להעיר את ג'קסון, להחליף את קובי

1. השאלה שאוהדי, שחקני, קברניטי ומאמני הלייקרס צריכים לשאול את עצמם היא האם הם מופתעים. אם לא, מדובר בסופר הדחקה, אם כן - אז ממה בדיוק.

2. אלו הם יחסי הכוחות: הלייקרס בהרכב מלא, עם רגל שלחצה עד הסוף על הדוושה הגיעו לשמונה נקודות הפרש. סקרמנטו, עם ביבי בחצי כושר, עם חצי טורקוגלו ובלי פולארד, היתה זקוקה לספרינט קצר כדי לסגור פערים ולהשאיר את הלייקרס מחוץ לתמונת המשחק.

3. ריק פוקס הוא לא דמות משנית בהרכב הנוכחי של הלייקרס. לכאורה, דוגמן ושחקן טלוויזיה, עם אישה שחצי מאמריקה מפנטזת עליה מתחת לשמיכה, אבל פוקס הוא ה"אינפורסר" של הלייקרס (תפקיד שלקוח מעולם ההוקי וטבעו אלים במיוחד בכדי לסמן את יחסי הכוחות). בשלוש השנים האחרונות פוקס התעמת, צבט, משך בחולצה ועשה כל מה שצריך לעשות כדי לתת ללייקרס את יתרון האימה. "עשינו כל מה שעשינו בעבר, הפעם זה לא הספיק", אמר פוקס לאחר ההפסד לסקרמנטו. אפשר לפרש את הדברים הללו בעשרות דרכים, אבל כשפוקס אומר אותם מדובר בכניעה. אנחנו לא טובים כמוהם.

4. כך שפתאום, עולה מהאוב דמותו של ג'רי קראוס. בפעמיים שהמצלמה ישבה בקלוז אפ על פיל ג'קסון, הוא נתפס בגרפץ פנימי, שבע, שמן. הקרב בין קראוס לג'קסון לא היה קרב כספי, הוא היה קרב של כוח. ג'קסון רצה להחליט, קראוס חשב שהוא צריך להסתפק במלאכת האימון. בלייקרס, המילה של ג'קסון הרבה יותר משמעותית (מה עוד שאת חייו הפרטיים הוא מחלק עם בתו של הבוס). נכון שלג'רי באס (הבעלים), אין, חוץ מהלייקרס ובניגוד לבעלים של קבוצות איתן הוא מתחרה, שום מקור הכנסה אחר, אבל זו לא רק שאלה של כסף. קראוס הביא לג'קסון את קוקוץ' ורודמן, ארמסטרונג וסקוטי וויליאמס מהדראפט. לדראפטים של ג'קסון בשלוש השנים האחרונות אין שום אימפקט, אפילו לא ברמה של ארמסטרונג. החיזוק לשורשים לא משתלב. בעיקרון, זו תהיה השנה הרביעית של פוקס, פישר, אוניל, הורי וברייאנט. ושואו (הוא כבר חגג חמישים?) כאופציה ראשונה-שניה מהספסל. הלייקרס חייבים עירוי דם צעיר.

5. ללייקרס אין שום קלף שיכול למגנט אליו קבוצות למטרת עסקת חליפין: הרוב זקן, בשאקיל יש תג של "לא להעברה". כדי לנסות ולהציל את העונה הזו, פיל ג'קסון חייב לקחת על עצמו את ההחלטה המקצועית האמיצה בקריירה שלו ולשים את ברייאנט כפתיון לעסקת חליפין. ברייאנט הוא לא נמני (למרות שיש כמה קווים מקבילים), והמקרה שלו סבוך יותר: סביר להניח (ובמידה רבה של צדק) שהלייקרס לא חושבים שהם יכולים לקבל תמורה נאותה בעדו. אולי מקגריידי. תמונת מערכת היחסים בין ברייאנט לאוניל ושאר השחקנים בקבוצה נותרה כשהייתה, נוספו לה רק שלוש אליפויות ברקע.

המספרים של ברייאנט משקרים. הם מסתירים אחוז קליעות מזעזע לשוטינג גארד ואת העובדה שיותר מדי קלעים חגגו נגד הלייקרס. גרוע מכך: הוא מעולם הוא לא נראה נטוש כל כך, מיותם משאר חבריו. אין אף אחד בקבוצה הזו שיבוא ויתן את התחת שלו כדי להרים את קובי, ובכלל קובי לא חושב שמישהו צריך להושיט לו יד. מזמן כבר לא היינו עדים לשקט סוער כמו ההאשמות ההדדיות בינו לבין שאר השחקנים.

6. סקרמנטו ניצחה את הלייקרס כמו שכולם מנצחים את הלייקרס: קומבינציה של איזורית שמוציאה את שאקיל מהמשחק (חלקית) וסומכת על כך שהשאר לא יפגעו באחוזים שיחצו את הארבעים. ברייאנט, כאמור, הוא לא פקטור. מה שהוא יקלע יתקזז עם מה שהוא גורע מהלייקרס. בהתקפה, סקרמנטו קלעה שלשות כמו שכולם קולעים נגד הלייקרס (האחוז הקבוצתי נגד הלייקרס הוא 42.3, אחוז דומה לאחוזים שבהם קולע קלע השלשות המוביל בליגה, ריי אלן), ושחקה את האלופים: שימו לב לרשימת הקלעים. שאקיל וקובי קלעו כמו וובר וסטויאקוביץ' וגם שאר השחקנים, כולל המחליף הראשון, קלעו מנות דומות. השינוי מגיע בשחקן השביעי. ג'ימי ג'קסון, השחקן החמישי שעולה מהספסל של הקינגס, היה יכול להיות מחליף ראשון אצל פיל ג'קסון. חוצמזה, הפציעה של בובי ג'קסון תאפשר לביבי לחזור לכושר משחק מלא בלי מתיחויות על דקות משחק.

7. אבל לא יהיה זה נכון לקרוא את חילופי הגברא הללו רק בעינים מקצועיות. העובדה שהאלופה הבאה תהיה, ככל הנראה, דאלאס או סקרמנטו (ועם מאבק נגד הנטס, נגיד) היא דוגמא לכך שהספורט מקדים את שאר הסגמנטים האמריקאיים בכמה שנים טובות. הקינגס ודאלאס היו, עד לפני שלוש שנים, סמל לפיגור ספורטיבי. אפשר לשייך את ההצלחה שלהם לבעלים, אבל לא רק. תרמו לכך התנאים שמציב הספורט המקצועני באמריקה.

8. רבים אוהבים להגדיר את שמונה שנות השלטון של ביל קלינטון כאופוריה אמריקאית. מי שעושה זאת מתעלם מכך ששנות השלטון הקלינטוניות חיזקו את החזקים (או העשירו את העשירים), ולא תרמו מאומה לענפים שלהם זקוקות השכבות החלשות יותר באמריקה: חינוך, תוכנית בריאות, שחיקת מעמד הביניים, תיק הרווחה (שנחשב להישג גדול מפני שמובטלים חויבו לעבוד תמורת שכרם). מבט קצר לספורט האמריקאי (סקרמנטו ודאלאס הן רק דוגמאות, ואפשר להוסיף להן את האלופות האחרונות בפוטבול והבייסבול) מוכיח שאפשר אחרת: אפשר לגדול ועדיין לדאוג לקטנות (חלוקת עוגת ההכנסות בצורה שווה), לחוקק חוקים שיגבילו את הפערים בין הטובים/עשירים לרעים/עניים (תקרות השכר), ולתת לקטנות הזדמנויות (כמו בחירות דראפט גבוהות).

בין מפלצות הגלובליזציה ונביאי השקר דוגמת תומאס פרידמן, מוכיח אחד הנדבכים החשובים ביותר בתרבות האמריקאית שאפשר גם אחרת ושכיום ספורט הוא הדבר הכי קהילתי שיש כאן.