טרם שפטתי את גמר ליגת האלופות ואין ספק שמדובר בחלום, אבל ניהלתי לא מעט משחקים חשובים ומשמעותיים אחרים. כאלה שאין מהם דרך חזרה וכאלה שחייבת להיות בהם הכרעה, כמו גמר גביע המדינה, שלבי נוקאאוט בליגה האירופית ומשחקים נגד הירידה. במשחקים כאלה התחושות של השופטים הן אותן תחושות של המאמנים ושל השחקנים.
זר לא יבין את האחריות המוטלת על שופט שנבחר לנהל את המשחק החשוב ביותר בעונה - ובוודאי אחרי עונה כל כך מטורפת בליגת האלופות. זר לא יבין את המשמעות עבור שופט שמקבל את המינוי.
עבור כל שופט בינלאומי, השיבוץ היוקרתי הזה מגיע אחרי עונה ארוכה של משחקים הן בזירה המקומית והן בזירה האירופית. עונה שכוללת גם משחקים בליגת האלופות וגם משחקי נבחרות, עונה שעמוסה בכנסים מקצועיים, הכשרות, אימוני כושר עצימים ומבחנים בכל התחומים שדורשים מקצועיות, אחריות ומשמעת עצמית. אחרי כל אלה גם אנחנו מן הסתם חווים תשישות ועייפות, לכן גם עבורנו הפגרה היא זמן לעצור ולנוח. עם זאת, לשפוט את גמר ליגת האלופות מהווה פרס והתגשמות חלום עבור כל שופט.
קריירה שלמה מתנקזת לה ל-90 או אולי אפילו 120 דקות, וגם כשיש את ה-VAR ברקע, האחריות היא רק על כתפיו של השופט, ובדיוק כמו לקבוצות, גם לאיש עם המשרוקית אין דרך חזרה. כבר מרגע קבלת השיבוץ כל עולמך סובב סביב המשחק. הנשימות, המחשבות, התיאומים, הטקטיקה למשחק, לימוד וניתוח הקבוצות, הכנת הצוות, האימונים, השינה, התזונה, ההכנה הגופנית והמנטלית. הכל.
שופטים עובדים קשה, לא פחות מכל שחקן שישחק בגמר. באירופה שיפוט הוא מקצוע לכל דבר והתפיסה הרווחת היא ששופט הוא ספורטאי. בראיון שהעניק שופט העבר הבכיר ד"ר מרקוס מרק לפני אחד ממשחקי הגמר ששפט הוא נשאל האם הוא הולך ליהנות במהלך המשחק. התשובה שלו מסכמת הכל: "שופט נהנה רק אחרי המשחק, כשהכל הסתיים ועבר בצורה טובה. רק אז מגיעה ההנאה". וזה נכון. הסיפוק האמיתי שלנו מגיע אחרי המשחק, כשלא זוכרים מי בכלל היה השופט.
הרגע המרגש, שרבים אמנם אינם מייחסים לו חשיבות, שבו השופט והצוות שלו עולים לקבל את המדליה, הוא אחד מרגעי השיא שלנו כשופטים. הפרגון וההוקרה על כל העבודה, שאולי לא גלויה לכל, ראויה בהחלט להערכה, והערב באצטדיון וונדה מטרופוליטנו במדריד זה יהיה הרגע הגדול של דאמיר סקומינה הסלובני, בתקווה שבאמת לא יזכרו אותו בסיום.