חלק לא מבוטל ממי שצלחו את הכותרת המרגיזה והמשיכו לקרוא עד כאן מן הסתם משוכנעים שזה מן הסתם עוד ניסיון נואל ונכלולי של כותב שורות אלו להטיל עוד קצת רפש על המדים הצחורים של הקבוצה המלכותית ממדריד, אחרים ייחסו בוודאי את האנטי-פתיה הזאת לאנטי-ברזילאיות גרידא, והיתר בטח יתמהו מי זה האידיוט שבוחר לבחור ל"לוזר השנה" דווקא את הכוכב הכי גדול של השנה, את השחקן הכי עטור-תארים ומשופע הכיבודים של 2002?
ובכן, האידיוט הזה הוא אני. אותו אידיוט שחושב שהפרסים האלו יתגלו בסוף כמשקולת שתכביד על רונאלדו ותביא לשקיעתו, ואותו אדיוט שכתב לפני כמעט ארבעה חודשים את השורות הבאות: "... רונאלדו הוא שחקן מדהים, וירטואוז אמיתי של כדורגל, מבקיע מחונן שהכשרון המיוחד שלו היא יכולתו למשוך אליו את ההערצה של מיליוני אוהדים, מכל רחבי העולם. מיליונים, שאוהבים אותו לא רק בגלל השערים שהוא מבקיע או הדרך הנונשלנטית שבה הוא חולף על פני שחקני הגנה, אלא בגלל החיוך הביישני שלו, שחושף תמידות את הרווח המצחיק בין שיניו ובגלל החולשות הכל-כך אנושיות שנתגלו אצלו בהתמוטטות ההיא בפאריז ובפציעות הנוראיות שאיימו לשים קץ לקריירה הספורטיבית שלו... אולם הדרך שבה ניהל לאחרונה רונאלדו את המעבר שלו לריאל ובעיקר המידה שבה הוא השיב לאוהדי אינטר (וראשי המועדון) על הערצתם הממושכת והנאמנה אליו, גרמו לסדק רציני מאוד בשריון הנוצץ של הפרסונה הציבורית שלו. כעת לא רק אוהדי אינטר מקללים אותו, ולא רק אוהדי בארסה ואתלטיקו מדריד מייחלים לכישלונו... זאת משום שרונאלדו הצטייר כאופורטוניסט בוגדני שלא גילה נאמנות למועדון שתמך בו בשעותיו הקשות, אחד שפיו ולבו אינם שווים...".
רונאלדו, שכנראה ביצע את המהלך בלחץ סוכניו, להם הנפיקה ההעברה לריאל ממון לא מבוטל, לא ידע לעצור ולהגיד לא. ולא בפעם האחרונה ב-2002 של אחרי המונדיאל.
כאמור, כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז הוטלה הפצצה התורנית של ריאל מדריד בשוק ההעברות של אירופה. רונאלדו מיעט, עד כה, לכבוש שערים בליגת-הכוכבים והתבלט במיוחד רק כשאור הזרקורים היה מכוון אך ורק עליו (במיוחד דברים אמורים במשחק הבכורה שלו מול אלאבס ובמשחק גמר הגביע הביניבשתי ביפן). בשאר הזמן רוני היה עסוק בראיונות מתחסדים לתקשורת (בהם הקפיד תמיד להצטנע בענווה נוצרית, בניסיון לשפר את התדמית הציבורית שלו), בקבלת טיפולי פיזיותרפיה תמוהים בעיתוי שלהם (בעיקר לפני משחקים בעלי פרופיל נמוך בליגת-האלופות), בזירוז, גם אם לא מכוון, של תופעת המחנאות בקרב שחקני הקבוצה (על פי השמועות במדריד ראול כועס על רונאלדו, בגלל הפגיעה במעמדו של חברו הטוב מוריינטס, ולכן הוא לא מוסר לו על המגרש), אבל בעיקר היה עסוק רונאלדו בליקוט פסלונים מוזהבים שונים ומשונים שהכתירו אותו ככדורגלן השנה (אחרי שהקפיד לאחר לארוחות הערב החגיגיות שהתלוו לאותם טקסים ולהביא על עצמו את כעסם של חבריו הכדורגלנים).
ההפסד כולו שלו
זכייה בתואר אישי היא בוודאי עניין נעים ביותר, מלטף-אגו וחשוב מאוד לביטחון העצמי של רונאלדו (במיוחד אחרי אותן הספקות שליוו את חזרתו למגרשים, אך לפני חצי שנה). אבל נדמה שככל שרונאלדו מצליח יותר מבחינה זכייה בתארים אישיים, הוא מפסיד יותר את אותה ההערכה הציבורית שהפכה אותו לשחקן האהוד ביותר. הציבור אמנם אוהב את גיבורי הכדורגל שלו מיוזעים ומנצחים, אבל על המגרש, כשהזיעה ניגרת בגלל המאמץ הספורטיבי ולא בגלל אורות הזרקורים המשזפים.
לכן, בתסריט הכי אידיאלי, רונאלדו היה עולה הבמה (אחרי שהגיע בזמן לטקס) ופשוט אומר לא. לא מגיע לי. עדיין לא. לא עשיתי מספיק כדי לקבל את הכיבודים האלו. עדיין לא כבשתי מספיק שערים. עדיין לא שיחקתי מספיק משחקים. עדיין לא.
לא רק שזה היה יכול להיות הדבר הראוי (והאמיץ) לעשותו, אלא גם הדבר החכם מבחינת שיקום מעמדו הציבורי של הפנומן הברזילאי (אחרי מהלך שכזה אף עין לא הייתה נשארת יבשה בבית ואף חולצה מספר 11 לא הייתה נשארת על מדפי החנויות).
אבל רונאלדו, שוב, לא אמר "לא", אלא "למה לא?" ולכן בעיני המלך הוא עירום, והמנצח הגדול של השנה הוא גם הלוזר הכי גדול שלה.