון שיווקי נפלא שהדגיש את הקשר בין הקהל למועדון. "לא כולם זכו לחיות עד עכשיו", אמר ציגלר, ואוניון יצאה במבצע הדפסת דיוקנים של האוהדים המתים. קרוביהם הביאו את התמונות ליציעים לפני שבועיים, והרגישו שהם מאפשרים לאהוביהם לחוות את הרגע שנגזל מהם. ואולי זה נגמר בתבוסה 4:0 ללייפציג, שנואת נפשם שמוגדרת על ידם כמועדון מלאכותי נטול נשמה, אבל זה לא ממש משנה, כי המסר החשוב ביותר הועבר שוב ביציע.
במחזור השני השיגה אוניון נקודה ראשונה וכבשה שער ראשון, בתיקו 1:1 באוגסבורג. במחזור השני חיכתה לה בכורה ביתית מול יריבה אמיתית ואותנטית ממערב גרמניה. בורוסיה דורטמונד, אשר סיפור האהבה שלה עם הקהל מיוחד בפני עצמו, הגיעה לביקור, ומזרח ברלין לבשה חג. לתוצאה החיובית, עם זאת, הייתה חשיבות משנית. הריגוש הוא שם המשחק.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
