גם בית הדין של ההתאחדות הבין כנראה לנפשו של אורי גוטמן השבוע ואת מה שעבר עליו בטרם קילל אוהד מהיציע "יא בן שרמוטה שיבוא לך סרטן". זה הכדורגל. אין אלא להניח שממרום כסו הדיין הצליח להזדהות עם התסכול של מאמן הפועל חדרה באותו הרגע, עם הכעס שהצטבר ואגר בתוכו איש המקצוע במקביל למתח וללחץ מהמשרה התובענית ומהמעמד המחייב של משחק גביע הטוטו, ואם זה לא מספיק הרי שלכל זה אפשר להוסיף את החום הכבד של אוגוסט שגם ככה מקפיץ את הפיוז, ובכלל, כמה אפשר להתאפק לפני שמתפרצים ואומרים לרעך "שתקבל סרטן יא שרמוטה", כמה אפשר לאגור, כולנו בני אדם. לכן הדיין גילה ממידת הרחמים וגזר השבוע על גוטמן עונש הרחקה על תנאי בלבד, ועוד קנס צנוע, כי בכל זאת, זה לא שגוטמן פוצץ את האוהד במכות, זה לא שהוא עלה עם מוט ברזל ליציע ודפק לו בראש, הוא בסך הכל קילל אותו ואיחל לו מחלה אכזרית, לא ביג דיל.
האוהד, מנגד, כלל לא הועמד לדין. אם המאמן עוד נדרש להיקרא לסדר ולהביע חרטה, הרי שההתנהגות של האוהד מתקבלת בהבנה, בהשלמה, כאילו היא סטנדרטית לחלוטין. כולנו מכירים את האוהד הזה. ראינו אותו במו עינינו עשרות פעמים. חווינו את הרגע הזה שוב ושוב. בלי לדעת את כל הפרטים בסצינה המדוברת או את הרקע לתקרית - את הבסיס יש לנו. זה קורה בכל מגרש, בכל יום, בכל משחק. איש אלים וגס רוח שנצמד לגדר, ומקלל. איש מלא זעם ואיבה שמגיע למגרש מתוך ידיעה שזו הזירה האולטימטיבית עבורו, הבית החם לאלימות. גבר שיודע שהוא נמצא באחד המקומות הבודדים בעולם שבו ירשו לו לגדף ולטנף ללא הפרעה ולומר את המילים הקשות ביותר, כי זה מותר, זה בסדר, זה טבעי. זה הכדורגל.
ייתכן שמלכתחילה הוא אפילו לא ניגש לכיסאו להתיישב, אלא ישר עם הגעתו לאצטדיון ירד לגדר והסתובב בניחותא, פסע לאטו בין הגדר לשורה הראשונה, וסתם קילל באוויר. קילל את היריבה, את השחקנים, את הנשים שלהם, את השופט. ייתכן שאף עמד לידו שוטר או מאבטח שראה ושמע ולא הגיב, כי מה הוא כבר יכול לעשות, לעצור כל אחד שמקלל? רק כשהאוהד שלח ידיים מעבר לגדר, רק כשפלג גופו העליון נטה קדימה מכובד הקללות והאמוציות ונכנס פיזית למגרש וחצה את הגבול, רק אז כנראה ניגש אליו הסדרן וביקש ממנו לקחת צעד אחורה. כי בכל זאת, מותר פה לקלל לכולם את האמ-אמא - אבל בבקשה אל תעבור את הקו.
בדרך כלל הקללות למאמן הן לא משהו אישי, אלא בגלל שהוא הכי נגיש, הכי קרוב, מטרה נייחת. עומד ללא תנועה או יושב על הספסל שצמוד לקווים, זה פשוט הכי נוח. בניגוד לשחקנים שרצים וחולפים על פניך במהירות, המאמן, אתה יודע שהוא שומע. אז אתה משתלח. נכנס בו. מנסה להעליב, להכאיב, בשם האהבה שלך לקבוצה. מדי פעם המאמן עושה את הטעות ומסתובב לאחור, מעיף מבט על המקלל וממשיך בחייו. קשר העין בין המעורבים רק מדליק אותם עוד יותר. הסמלים (אוהד, מאמן) הופכים לבני אדם. הגבולות מתנפצים. בום. לפעמים מישהו מהקהל מעיר למקלל ("חלאס אחי, עזוב אותו"), ייתכן שמישהו אף מבקש ממנו לשבת כי הוא מסתיר ומפריע, אבל אז נתקל במשפט שמהווה את המחסום האחרון: "כדורגל זה לא תיאטרון". "כדורגל זה לא אופרה". סע סע מפה יא יפה נפש, פה מקללים בכיף. מה, לא ראית "ליגה ג'"? לא ראית את האוהד של עירוני אשדוד שמשתולל על הקווים באצטדיון ומקלל את כולם ויורק על שחקנים? הרי דורון הוא כבר קאלט. מלך.
ייתכן שההפתעה בתקרית היא כי אורי גוטמן הוא לא דורון מאשדוד אלא הבן של אלי גוטמן, "הגרמני", שתמיד ידע לדבר יפה ולהגיד את הדבר הנכון, וכעת דווקא הבן שלו מתפרץ ומתלכלך ככה, מאבד שליטה. אבל למעשה גם אבא אלי נהג להגיב באמוציונליות ולהיסחף אחר האירועים, ולמעשה גם אבא אלי לקח ללב את הכל עד שהלב כמעט קרס, אז אולי זה טוב שהילד מוציא, שישחרר קצת, שלא יאגור הכל בפנים. בשביל זה אנשים באים לכדורגל, לא? בשביל להשתחרר. למרות שבסך הכל מדובר במשחק גביע הטוטו בין הפועל חדרה להפועל כפר סבא, שתי קבוצות קטנות במסגרת שולית, והליגה עוד לא התחילה. אז אולי כדאי שגם אורי גוטמן וגם האוהד המדופלם ישמרו כוחות להמשך, עוד מצפה לנו עונה ארוכה.
כך או כך בינתיים בחדרה אורי גוטמן ממשיך להעביר אימונים, לערוך אסיפות, להכין את השחקנים, לנהל את הקבוצה. ככל הנראה הוא גם מבקש מחניכיו לשחק חכם, להפעיל את הראש, לא לעשות שטויות, לשמור על קור רוח, לא לפעול בחוסר אחריות, הקבוצה מעל הכל. סביר להניח שלפחות כמה מהשחקנים שלו חוו מקרוב את מחלת הסרטן ואת נזקיה ומרגישים צביטה בלב בכל פעם שהשם של המחלה הזאת מוזכר. ועדיין הם אמורים עכשיו לשאת עיניים לעבר המאמן שקילל אוהד "יא בן שרמוטה שיבוא לך סרטן", ולצאת עמו לקרב. אומנם הוא מאמן צעיר ובתחילת דרכו, ולפעמים נסחף, אבל גם הם. עדיין מצפים מהם להבליג, ולהפגין בגרות ואופי. עדיין מצפים מהם לא להיגרר לפרובוקציות. גם הם יודעים שאילו אותו אוהד מקלל היה מזומן לבית הדין הוא יכול לטעון את אותם טיעונים של גוטמן הצעיר: "מתנצל על האירוע, איבדתי את זה, זה לא יקרה יותר".