מעטים הספורטאים שזוכים להגיע לרגעים גדולים. כשזה קורה, אתה יכול להירשם באחד משני הצדדים של ההיסטוריה - בצד הטוב, כמו מייקל ג'ורדן במשחק 6 ביוטה, או בצד הרע, כמו כריס וובר ופסק הזמן המפורסם או סקוט נורווד והבעיטה המפוספסת בסופרבול.
בארט סטאר, הקוורטרבק של גרין ביי פאקרס שהלך לעולמו ביום ראשון, לעולם ייחקק כווינר בשל היותו ה-MVP של שני משחקי הסופרבול הראשונים אי פעם. יממה אחת בלבד לאחר מותו של סטאר נפרדה ארצות הברית גם מהאנטי-כרייסט שלו - ביל באקנר, אחת הדמויות העצובות ביותר שידע עולם הספורט האמריקאי. באקנר מת בגיל 69 לאחר שסבל מדמנציה, ובאופן אירוני הוא לא זכר ברגעיו האחרונים את מה שכולם זוכרים כבר 33 שנה.
וויליאם ג'וזף באקנר היה חתיכת שחקן בייסבול. לאורך הקריירה רשם 28.9 אחוזי חבטה, גבוה מאוד ביחס לממוצע בענף. ב-1980, אז שיחק בשיקגו קאבס, זכה בתואר מלך החובטים בליגה. את זמנו חלק בין השדה החיצוני (החלק הרחוק במגרש) והבסיס הראשון, העמדה ההגנתית הפשוטה ביותר. אחרי שנים נהדרות בלוס אנג'לס דודג'רס ובקאבס, באקנר הגיע ב-1984 לבוסטון. הרד סוקס, מהקבוצות הוותיקות והמפוארות בליגה המקצוענית, לא זכו באליפות מ-1918. הוא הגיע כדי לעזור להם להסיר את הקללה, שרבים האמינו שניחתה עליהם מאז שהעבירו ב-1919 כמעט בחינם את בייב רות' לניו יורק יאנקיז. באקנר לא ידע ששנתיים לאחר מכן תרבוץ אותה קללה על ראשו ולא תעזוב אותו עד יומו האחרון.
עונת 1986 הייתה הטובה ביותר של הרד סוקס לאורך האייטיז. המגיש הצעיר רוג'ר קלמנס זכה בקלות בסיי יאנג (תואר המגיש המצטיין) הראשון מבין שבעה שלו, אחרי עונה מדהימה של 24 ניצחונות וארבעה הפסדים בלבד. בוסטון זכתה במקום הראשון בליגת ה-AL מזרח והתמודדה בגמר החטיבה עם קליפורניה איינג'לס. המלאכים מלוס אנג'לס הובילו 1:3 בסדרה, אבל הרד סוקס הפכו עם הרבה אופי, ניצחו 3:4 ועלו לוורלד סיריס, שם חיכתה להם אלופת ה-NL ניו יורק מטס.
עם פתיחת הסדרה בשלהי אוקטובר לא היה לאיש ספק שהרד סוקס עומדים לשבור בצורת בת 66 שנים. הם ניצחו את שני המשחקים הראשונים בשיי סטדיום וחזרו הביתה ביתרון מבטיח ועם שלושה משחקים בפנוויי פארק, מהם היו צריכים לנצח שניים. הם הפסידו בשניים הראשונים, אבל בחמישי ניצחו ועלו ליתרון 2:3. הסדרה חזרה לקווינס. ב-25 באוקטובר הגיע האירוע שלא הניח לבאקנר עד יומו האחרון.
דברים מוזרים קרו לרד סוקס במשחק 6. קלמנס יצא אחרי שבעה אינינגים (סיבובים), אף על פי שיכול היה למשוך עוד. על פי גרסה אחת הוא ביקש לנטוש בעצמו, אבל הוא עצמו אמר מאוחר יותר שזו הייתה הוראה מהמנג'ר ג'ון מקנמארה. לאחר שקלמנס ירד לספסל ביתרון 2:3 המטס השוו והמשחק, שאורכו הרגיל הוא תשעה אינינגים, הלך להארכה, לאינינג העשירי. חובטי בוסטון הסתערו והעלו אותה ל-3:5. עם יתרון של שתי ריצות, הרד סוקס היו רחוקים שלוש פסילות של חובטי המטס מאליפות.
קלווין שיראלדי, מגיש מחליף אמין מאוד, פסל במהרה שני חובטים. השמפניות התחילו להתקרר. עוד אאוט אחד והצלחת חוזרת למסצ'וסטס, אלא שאז קרתה לבוסטון שרשרת של תאונות. פעם אחת הייתה זו חבטה שצימקה ל-5:4, אחר כך הגיעה הגשה פראית של בוב סטנלי, שהחליף את שיראלדי, והרץ על הבסיס השלישי נכנס הביתה והשווה ל-5:5.
זה היה רק פרומו לדרמה הגדולה ביותר. כשריי נייט עומד על הבסיס השני, חבט מוקי ווילסון כדור עצל שהתגלגל לבסיס הראשון. עבור שחקן הגנה, אפילו אחד עם בעיות ברכיים כמו באקנר, זה אמור להיות מהלך פשוט, איסוף מהרצפה כמו שאוספים כדור גלידה. הוא התכופף לעבר הכדור כדי לתפוס אותו ולדרוך על השקית לפני ווילסון המהיר. שנייה של חוסר ריכוז, זה כל מה שהיה צריך. שניה אחת שהתבררה כיקרה מאוד.
הכדור עבר לבאקנר בין הרגליים. ככה סתם, משום מקום. ווילסון הגיע, כמובן, לבסיס הראשון, אבל מי שהיה משמעותי יותר הוא נייט, שבזכות הטעות רץ כל הדרך לבסיס הבית, העמיד את תוצאת הסיום על 5:6 והשווה את הסדרה ל-3:3.
"ועכשיו הריצה המנצחת על הבסיס השני. עם שני אאוטים, שלוש שתיים לווילסון. כדור קטן מתגלגל לבסיס הראשון...מאחורי השקית...זה עובר בין הרגליים של באקנר! הנה בא נייט והמטס מנצחים"! - כך זה נשמע בקולו של המגיש האגדי וין סקאלי.
ועדיין, למרות הטעות הזאת היה משחק 7, היה מקום לתקן. בוסטון עלתה ל-0:3 מהיר, יתרון עליו שמרה עד השליש האחרון של המשחק, אבל שיראלדי והמגישים המחליפים שוב לא עמדו בלחץ. בוסטון ספגה שלוש ריצות באינינג השישי, עוד שלוש בשביעי והפסידה 8:5 ואת התואר. שיראלדי, שפשוט קרס במשחקים המכריעים, יצא בלי נזק תדמיתי ממשי. כולם זכרו רק את הטעות של באקנר, היא צעקה בקול גבוה מדי.
בשנים שחלפו באקנר הפך שם נרדף ללוזריות. במהלך עונת 1987 התעללו בו אוהדי היריבות וגרוע מכך - האוהדים שלו, ובבוסטון הם יודעים להיות אכזריים. באקנר סבל מהרבה שריקות בוז. הוא שוחרר מהרד סוקס, עבר לאיינג'לס ומשם לקנזס סיטי. את הקריירה סיים באופן מפתיע דווקא בפנוויי פארק עם 22 משחקים אחרונים בהחלט במדי הרד סוקס.
הסיפור של באקנר הפך לפולקלור. ב-1992 רכש השחקן צ'רלי שין במכירה פומבית את הכדור שעבר בין רגליו ב-93 אלף דולר. הטעות הוזכרה במספר סרטים וסדרות טלוויזיה ואם רצית להגיד לוזר פשוט אמרת "באקנר". הוא עצמו, אגב, רשם הופעה יפה ב"תרגיע" עם לארי דיוויד. לאורך השנים טען שהוא חי בשלווה עם עצמו ועם הטעות, אבל כפי שהודה בעצמו מאוחר יותר, היא מעולם לא הניחה לו. אמריקה בהחלט דאגה לא להניח לו.
ב-2004 קרו כמה דברים שנקשרו בבאקנר על המגרש ומחוצה לו. הטעות שלו הוזכרה בסרט (האיום) Fever Pitch, וכשיצא "קיל ביל" הטוב בהרבה, הודפסו גם חולצות "קיל ביל באקנר". באוקטובר של אותה שנה זכו, סופסוף, הרד סוקס בוורלד סיריס. זה היה הזמן של אוהדי הקבוצה לסגור את המעגל. "אנחנו סולחים לך, באקנר", כתבו על כרוזי ענק בעיר, והוא בתגובה שחרר הרבה מהעול שרבץ על לבו 18 שנים. "על מה הם סולחים לי?", שאל בראיון, "הרגתי מישהו? רצחתי מישהו? אם מישהו צריך לסלוח זה אני להם, לא הם לי. על כל מה שעשו לי בשנים שאחרי השגיאה ההיא, הם צריכים לבקש סליחה". על הזכייה עצמה ענה: "לא, אני לא שמח בשמחתם. אני לא מרגיש הקלה. הרד סוקס של 2004 זכו, לא אלה של 1986. אם הייתי זוכה אז, הייתי שמח. אבל היום הוא לא יום של אושר עבורי".
ארבע שנים לאחר מכן הטון שלו השתנה. בפתיחת עונת 2008 נערך בפנוויי פארק טקס האליפות של הרד סוקס, שעונה לפני כן זכו בתואר בפעם השנייה בארבע שנים. באקנר זרק את כדור הפתיחה. "החוויה הזאת הייתה מאוד אמוציונלית", הוא הודה, והוסיף שכמעט נשאר בבית: "הייתי צריך לסלוח. לא לאוהדים, יותר לתקשורת. כל מה שעברתי בגללם, כל מה שהמשפחה שלי עברה. זה מאחוריי, אני חושב עכשיו על דברים חיוביים, על דברים שמחים".
בבוקר יום שני ה-27 במאי, ממוריאל דיי, הלך ביל באקנר לעולמו בגיל 69. הציניות, שלא אחת פגשה אותו במחצית השנייה של חייו, הראתה לו שוב את פרצופה. יומו האחרון היה יום הזיכרון, אבל באקנר, שסבל משיטיון, לא זכר דבר - לא את היום ההוא ב-25 באוקטובר 1986 ולא את 33 שנות הסבל שבאו אחריו.
