זה שלא יכול, המיסיונרית והפראייר

יכול להיות שהוא לא קופץ הכי גבוה; שהוא לא קולע הכי מדוייק; שאחרים חודרים לסל טוב ממנו; שלאלן אייברסון וטרייסי מגריידי יש חוזה נעליים מרופד יותר ומוחות קריאטיביים במשרדי הפרסום של הנעליים הללו שנותנים להם פרסונה ציבורית נוחה יותר ממנו; יש שחקנים בליגה שהדם בורידים שלהם קפוא יותר משלו ברגעי הקלאץ'; בטוח שיש בליגה כאלו שמוסרים, קוטפים כדורים חוזרים, חוסמים, עושים את חבריהם לקבוצה טובים יותר, ושומרים טובים ממנו; ואפשר לישון בשקט עם ההצהרה שלהרבה שחקנים יש נשים יפות יותר/חיי רווקות עשירים וארוכים יותר ממנו; אבל לאף אחד ב-NBA אין את הקומבינציה של היכולות הללו ברמה שלקובי ברייאנט יש אותן.

אז למה קובי ברייאנט לוזר? ואיך זה יכול להיות ששחקן עם שלוש אליפויות רצופות יכול להיחשב בכלל כלוזר? אולי כי האליפויות הללו (והשנה המאכזבת של הלייקרס עד עתה מאמתת זאת) רשומות קודם כל על שמו של שאקיל; כי טרייסי מגריידי הוא הרבה יותר יורש של ג'ורדן ממנו; כי כבר שהוא היה בן שמונה עשרה אף אחד לא הבין למה הוא צריך להיות כזה רציני; כי אפילו שהוא זוכה בתואר ידידותי כמו השחקן היעיל של משחק האולסטאר, הקהל עדיין מלווה את הבחירה שלו בסרנדת בוז, ומדובר בקהל בפילדלפיה, העיר שבה התפתח ברייאנט הכדורסלן.

לקובי ברייאנט אין עדיין את התנועה שמיוחדת רק לו, לשחק עם הלשון בחוץ זו לא המצאה שלו, אין לו את האליפות שלו, ואף אחד לא באמת אוהב אותו. קובי ברייאנט הוא לוזר מזן מיוחד: הוא לא יכול לנצח, גם כשהוא מנצח.

הניו אורלינס סיינטס עשו השנה מהפכה: זרקו את ריקי וויליאמס למיאמי, צפו בו נותן את אחת מהעונות הגדולות של ראנינג בק בליגה, ועדיין, עד לפני שלושה שבועות, חיככו שם את הידיים בהנאה. דיוס מקאליסטר, המחליף של וויליאמס, נתן עונה נפלאה, התמורה ממיאמי, בדמות בחירות דראפט עתידיות, כבר בדרך והסיינטס נראו בדרכם להופעת פלייאוף חוזרת, הופעה שבחובה היה טמון עתיד גדול. הם ניצחו פעמיים את טמפה ביי, את סן פרנסיסקו ואת פיטסבורג, וגרמו להפסד בתחילת העונה, נגד דטרויט החלשה, להיראות כטעות חד פעמית.

ובשלושת השבועות האחרונים: הפסד בבית למינסוטה הנרפית במשחק שהאקט האחרון בו היה טאצ'דאון ומהלך של שתי נקודות שהביאו לויקינגס את הנצחון; הפסד בסינסנטי, קבוצה שניצחה רק שני משחקים בעונה הרגילה; ובמחזור שזה עתה הסתיים: אטלנטה הפסידה בקליבלנד והכרטיס לפלייאוף הונח ממש מול אפם, אבל הסיינטס הפסידו בבית שוב, הפעם לקרולינה הבינונית, ואת הפלייאוף הם יראו בטלוויזיה. ניו אורלינס היא הלוזר המיסיונרי.

אבל הסיינטס וברייאנט, והתכונות שמאפיינות את הלוזריות שלהם, בכלל לא מתקרבים למנצח הגדול של הלוזרים. לפני שבועיים התפרסמה בעיתונות הישראלית ידיעה על מסיקה משהו שהושעה לשנה בעוון ביקור בקזינו בעת מסע של הנבחרת. עבירה על התקנון האתי או משהו, כאילו שהתקנון הזה מופעל במקרים יותר חמורים מהליכה לקזינו. לפני שבוע בישר ה"ה גברי לוי שמעכשיו ואילך ההתאחדות תבדוק בדקדקנות את קורות החיים של כל מאמן ומאמן (ומה קרה עד עכשיו?), אבל הוא לא הבטיח להעיף את משה סיני לכל הרוחות והשדים (אותו סיני שהיה אחראי גם לנבחרת הצעירה והמתהוללת).

צרפו את זה לשופטים שנחשדים בהימורים, לאנרכיה השבועית בכל מוצ"ש בערוץ 1, לעובדה שאוהדי כדורגל חורשים את אירופה ברדיפה אחר המועדונים המוקעים שלהם בעוד שמעון מזרחי ממשיך להזרים לארץ קבוצות אירופיות שבוע אחרי שבוע, בהתעמרות המתמשכת וגוברת כלפי יושבי היציעים (מהזכות למחות ועד הזכות לחיות), בעושק של צרכני ערוץ הספורט (פלוס), בפארסה שקרויה ליגת העל בכדורסל. דמיינו את הרגעים האחרונים ב"אפוקליפסה עכשיו" ותחליפו את המילים: כל כך הרבה זלזול, כל כך הרבה זלזול".

ככל שמכים בו, כן עולה וכן פורץ צרכן הספורט הישראלי. מהכורסא או מהבטונדה. ומי שמנפנף בעובדה שספורט הוא רק מפלט מהקיום היומיומי, מזלזל גם הוא ברגש האמיתי של אוהדי הספורט הישראליים. על רקע השפע הספורטיבי שמגיע אל המסכים בציון מרחבי העולם, ברור עכשיו יותר מתמיד - הלוזר הכי גדול והכי אומלל של השנה החולפת הוא צרכן הספורט הישראלי: הוא הלוזר של האהבה.