קורט וורנר לא מתרגש יותר מדי. אחרי הכל, יחסית לעבודה בסידור מוצרים על מדפיו של סופרמרקט תמורת חמישה וחצי דולר לשעה, מצבו ככוכב-על בסימן שאלה בליגה הטובה בעולם הוא שיפור עצום.
אבל יחד עם זאת, אפילו וורנר בוודאי מכיר בכך שהעונה האחרונה העיבה על כל מה שהשיג בשלוש השנים שלפני כן, ועל מקומו בפנתיאון הספורט כאחד מסיפורי הסינדרלה הגדולים בהיסטוריה.
תזכורת קצרה: במהלך קיץ 1998 עדיין עבד וורנר כמסדר מצרכים בסופרמרקט אי שם באיווה, וחלומו לשחק פוטבול מקצועני נראה רחוק כתמיד, למרות עונה מוצלחת מאד שעבר במדי האמסטרדם אדמירלס מ-NFL אירופה - ליגת ההכשרה של הדבר האמיתי.
במשחק האחרון של עונת 98' קיבל וורנר את ההזדמנות הראשונה שלו מול הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס, ודווקא לא הבריק: 4 מ-11 ל-39 יארד. בעונה שלאחר מכן שוב היה היה וורנר הקווטרבק השלישי של הקבוצה - זה שאינו מתלבש בכלל אלא אם כן יש חשש שאחד משני הראשונים לא יוכל לשחק.
שלוש שנים בגן עדן
ואז הגיע הנס. גם הקווטרבק הפותח טרנט גרין וגם המחליף טוני בנקס נפצעו, ממש ערב פתיחת העונה, ולדיק ורמיל המאמן לא היתה ברירה אלא ללכת עם הבחור החסון מאיווה, שכל המומחים הסכימו שאין לו מקום בליגה האמיתית.
משם הסיפור מוכר אפילו למי שלא חולה על פוטבול. וורנר סחף את הראמס לעונה חלומית ולאליפות היסטורית, ובדרך זכה בתואר ה-MVP של הליגה ושל הסופרבול. בעונה שלאחר מכן הוא שוב הציב מספרים בדיוניים עד שנפצע, ואשתקד שוב הוכתר ל-MVP של העונה וסחף את הראמס למשחק הגדול, שם נכנע לתוכנית משחק גאונית של ביל בליצק, מאמן הניו אינגלנד פטריוטס.
אבל העונה החל הכל להתפרק. קו ההתקפה של הראמס, זה ששומר על הקווטרבק שלא יימעך בידי ההגנה, נחלש משמעותית בפגרה וקורט נותר חשוף מאי פעם. גם האצבע ההיא, שקטעה לו את עונת 2000, שוב עשתה לו בעיות. וורנר נראה מבוהל, ומיהר לזרוק במצבים בהם היה מחכה בעבר לפתח המושלם להשחיל דרכו טיל מונחה. כשכבר זרק, נעדרו מסירותיו את אותה חדות שהפכה אותו לפנומן.
כל עולם הפוטבול נדהם כשהראמס פתחו את העונה עם ארבעה הפסדים רצופים (חמישה, למעשה, אבל בחמישי וורנר לא שיחק). אחוז המסירות המושלמות של וורנר במהלך ארבעת המשחקים הללו היה לא רע - 61 אחוז - אם כי חלש יותר מכל אחת מעונותיו הקודמות, אבל כשאתה מוסר רק טאצ'דאון אחד לעומת שמונה חטיפות, זה ממש לא משנה.
אל תפספס
סתם עוד לוזר
במשחק הרביעי שוב נשברה האצבע של וורנר, והוא הוחלף על ידי ג'יימי מרטין, שהפסיד גם הוא. כאן נכנס לתמונה הקווטרבק השלישי של הראמס, מארק בולג'ר. בולג'ר האלמוני, אולי בהשראת הסיפור של וורנר, סחף את האיילים לחמישה ניצחונות רצופים תוך שהוא רושם מספרים בדיוק כמו של וורנר בשיאו. הלשונות הרעות חזרו לטעון שבעצם זו השיטה של המאמן מייק מארץ - גאון התקפי למרות כל מגרעותיו - שהפכה את וורנר מסתם אחד לסופרמן, ושוורנר עצמו מעולם לא היה כזה גליק.
אבל מארץ נשאר נאמן לכוכב הגדול שלו, וברגע שוורנר היה חצי מוכן לחזור - לאחר חמישה שבועות בלבד - הוא שובץ מיד בהרכב הפותח והפסיד שני משחקים ברציפות, אחד בצורה שוברת לב לאחר שהפיל כדור בדקה האחרונה, יארדים ספורים מקו השער של וושינגטון, ואחד סתם בצורה מבישה, עם מספרים מזעזעים ובלי טאצ'דאון אחד לרפואה. במשחק הזה הוא גם נפצע שוב, עוד פעם באצבע של היד הזורקת, וגמר את העונה סופית.
יש הטוענים שמארץ היה צריך להישאר עם בולג'ר, כי סוס מנצח לא מחליפים, ואחרים דבקים בתיאוריית "הסופרסטאר תמיד מקבל את המקום שלו בחזרה". מה שבטוח הוא שבמקרה של וורנר צדקו מצדדי התיאוריה הראשונה. ייתכן שאם בולג'ר היה נשאר, הראמס היו מנצחים את שני המשחקים שוורנר הפסיד וממשיכים להיאבק על מקום בפלייאוף עד הרגע האחרון.
וורנר חייב לתת ליד, לגוף ולראש שלו מספיק זמן - אפילו עונה שלמה - לחזור למה שהיו. אחרת, כמו שהוא נראה העונה, הוא יכול להחליף את הנעל של סינדרלה במסיכה עם L גדולה מצוירת עליה, כי האיש שפעם היה הסיפור הכי מדהים בעולם הספורט הוא היום סתם עוד לוזר.
