הכי מקסימה

בפראפרזה קלה על שיר מפורסם ניתן לומר, כי הפרישה מקריירה ספורטיבית - פנים רבות לה. אלופים גדולים, לפעמים, פורשים בשיאם, מתוך רצון שכך ייזכרו. אלופים גדולים אחרים מושכים, לפעמים, קצת יותר מדי את הסוף, מתוך אהבת המשחק ויצר תחרותיות שאינו יודע שובע. לפעמים, הם גומרים במפץ גדול, בהבלחת גאוניות אחרונה ולפעמים בקול דממה דקה ונוגה. אבל זה לא קורה כל יום, שאלופים גדולים פשוט מתמוססים, נמוגים, כשהתודעה הקולקטיבית והתקשורתית כמעט שוכחת להם חסד נעורים.

נעורים. מילת מפתח בקריירה הקצרה של מרטינה הינגיס. שיאים רבים ומגוונים שנפתחים במילים "הצעירה ביותר אי פעם שזכתה ב..." כתובים על שמה ולא אלאה בפירוטם. אבל מי שזכתה בגיל 16 ו-4 חודשים בתואר הגראנד סלאם הראשון שלה (אוסטרליה, 97'), חודשיים אחר כך כבר היתה השחקנית הצעירה ביותר שדורגה ראשונה בעולם ושנתיים מאוחר יותר כבר רשמה על שמה חמישה גראנד סלאמים (האחרון באוסטרליה 99'), היתה בעצם נערה צעירה במהלך חלקו הארי של הקריירה שלה.

אבל ספק, למעשה, אם הישגיה הגדולים של הינגיס העלו אותה לפודיום היוקרתי עליו שוכנות האלופות הגדולות באמת בראי ההיסטוריה, הגדרה שרירותית ככל שתהיה. גם אם הבלחתה המדהימה החלה בעידן חלש, יחסית, בטניס הנשי מבחינת עומק שחקניות הצמרת הגדולות (בוודאי בהשוואה להיום) הרי שבצדק נחשבה כבר בתחילת הקריירה לספורטאית שתיאמר במהרה בנשימה אחת עם בילי ג'ין קינג, כריס אוורט, מרטינה נברטילובה וסטפי גראף. אבל בינתיים, היא לא תיאמר לצידן.

היא לא תיאמר באותה נשימה עם אותן הגדולות, ונראה כי שנת 2002 מסמנת את התמוססותה של מרטינה הינגיס, האלופה הגדולה לעתיד - לשעבר. וזאת למה? לאו דווקא בגלל הפציעה הנצחית בקרסול, שעל פניו היא-היא עצם העניין - שהרי פציעות הן חלק מהמשחק, על חלקן ניתן להתגבר ובכל מקרה, פציעות אינן מוחקות רקורד והישגים.

ולא רק בשל כיבוש הטניס הנשי בידי כמה אמריקאיות חסונות, שנראה כי הטניס שלהן שייך לשלב האבולוציוני הבא (להבדיל מהטניס המתוחכם ושובה הלב של הינגיס בשיאה, שירשה את אסכולות אוורט וגראף, אבל לא מתחרה בעוצמות החדשות) - שהרי גם לינדזי דאבנפורט, ג'סטין הנין (והינגיס עצמה בשנים קודמות) מוכיחות שעל גמלוניות מחד או נחיתות גופנית מאידך ניתן להתגבר בעזרת חוכמה, התמדה, עקשנות וטכניקה שואפת לשלמות.

וזו לא העובדה שזכתה השנה רק בשני תארים, שאינם ממש משמעותיים עבור טניסאית בדרג הזה - מחמת הפציעה היא שיחקה רק ב-44 משחקים השנה (לעומת 87 בשנת 2000) והופיעה רק בשני טורנירי גראנד סלאם (גם בשנתיים הקודמות לא זכתה בגראנד סלאם, אבל היתה לה נוכחות משמעותית בצמרת - בפברואר 2001 עוד היתה ראשונה בעולם).

הגמר בתחילת השנה באוסטרליה מסמל, אולי, את אותה "לוזריות" חמקמקה. בתום שנה לא קלה, הגיעה לגמר אחרי ניצחון קשה בחצי הגמר על מוניקה סלש. ובגמר, הפסידה הינגיס זו השנה השלישית ברציפות, הפעם לקפריאטי, אחרי שכבר ניצחה במערכה הראשונה והפסידה את השניה בשובר שוויון שקול. במערכה השלישית היא קרסה.

הסיבות, אם כך, להתמוססותה מן הזירה, אינן אף אחת מהנזכרות לעיל כשלעצמן. הסיבות חוברות יחדיו וכמו שנאמר באותו מערכון - זה גם וגם וגם וגם.

אבל יותר מכל, שקיעתה של הינגיס מתבטאת ברושם שנוצר, כי היא עצמה לא מאמינה ביכולתה לחזור ולהיות מה שהיתה. שהיא מוותרת על השתתפות בטורנירים בקלות רבה מדי. שכשהיא כבר משחקת, היא שומטת משחקים שצריכים להיות ביד שלה. היא מתרגלת, עולם הטניס מתרגל וכולנו מתרגלים.

בהינגיס אין, ככל הנראה, יצר לחימה ספורטיבי ותחרותי בלתי ניתן לכיבוש, כשל גראף בזמנה. בעורקיה לא זורם כוח רצון אדיר, כמו זה שהביא את מוניקה סלש לחזור מהדקירה ולהיות שוב בצמרת, גם אם לא שבה לעצמה לגמרי מעולם. אין בה את הנחישות והאופי של קפריאטי, שחזרה ממשבר אישי ובריחה לסמים להיות מה שהיא היום.

כי כפי שכבר אמרנו, היא ילדה. מטאורית שזוכה בגיל 16 בגראנד סלאם וכובשת בכזאת קלות את הפיסגה העולמית, לא מתחשלת. לא לומדת להתמודד. מי שבגיל 19 סופרת 10 מיליון דולר בבנק (הצעירה בהיסטורית הטניס הנשי להגיע לכך, איך לא), אולי לא מרגיש שעומדים בפניו בכלל אתגרים נוספים.

בגמר הרולאן גארוס ב-99' נפגשה הינגיס, אמנם ילדה, אבל כבר ותיקה במקום הראשון בעולם ובעלת תארים לרוב, עם שטפי גראף, הרבה מעבר לשיאה. גראף הגיעה לטורניר כשהיא כבר לא מצפה לשום דבר. הגעתה לגמר היתה הפתעה, אפילו בעיני עצמה. בתסריט שמזכיר מעט את גמר אוסטרליה מלפני שנה, ניצחה השוויצרית במערכה הראשונה, נוצחה במערכה שניה שקולה וכמובן, התרסקה בשלישית.

גראף, שזה עתה זכתה בגראנד סלאם ה-22 (והאחרון) שלה, חיכתה לקבל את צלחת האליפות בעינים דומעות משמחה, בעוד הינגיס המפונקת, נוכח השחקנית שפעם חלמה להיות כמותה ולעיני העולם כולו, מסרבת להתייצב לטקס, מושכת בכתפה באי רצון ילדותי ובוכה.

רק שיכנועים ארוכים מצד האם מלאני, חבושת כובע הטמבל הנצחי, שיכנעו את הילדה לשתף פעולה ולהצטרף לטקס. גראף האצילית החמיאה לנערה הבוכיה, יורשתה הפוטנציאלית, וניחמה אותה בנאום הניצחון ש"יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות לעמוד כאן במקומי". גראף טעתה. היא חשבה שיריבתה הצעירה קורצה, כמוה, מחומר של אלופות גדולות. אבל מרטינה לא ידעה לעמוד מול קשיים.

כשהגיעו כאלה - היא התרסקה. כחודש אחר כך, בגמר ווימבלדון, נרמסה הינגיס (אלופה שנתיים קודם) בסיבוב הראשון בידי ילנה דוקיץ', הצעירה עוד יותר. באותה שנה הגיעה לגמר הפלאשינג מדו ועוד שלוש פעמים ברציפות הפסידה בגמר האוסטרלי בשנים הבאות. גראנד סלאם נוסף לא נפל בחיקה. מרטינה הינגיס מעולם לא התבגרה, היא עדיין תקועה באותו בכי ילדותי בגמר מול גראף.

כשהטניס, עם כל הכישרון, כבר לא מספק תשובה מספקת מול העוצמות של היום, והאופי לא חזק במיוחד והמנטליות לא בוגרת, ובבנק כבר יש עשרות מיליונים - הקריסה היא רק עניין של זמן.

והשנה הגיע הזמן. גם פציעת הקרסול, שנגרמה בגלל שחיקת הגוף מגיל צעיר ומרדף מתיש ובלתי פוסק אחרי האבולוציה של הטניס, לא תאפשר לה לחזור לרמות הגבוהות באמת. ואמא אמביציוזית עד טירוף בכובע טמבל נצחי, שלא נופלת במוזרותה מאביהן של הוויליאמסיות, בוודאי לא עוזרת ליצור אקלים בריא סביב הילדה. אותה האם, שקראה את בתה התינוקת מרטינה, על שם נברטילובה הגדולה, כי כבר אז ידעה בדיוק מה היא רוצה עבור בתה.

אז שלום לך, ילדת הפלא הצ'כית - שווייצרית. אהבתי אותך כשחייכת כל הדרך לפיסגה, חיוך מקסים שהוא שחצנות ותום כאחד. בשנים הראשונות, החיוך שובה הלב תמיד היה שם. כשמחצת את כולן כזבובים ואפילו כשהפסדת משחקון פה ושם. אבל עם דמעות לא ידעת להתמודד. לזה לא הכינו אותך.

ואולי בכל זאת עוד יקרה נס. גם אם רבים יסברו שזה לא "מגיע" לה, אני מקווה. ואולי עוד אזכה לראות בקיץ הקרוב את מרטינה הינגיס, היידי בת ההרים השוויצרית הקטנה, אוחזת שוב בצלחת של ווימבלדון ובעיניה הפעם דמעות ניצחון. ואז נדע: היא התבגרה. ומי יודע, אולי אמה אפילו כבר לא תחבוש כובע טמבל.