הכי עשיר

כמו בכל שנה, ראתה 2002 לוזרים רבים, אבל רק אחד מהם עשה כל כך מעט והרוויח כל כך הרבה. בגיל 35, כשמאחוריו (?) קריירה ארוכה שהפכה אותו לאגדה עוד בחייו, וביססה את מעמדו כאוייב הציבור מספר 2 באמריקה (אחרי אוסמה בן לאדן), מה שנשאר מהאלוף הגדול של פעם הוא פה לא קטן, שעשה הרבה רוח לפני הקרב עם לנוקס לואיס, גוף אימתני רק למראה ששימש במהלכו כשק אגרוף, אבל לא פחות חשוב, בטח בשבילו, כיס מלא בלמעלה מ-20 מיליון דולר (בפרסומים שונים נופח הסכום ל-25 מיליון). עם כמעט מיליון דולר לדקה, מייק טייסון הוא הלוזר העשיר של השנה.

תקציר הפרקים הקודמים: בגיל 18 וחצי הפך 'איירון מייק' לאלוף העולם הצעיר ביותר בהיסטוריה במשקל כבד, ובשנים הבאות, עם רצף של 37 נצחונות רצופים, מתוכם 32 בנוק אאוט, איים על מקומו של מוחמד עלי כמתאגרף הגדול אי פעם. במקביל, הפך טייסון, שהתפאר בכך שהוא מסוגל לבלות ערב שלם בחברתן של 24 נשים, לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בספורט העולמי.

האשמה באונס, הרשעה ושלוש שנים בכלא, התפרצויות אלימות ותקיפות, ואולי גם המרת הדת ("האיסלם הוא ישועתי" אמר בזמנו), הפשיטו אותו מתאריו ושיכנעו את חובבי האגרוף בארה"ב ובעולם שהחייתיות של הילד שגדל ללא אב, באמת אינה נשלטת. השיא הגיע בקרב מול הוליפילד על התואר העולמי, לפני כחמש שנים. במהלך הקרב, בו שלט הוליפילד, קירב טייסון את פניו לראשו של יריבו והדהים את מיליוני הצופים ברחבי העולם כשירק לאוויר חתיכה מאוזנו של הוליפילד. גזר הדין הוכרע, וכל תמונה שלו בעיתון לצדה של בחורה נאה, קושטה מייד בכותרת "היפה והחיה".

למרות זאת, התחושה שרק האופי והנסיבות מונעים מהכשרות הגדול לבוא לידי ביטוי לא הרפתה ודומה היה שטייסון עדיין לא אמר את המילה האחרונה. העולם חיכה לקאמבק.

בתחילת השנה החולפת התבשרנו שטייסון, שניצח כמה יריבים לא משמעותיים אחרי שחזר מ(עוד)עונש השעיה, עומד לפגוש את לנוקס לואיס הבריטי, האלוף הבלתי מעורער, לקרב ענקים בממפיס, טנסי. החזרה הגנרלית של הקרב נערכה כבר בטקס ההכרזה עליו בחודש ינואר, כשטייסון התנפל על לואיס וניסה לנשוך אותו בירך לעיני כל העולם. אחרי התקיפה המוזרה הזו, הקרב, שהיה אמור להתקיים באפריל, נדחה לחודש יוני.

למי שעוד היה ספק, כבר נהיה ברור - עם טייסון אי אפשר לדעת למה לצפות. במהלך החודשים עד למפגש הפסגה המדובר, נבנה המתח בין שני המתאגרפים בהדרגה. פתאום טייסון החליט לשמור על שתיקה, לואיס סרב להישקל באותו החדר עם החיה, ועוד מיני מתוקים ששימשו כהכנה למה שהיה אמור להיות 'הקרב הגדול בכל הזמנים'.

ואז הגיע הקרב. לומר שזה לא היה הקרב הכי גדול בהיסטוריה, זה אנדר-סטייטמנט עצבני. טייסון, שבשלושת הסיבובים הראשונים עוד ניסה לעשות קולות של איום ממשי על התואר, הפך אט אט, לעיני העולם כולו, לקורבן חסר ישע מול ידיו הארוכות ואגרופיו המדודים של לואיס ובאמצע הסיבוב השמיני, ימנית בריאה ללסת של טייסון, שלחה אותו לקרשים בפעם השנייה מפתיחת הקרב, והותירה אותו לשכב שם חסר אונים 2:25 דק'. בפעם הראשונה ב-18 שנותיו כמתאגרף מקצועני נראה טייסון מעורר רחמים. לפחות על הזירה.

בסיום הקרב, כשפניו עדיין מכוסות דם, ניגש טייסון והתנצל בפני האלוף המגן על ההתגרויות בו. למיקרופון של רשת HBO הודה כי לואיס פשוט היה טוב ממנו ובעוד המראיין המופתע מנסה להתאושש, המשיך ושפך מחמאות על אופיו של לואיס, אותו, הבהיר, הוא אוהב כמו אח. נראה כי המילים הללו כוונו לא רק לאלוף הבריטי, אלא לכל העולם.

טייסון בעצם ביקש את סליחתם של הצופים על כל מה שעולל במשך השנים, ובאותו רגע חשף את מה שהופך את דמותו לכל כך מעניינת וחצויה. מצד אחד, הגבר האלים שמכה כל מי שמעז להתקרב אליו, ומצד שני, ואולי בעצם מאותו צד, נפש רגישה בגוף של גורילה, שבסך הכל מחפשת קצת קירבה. קצת חום. כבר לא אלוף, אבל אולי בכל זאת בן אדם.

עבורי כחובב ספורט, סיפור "עלייתו ונפילתו" של טייסון הוא סיפור ספורטיבי ואנושי עצוב, אבל מרתק, על מישהו שיכול היה להיות הגדול מכולם, אבל כניעתו לתנאים בהם גדל, למזגו הסוער (ולמנת המשכל המוגבלת), ובעיקר - לחבורה של אנשים רעים שהקיפה אותו ומצצה את דמו (ואת כספנו, הצופים הנאיביים) כל הדרך אל הבנק, הביאה אותו ממצב של ספורטאי בלתי מנוצח, יחיד במינו, למה שבקרב מול לואיס, נראה פשוט כבדיחה.

ועם כל זה, בחצי השעה הזאת בזירה, משפילה ככל שהיתה, הרוויח טייסון יותר ממה שחשבון הבנק של רובנו יראה אי פעם. אז מי אמר שרע להיות לוזר?