הלוזרים האמיתיים: אני ואתם

גברי לוי גאון. הוא איש של פתח-תקוה האדומה, זו של מפא"י, ובשיטה האדומה הוא עלה לגדולות. מושגים שאפשר לכרוך בשמו: מרכז הפועל, כינוס הפועל, הסתדרות, התאחדות, עסקנים, ייפויי כוח, אוברקוביץ', חברת חשמל, ריקודי עם. בתוך הממסד האדום הוא פרח. אבל לא זה מה שהופך אותו לגאון. כאלה היו גם אחרים.

מה שעושה את גברי לוי לגאון זו היכולת שלו להחליק כמו דג-נחש לתוך מוסדות הכוח הישראליים החדשים, האלטרנטיבים, שהשתלטו על העסק בעשור האחרון. מושגים רלבנטיים: זכויות שידור, כסף, רייטינג, כסף, בעלות פרטית, כסף, לוזונים, כסף. חמקמק וחלקלק מאין כמותו, מצליח הדג-נחש גברי לוי לשגשג גם בעולם החדש, מנווט את עצמו עם הזנב בהתאם לשינויי הזרם. איכשהו, גם פה, הוא בראש להקת הדגים.

והמים, בשני המקרים, לא מי נהר צלולים הם. מים דלוחים. מי הקומבינה, עצימת העיניים, הטשטוש, הטיוח, הטריק, השטיק, ה"חברים", ה"קשרים", ולעולם לא תדע מה כשר ומה מסריח, ולמה זה מריח כמו שזה מריח. אבל מה שבטוח: גברי לוי שם, מנצח על הלהקה.

גברי לוי לא לוזר. לפחות בינתיים, לפי השיטה הרווחת פה, הוא ווינר. הלוזרים הם אנחנו. אוהדי הכדורגל. לא נוח, אבל אין מה לעשות: כל עוד מר לוי יושב במקומו, אז במשחק הזה, שבינינו לבינו, המפסידים הם אנחנו. נכון, כללי המשחק נראים לעיתים לא הוגנים: נדמה שהכוח שבידינו זעיר לעומת זה שמצוי בידי מר לוי והחברים שלו, המקושרים אליו, הכפופים לו, המנשקים לו, הסמוכים לצלחתו ואחרים. ובכל זאת, הלוזרים זה אנחנו.

למה? כי הצעקה שלנו שקטה. צעקה של פחדנים. יש מעט מגזרים בישראל בעלי פוטנציאל כוח ציבורי כמו זה של חובבי הכדורגל. גם אם נעריך את שיעור אוהדי הכדורגל פה ב-15 אחוז בלבד מכלל הציבור (הרייטינג מראה מספרים גדולים יותר), מדובר במפלגה עם 18 מנדטים, שבאים כמעט מכל שכבות האוכלוסיה. רובו של הציבור הזה מבלה חלק גדול מזמנו הפנוי בצפייה במשחקי כדורגל, קריאת מדורי הספורט, מעקב אחרי חדשות ספורט, שיחות על כדורגל ועוד פעילויות כורסה מהסוג הזה. עבור מאות אלפי ישראלים, אולי יותר, הכדורגל הוא מרכיב מרכזי בחיים, בעל השפעה לא מעטה על איכות שעות הפנאי שלהם.

אבל "איכות חיים" היא מושג זניח בישראל. זכותנו לחיים טובים ונקיים מגומדת באופן קבוע על-ידי פוליטיקאים ובעלי אינטרס אחרים, שתמיד יציבו על הכף השנייה שאלות "הרות גורל", כאילו יש סתירה אמיתית בין השניים. ואנחנו, כמו תמיד, מתכופפים, כי הרי מה היא זכותנו לאיכות חיים מול איזו "זכותנו על הארץ", שתצדיק את סלילת כביש חוצה מעלה-מישמש.

נדמיין אסיפת בחירות קטנה עם פוליטיקאי שמבקש להיות מועמד לכנסת (ונניח שהיא לא במסעדת "אריאנה"). עכשיו שלב השאלות. הנה מישהו מרים את היד, ושואל: האם לאדוני יש תוכניות לשינויים בהתאחדות לכדורגל? האם הוא יפעל לסילוקו של גברי לוי? מאות גבות, רבות מהן של אוהדי כדורגל, יתרוממו בבת אחת. אה? זה מה שחשוב פה? לשאול על מיסים זה בסדר, על מעמד האישה זה חשוב, בעיות תחבורה נוגעות לכולנו, אבל כדורגל? התאחדות? גברי לוי? השתגעת? הפוליטיקאי עצמו, סביר להניח, לא יבין מה השואל רוצה מחייו.

אנחנו לוזרים, כי אנחנו מתביישים בעצמנו. מתביישים לקום ולהגיד: כן, כדורגל חשוב לנו (כמעט) כמו כל דבר אחר. כן, המשחק הזה עם ה-22 שרודפים אחרי כדור הוא ענין מהותי בחיינו, ממש כך, מהותי, ולכן אנחנו דורשים שינוהל כמו כל ענין מהותי אחר: במקצועיות, ברצינות, באחריות, בשקיפות, בהגינות. זכותנו לקום ולהכריז: אם ניהול הגוף המרכזי של הכדורגל, ההתאחדות, מריח חרא, גם לחיים שלנו נדבק אותו הריח, ולזה אנחנו לא מוכנים. זכותנו לקום ולצעוק, בכל הזדמנות ובכל פינה: מושחתים, נמאסתם! מחאות ציבוריות מהסוג הזה הוליכו הביתה, וגם יוליכו, אנשים בעלי עור עבה אפילו מזה של גברי לוי.

על חולשתה של הצעקה שלנו יעידו, שוב, הפוליטיקאים. דווקא הם, הפופוליסטים, שמוכרים לציבור הבטחות מכל סוג ומין, כמעט ולא דנים בענייני הכדורגל. ולא בגלל שיש להם משהו נגד ספורט – הם הרי רצים לברך אחרי נצחונות באירופה או מדליות אולימפיות – אלא משום שהם לא מודעים לגודל הבאסה שלנו. הם כמעט לא שומעים אותנו. כי אנחנו לוחשים.

ראשון להעיד על כך יהיה מתן וילנאי, לשעבר שר הספורט. וילנאי הגיע לתפקיד כשהוא חסר מושג לגבי המתרחש (עוד הוכחה לחולשת הצעקה שלנו), אבל החל ללמוד במהירות את השטח, וגילה שני דברים שהדהימו אותו. האחד, עד כמה נוגע הספורט לליבם של כל-כך הרבה אנשים פה. השני, באיזה אופן מרושל העסק מנוהל. למרות דיבורו האיטי, וילנאי מבין מהר. במגבלות הכהונה הקצרה שלו ובעיות החקיקה, הוא הצליח להתחיל מהלך לניקוי ההתאחדות לכדורגל. למרות האהבליות לכאורה שלו, וילנאי לא טמבל. הוא הבין כמה פופולריות יעניק לו המאבק בגברי לוי. פופולריות סודית אמנם - אנחנו הרי מתביישים להודות בקול שזו סיבה לבחור בפוליטיקאי - אבל היא בטח לא הזיקה לו בפריימריז לעבודה, אותם סיים במקום הראשון.

בעקבות וילנאי הלכו גם היועצים של שרון, שהביאו אותו לפגוש את נציגי ועדת סטרשנוב. גם לימור לבנת, השרה החדשה, מנסה להיכנס במהירות לעניינים, וגם כמה חברי כנסת מבינים את חשיבות העסק. בשנה האחרונה, במידה רבה בזכות וילנאי, הכדורגל התחיל להידחק פנימה אל תוך ענייני השעה. ולמרות זאת, איזה מועמד בפריימריז דיבר עליו בקול כענין חשוב? איזו מפלגה מציעה לעשות מעשה למען סדר חדש בהתאחדות לכדורגל? (טיפ ליועצי המפלגות למיניהם: סעיף בנוסח הזה במצע המפלגה אולי לא יעביר אליכם מצביעים, אבל יוסיף לא מעט לאמון של ציבור גדול בכם).

עולם הכדורגל הוא מראה דו-כיוונית למציאות החברתית בישראל. מושגים משותפים: הפרטה, קפיטליזם, אלימות, קומבינות, שחיתויות קטנות וגדולות. עבור אוהדי הכדורגל, ניקוי ההתאחדות והפיכתה למוסד המנוהל באופן אחראי, מסודר והגון, יהיה ענין משמח מאוד, אבל חשוב מזה - הוא יהיה בשורה אופטימית לשאר תחומי החיים. אם את ההתאחדות יצליחו לנקות, אנחנו אומרים לעצמנו, אז באמת הכל אפשרי.

אבל אנחנו צועקים חלש מדי, משפיעים מעט מדי. הצעקה שלנו כמעט לא יוצאת מתחומי הגטו של הכדורגל - תוכניות הספורט בטלוויזיה וברדיו, מדורי הספורט בעיתונים ואתרי הספורט באינטרט. קולנו כמעט לא נשמע בתוכניות האקטואליה בתקשורת האלקטרונית, דעותינו כמעט לא מובעות בעיתונות הכתובה שמחוץ למדורי הספורט. מתי לאחרונה ראיתם מאמר במדור הדעות בעיתון שעניינו ניהול הכדורגל פה? מתי ראיתם מכתב כזה למערכת? על מאמר מערכת אין מה לחלום.

תמיד רצינו להיות שחקני כדורגל, אבל לא יצא. ובכל זאת, אנחנו שותפים למשחק חשוב אחד: גברי לוי (ומקורביו) נגד שאר העולם. אנחנו זה שאר העולם. כל עוד גברי לוי, או דומה לו, עומד בראש ההתאחדות, וכל עוד ההתאחדות מנוהלת כפי שהיא מנוהלת - הוא המנצח ואנחנו המפסידים. הוא הווינר ואנחנו הלוזרים.

הקרב לא קל. לך תזיז את הגאון מפתח-תקוה מתפקידו רב הכוח. אבל אנחנו, בינתיים, אפילו לא מפסידים בכבוד. פשוט מתבזים בפניו שוב ושוב. אף אחד מאיתנו לא יכריע לבד את המשחק הזה, אבל כל אחד יכול לתרום למאמץ הקבוצתי. התפקיד שלנו קשה אבל פשוט: לצעוק את הצעקה, ולא בלחישה, בכל מקום ובכל הזדמנות. בעבודה ועם חברים, ברדיו ובעיתון, מול חברי הכנסת ומול השרים: אנחנו דורשים התאחדות נקייה, בדיוק כמו שאנחנו דורשים כנסת נקייה. ויותר מזה: כל עוד ההתאחדות מריחה רע, עבורנו גם המדינה מריחה רע.

אולי, בזכות הצעקה שלנו, תהליך הניקוי שהתחיל להסתמן פה לאחרונה, יתחזק ויתעצם בשנה הקרובה. אולי ב-2003 נראה עד כמה לכולנו נשבר מהסירחון הכללי. בסופו של דבר, זה בידיים שלנו. אנחנו אלה שנקבע האם אנחנו עדיין אותם הלוזרים, שסותמים את האף וצועקים בלחש, או שהחלטנו להרים את הראש ולהפוך סוף-סוף לווינרים.