בווידאו: הצגת ניסו אביטן בהפועל תל אביב
בעקבות ההתפתחויות האחרונות בהפועל תל אביב, מתבקש, לכאורה, לחזור לדיון ב"מעמד המאמן", שתי מילים שהפכו ליותר מתישות מביטויים כמו "סדרת כתבות" או "פסקת ההתגברות". אחרי הכול, מאמן אחד הלך בצורה מכוערת, אחר מונה בצורה לא פחות מכוערת והמצב בשפל.
אפשר גם לטעון שהמציאות יותר מורכבת, אבל היא, בעצם, הרבה יותר פשוטה. בתעשייה שבה האופורטוניזם שולט אין חוקים ואין שום מעמד למאמן. קובי רפואה וניסו אביטן הם שני אינדיבידואלים, וגם אם החליפו אחד את השני בתפקיד "נחשק", צריך להתייחס אליהם ואל הסיטואציה באופן שונה לחלוטין.
אביטן הוא איש של אנשים. מעבר למקצועיות, החיוך הכובש, הצניעות והכנות שלו התלבשו מצוין על הפועל חדרה. הרי מה יותר כיף מלראות אנשים טובים שמתוגמלים בהישגים טובים? ואז, במחי תמונה אחת שצולמה לאחר פגישתו עם שרון ניסנוב על ידי שחר גרוס מ-One, הכול נמחק. זו תמונה שמספרת סיפור שונה לחלוטין, סיפור שבו אביטן לא שונה מכל מאמן אחר בליגת העל. גם מבחינתו, מותר להיפגש עם בעלים של קבוצה אחרת כשיש לך חוזה חתום, מותר למכור את הקבוצה הנוכחית שלך בנזיד עדשים, מותר לשים קצוץ על חוקי האתיקה שלא אצל כולם קיימת. סליחה, טעות בניסוח - היא כנראה לא קיימת אצל אף אחד בענף.
היו מקרים שבהם מחטפים כאלה הצליחו (ד"ש מברק בכר), אבל העונה האחרונה, לפחות, הוכיחה שהקארמה ממהרת לרדוף אותך. ניר קלינגר חפר את הדרך מחיפה לירושלים ושילם בבריאות, בעוד אופיר חיים, שחתר תקופה ארוכה תחת קובי רפואה, טעם מהתרופה שהוא עצמו רקח ועזב לאחר חודש וחצי, רק כדי לראות את רפואה תופס לו שוב את המקום. זה לא הפריע לאביטן ולא יפריע למאמנים בעתיד לעשות מהלכים דומים כשתגיע השעה. גם אביטן מאמין שבג'ונגל הזה מי שלא טורף נטרף. זה שהוא לא באמת בג'ונגל ויש לו חוזה מובטח לעונה הבאה? זה כבר עניין אחר.
אתמול, לאחר ההכרזה הרשמית, כולם מיהרו להזכיר את הציטוט של אביטן מ-1995, אז חתם בהפועל תל אביב. "קורה בתל אביב שווה עשרה ששערים בבאר שבע", הצהיר וכבר אז הבהיר מה עמדתו לגבי היד שהאכילה אותו. ההבדל הוא שכשחקן שחותם אתה מחויב לרצות את האוהדים ולכן הצהרה מסוג זו לגיטימית. כמאמן יש לך בחירה, ו-24 שנים אחרי אביטן חושב אותו דבר, אולי בשינוי קל ומותאם - נקודה בהפועל תל אביב שווה עשר נקודות בחדרה.
מה שמבדל את בכר מקלינגר, חיים ואביטן זו הבחירה שלו במועדון מאורגן ומסודר שהייתה לו דרך וחזון ברור. הדבר היחיד שברור בהפועל תל אביב הוא אי-הדרך, הכאוס הניהולי והמחסור החמור בגיבוי למאמנים. אביטן ראה את הקידום המקצועי, את הנסיעות הקצרות יותר, את המקום שבו הגיע לשיא כשחקן. הוא פחות ייחס חשיבות לעובדה שבמועדון כזה לא רק שלא יקבל את השקט התעשייתי שאליו התרגל, גם הציפיות יהיו אחרות. בהפועל תל אביב מצפים לעוד טאפוקו ופלומן, אבל גם הצלחות כאלה לא קל לשחזר, בטח ובטח במועדון שנמצא גבוה יותר מחדרה על הרדאר.
על פניו, הקרקע של אביטן להצלחה דלה ביותר. לטעמי לפחות, יש פער עצום בין הציפיות שלו מהמותג הפועל תל אביב לסיכוי לייצר משהו במועדון שאיבד את דרכו תחת עוד בעלות מבולבלת. בפני אביטן עומדים כעת שני תרחישים: להוביל את הקבוצה להצלחה כמו בכר (לא ברמת ההישגים, אלא ברמת היציבות והאמון שרכש מהההנהלה) או להיפרד כמו רפואה וחיים לפניו. בהתחשב במקום שאליו הגיע, נראה די ברור לאיזה צד הוא קרוב יותר.
