התואר של רג'י, הבחירה של אמריקה

1. הידיעה קטנטנה בגודלה, משהו בסדר גודל של העברת שחקנים בליגה הארצית בכדורגל: "לסלי ומילר זכו בתואר כדורסלן השנה". ידיעה שעוברת את סף התודעה שלך בלי להשאיר שם שום רושם. רשרוש סתמי. אבל אתה חולה כדורסל ולכן העיניים שלך חוזרות לכותרת של הידיעה. לסלי זה נורמלי, זו הגבוהה הזאת מלוס אנג'לס שלוקחת אליפויות, אבל מי זה מילר? אתה מקיש על הכותרת כדי לקרוא את כל הידיעה ומגלה שרג'י מילר הוא כדורסלן השנה, התואר היוקרתי של יו.אס.איי באסקטבול, ועכשו אתה דרוך כולך: רג'י מילר??!!

"על ההנהגה שגילה מילר בשורות הנבחרת האמריקאית במשחקי הגביע העולמי בקיץ", מנמקים נותני הפרס את הבחירה במילר. זה שמילר היה פצוע ברוב הטורניר, ניחא, אבל זה לא מילר שהנהיג נבחרת אמריקאית להישג העלוב ביותר שלה בזירה האינטרנציונלית? מה קורה פה? וזה בארץ שמודדת הכל בפרמטרים הישגיים. מוזר.

2. או שלא כל כך מוזר. שימו לב לרעש סביב הרכב הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים - מי יהיה ולמה, ואיך פתאום כל כוכב חושק במקום בין שנים עשר הגדולים, במשחקי קיץ במדינה זרה, אחרי עונה מתישה. אם זכור משהו מרג'י מילר של הטורניר האחרון, אז זה הרגע שבו הוא אסף את שחקני הנבחרת סביבו והבהיר להם שזהו לא רק משחק כדורסל - זה אמריקה נגד כולם, כי כולם נגדם: הקבוצות, האוהדים ביציעים, השופטים, כולם. הנבחרת שתעמיד ארה"ב לטורניר הבא לא תבוא לנצח את הטורניר, היא תבוא להבהיר לשאר העולם, כולל ניו זילנד, שמדובר בהבדלי רמות שלא ניתנים לגישור, בגדר "אולי התקדמתם, אבל אנחנו האימפריה".

3. הערת ביניים: אלן אייברסון, נכון להיום, לא בנבחרת הזו, על אף שמאמנה הוא לארי בראון, מאמנו של אייברסון בפילדלפיה. זו תהיה נבחרת אמריקאית כפי שאמריקה רוצה להראות אותה לעולם, לא אמריקה האותנטית.

4. ארה"ב תיקח את הטורניר הזה בהליכה, אבל הנה הצעה יותר רלוונטית: במקום עוד משחק אולסטאר מיותר, ייערך נא משחק בין הנבחרת האמריקאית לבין נבחרת שאר העולם. יאו מינג, נוביצקי, נאש, קירילנקו וסטויאקוביץ' סוחבים נגד כל קומבינציה אמריקאית.

5. אבל הערך יקר יותר: מדובר לא רק בעוד מערכה (ספורטיבית) מקרב גדול יותר, אלא בדפוסי משחק. המשחק האמריקאי הראוותני, המעופף, מול אירופה, עם הרגליים על הקרקע ועם יסודות המשחק. הנה דוגמא, מחוץ למגרש על ההבדלים הללו: אחד הכתבים שמסקרים את הלייקרס אמר לי שחלק מהכעס של פיל ג'קסון כלפי קובי ברייאנט נובע מהעובדה שברייאנט העמיס על עצמו תוכנית אימונים (וקילוגרמים של שרירים) בלי להתייעץ עם הצוות המקצועי.

בכתבה על דירק נוביצקי לפני מספר שבועות ב"ספורטס אילוסטרייטד", העידה המכונה הגרמנית: "אחרי העונה שעברה הגעתי למסקנה שאני חייב להתחזק. חזרתי בקיץ לגרמניה למאמן הפרטי שלי ובמשך כל הקיץ התאמנתי עם משקולות שהוסיפו למשקל שלי את המשקל שרציתי להעמיס על עצמי. ביחד, הגענו למסקנה שאני עדיין לא בשל לכך, ובמשך השנה הזו אני אעבוד בהדרגה כדי שהיכולת שלי לא תיפגע מהעלייה במשקל". את האנלוגיה בין הטבעות לבין אלף פעם לזרוק מטווח של חמישה מטר תעשו בעצמכם.

6. בגלל זה, וכאן אני חייב בוידוי קטן והכאה על חטא, יש להעריך מחדש את העבודה של ג'רי סלואן ביוטה. במשך השנים הם היו נושא לתיעוב: המתנחלים עם חולצת הפלאנל, הדובון, והטנדר שבאו לנשל את החלום של שיקגו. אבל שנה אחרי שנה, מתברר שסלואן הוא אחד החלוצים בנסיון להחיות מחדש את הכדורסל באמריקה. העובדה שהוא (ועקרונות המשחק שהוא מטיף להם) החזיר ומחזיר לחיים נשמות אבודות כמו דוניאל מרשל, הרפרינג וקלברט צ'ייני, רק מדגישה את הכיעור המוסרי של כדורסל המכללות.

7. ובינתיים, משהו שבישראל כבר מכירים היטב: רוחות האלימות שמגיעות מהאליטה השלטונית באמריקה, מתחילות לטפטף אט אט לשדה הספורטיבי: ההתפרעויות של סטודנטים לאחר נצחון של המכללה שלהם, רצח של שחקן פוטבול מהתיכונים על רקע תחרות עם תיכון אחר, מייק דייוויס, מאמן אינדיאנה, שהתפרץ למגרש לפני סיום המשחק, והיה רחוק כמו הרווח בין האותיות פה לעימות פיזי עם שופט ששרק נגדו, אוהדי יוטה שזרקו מכל הבא ליד על שופטים שהכריעו את המשחק נגדם, כריס מילס, שאחרי עימות עם בונזי וולס בסיום המשחק ביניהם (עימות שהתרחב וכלל שחקנים אחרים, מאמנים ואוהדים), העמיד את הרכב הפרטי שלו מול האוטובוס של שחקני פורטלנד והזמין אותם לדו קרב (למזלנו, כנראה ששחקני הבלייזרס היו עסוקים בלגלגל ג'וינטים).

חכו, זה עוד הולך להיות גרוע יותר ככל שהעונה תתקדם וככל שרוחות המלחמה יהפכו להוריקנים. ולספקנים, הנה אנקדוטה מתוך "באולינג לקלומביין", הדוקו המצויין של מייקל מור על הערצת הנשק האמריקאית: היום שבו אירע הקטל המתועב בתיכון בקולומביין, היה אותו היום שבו ארה"ב הברית הורידה את המספר הרב ביותר של פצצות בהתקפה האווירית שלה בבלקן.