פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סלובודן דראפיץ' בראיון חג: "בישראל אני סרבי, בכל העולם אני ישראלי"

      צילום: דני מרון, דני מרון

      סבתו היהודייה ששרדה את השואה, ברית המילה בגיל 25 שבדרך נס הובילה ללידת בנו, ההבדל האמיתי בין המנטליות הסרבית לישראלית והסטיגמה שלא עזבה אותו: 'בחורים טובים לא יכולים להצליח כאן?'". מאמן מכבי נתניה בראיון חגיגי לכבוד יום העצמאות

      "בישראל אני סרבי. בכל העולם אני ישראלי", אומר סלובודן דראפיץ' בראיון מיוחד ליום העצמאות. בין יום השואה אליו הוא מחובר דרך סבתו היהודייה שאיבדה את מרבית משפחתה לבין יום הזיכרון שצוין אתמול (רביעי). בין הטילים שנפלו מעזה בתחילת השבוע לגביע המדינה שהוא רוצה להביא למכבי נתניה ביום רביעי הבא, המפגש עם דראפיץ' הוא אולי הסיפור הישראלי הכי מוצלח. בן 23 היה כשהגיע לישראל מיוגוסלביה לפני 31 שנים והדבר האחרון שחשב היה שיקשור את גורלו עם גורל המדינה.

      "את העובדה שאני יהודי ידעתי מהבית בנוביסאד", הוא מגלה. "אמא שלי וסבתא שלי יהודיות אבל מהצד של האבות לא הייתי יהודי. להתחבר ממש ליהדות היה רק אחרי שהגעתי לנתניה. להיות ישראלי לקח לי זמן. היום, כשאני טס לחו"ל, אני אומר שאני ישראלי כמו שכל ישראלי שטס לחו"ל לא אומר שהוא רומני אפילו שההורים שלו באו מרומניה. מהיום שהגעתי לישראל ב-1988, כולם אמרו לי שאין לי מנטליות של ישראלי. שאני יותר מדי טוב. גם בכדורגל אמרו לי שאני צריך לצרוח ולרוץ לתוך המגרש. כל הזמן היתה עלי סטיגמה שאני סרבי. וכשאומרים לך כל הזמן שיש לך מנטליות של סרבי, אתה חי עם זה".

      אני חשבתי שמנטליות סרבית דומה למנטליות ישראלית.

      "יכול להיות שרק במה שקשור לעצבים. אבל יש הבדל. ישראלי יכול להגיד לך משהו ואחר כך להגיד: 'לא אמרתי לך. מה אתה כועס?'. פה בישראל יכולים לפגוע בך ואחרי שבועיים לבוא בתמימות ולשאול: 'על מה אתה כועס?' בסרביה לוקח זמן לפגיעה להישכח. פה הכל עובר. אני לא אומר שכאן יותר סלחנים, אבל יכולים להגיד לך: 'יא בן זונה'. ולחשוב שאמרו לך: 'בוקר טוב'. ואז אני צריך לחיות עם זה. אותם אנשים שקיללו אותי יכולים לבוא כאן ולהגיד לי: 'די, מה לקחת את זה ברצינות?'. אצלנו בסרביה למילה היתה יותר משמעות. מילה יכולה להרוג אנשים, מילה יכולה לפרק זוגיות. צריך לדעת מתי אומרים מילים פוגעניות".

      סלובודן דראפיץ' מאמן מכבי נתניה עם דגל ישראל (דני מרון)
      "יכולים להגיד לך: 'יא בן זונה'. ולחשוב שאמרו לך: 'בוקר טוב'" (צילום: דני מרון)

      נתקלת בזה בעבר הרבה פעמים?

      "בוודאי, אבל היו אומרים לי: 'היי סלובו. אתה בישראל. אתה צריך לשנות מנטליות סרבית שלך'. והם צדקו. אני לא יכול לשנות את כל העולם. בישראל יש מנטליות אחרת. היו תקופות שישבתי בבית, אחרי שפרשתי בגלל פציעה, וחשבתי: 'איך אני מפרנס את הבית. מה אני צריך לעשות כדי להצליח כאן'. הייתי במצב רוח לא טוב. הידיעה שהמנטליות שלי לא דומה למה שיש כאן, הדאיגה אותי. אף אחד לא אמר לי שאני לא יודע כדורגל כשהתחלתי לאמן. אבל בשנים הראשונות היו אומרים לי: 'אתה בחור יותר מדי טוב'. ואני שואל: 'למה בחורים טובים לא יכולים להצליח?'. אני לא אשכח את העיתונאי מוטי אקסמיט שאמר לי כשהייתי בהפועל כפר סבא מאמן ראשי אחרי שנים של עוזר מאמן: 'המנטליות שלך רק להיות עוזר מאמן'. המשפט הזה מוביל אותי עד היום. אמרתי לעצמי: 'מה, כל החיים אני אהיה עוזר מאמן?. מה אני לא יכול להיות מאמן ראשי?'. להיות עוזר מאמן כל החיים זה גם מקצוע. להיות מאמן כושר זה גם מקצוע. יש אנשים שלא רוצים להיות מספר 1".

      את ההיכרות הראשונה עם ישראל עשה סלובודאן דראפיץ' בחורף 1987. תמיד שמע מסבתו ואמו שיש להם דודה שחיה בישראל. כמעט בכל שנה היה מישהו מהמשפחה מגיע לביקור אצל הדודה בנתניה. לפני 32 שנים זה היה התור של דראפיץ' לבוא עם סבתו לביקור אצל הדודה ברחוב רמז בנתניה. "זה היה בחורף והיתה פגרה בסרביה", הוא משחזר. "מכיוון שאסור לחזור מפגרת חורף בכושר רע, לקחתי איתי זוג נעלי כדורגל ואמרתי שאמצא בישראל קבוצה להתאמן בה במהלך הביקור שארך עשרה ימים. אח של מוטל'ה שפיגלר לקח אותי לאימון בבני יהודה אצל דוביד שוויצר וכולם התרשמו. למחרת כבר אמרו למכבי נתניה שיש שחקן טוב, אז הם לקחו אותי לשם. זאביק זלצר שהיום מנהל את מחלקת הנוער שלנו היה אז המאמן של הקבוצה הבוגרת. הוא ראה אותי במשך שלושה אימונים ואמר להנהלה: 'תביאו אותו לישראל. תעשו לו תעודת זהות. תוך שנה הוא יהיה שחקן נבחרת ישראל'. חזרתי לסרביה והייתי בקשר באמצעות מכתבים עם נתניה. בתום העונה הגעתי שוב ותוך זמן קצר עשו לי תעודת זהות כמו שעשינו כאן לניקו אולסק ולג'ונתן בורנשטיין. וגם הנבואה של זלצר התגשמה אבל הרבה יותר מהר כי תוך ארבעה חודשים כבר זומנתי לנבחרת ישראל".

      זאב זלצר מאמן הפועל פתח תקוה (ברני ארדוב)
      הביאו ארצה. זלצר (צילום: ברני ארדוב)

      כשהגעת לישראל ב-1988 כדי לחתום במכבי נתניה היה לך ברור שאתה הולך להפוך לישראלי?

      "לא. ממש לא. בראש שלי היה לבוא לישראל ולשחק ולחזור חזרה לסרביה. היו לנו אז חיים טובים ביוגוסלביה. כולם חושבים מדינה קומוניסטית קשת יום, אבל טיטו החזיק את המדינה מצוין ולמשפחה שלי היה בית נופש בהרים ובית נופש בים בקרואטיה. וכמובן מכוניות".

      הייתם משפחה עשירה?

      "לא עשירה, אבל אז מי שעבד קיבל דירה. מייד כשאבא שלי התחיל לעבוד הוא קיבל את הדירה הראשונה שלו. למה אתה שומע כל הזמן רוסים וסרבים אומרים לילדים שצריך ללמוד? כי פעם, מי שעבד קיבל דירה ורכב. כך זה היה פעם במדינות הקומוניסטיות. אבא שלי קנה בית קפה והוא חשב שאחרי שאפרוש מכדורגל אנהל את בית הקפה. הוא עצמו עבד עם הטלוויזיה ועם קבוצות ספורט. אבל הכל השתבש בגלל המלחמה".

      כל התכניות השתנו.

      "בדיוק. לקראת 1990 פרצה המלחמה. אח שלי גויס לצבא וקיבל כדור ברגל. כשהוא החלים וחיפשו להחזיר אותי לשדה הקרב, אני כבר הברחתי אותו לישראל".

      אותך לא חיפשו לצבא שם?

      "אני כבר הלכתי להם לאיבוד. הם ידעו שאני בחו"ל ושאני כבר לא אחזור למלחמה. הבאתי את אחי לישראל והוא חי כאן איתי 12 שנה. גם את ההורים שלי הצלחתי להביא והם חיו כאן בישראל 10 שנים. אחי חזר אחרי 12 שנה לסרביה, אבל כעבור 5 שנים הוא חזר לישראל והוא חי היום בישראל. שתי הבנות שלו היו חיילות קרביות ויש לו גם בן יותר צעיר. אמא ואבא שלי חזרו לסרביה. אבא שלי נפטר לפני קצת יותר משנה ואמא שלי חיה היום בסרביה".

      מה השתנה שחיבר אותך כל כך לישראל?

      "הכרתי את אשתי. שלוש שנים אחרי שהגעתי לשחק במכבי נתניה, הכרתי אותה. היא היתה גרושה עם שלושה ילדים קטנים. ב-92' נולד לנו הבן היחיד המשותף שלנו דולב שהיום משחק כדורסל. לא חשבתי שאני אעביר את כל המשפחה לסרביה ואז הבנתי שאני לא חוזר יותר לסרביה וקובע את הבית שלי לתמיד בישראל".

      סלובודאן דראפיץ' במדי מכבי נתניה (ברני ארדוב)
      ישראל הפכה לבית. דראפיץ' (צילום: ברני ארדוב)

      החיים הפכו קשים יותר אחרי הפרישה?

      "ברור. נאלצתי לפרוש מכדורגל בגלל פציעה נגד קרית גת בגיל צעיר. ב-95' כבר פרשתי. בלי לדעת לקרוא ובלי לדעת לכתוב. ידעתי רק לשחק כדורגל והייתי צריך לבנות את עצמי מההתחלה. מלמטה. היתה לי תעודת מאמן עוד מסרביה והייתי צריך ללמוד את המקצוע דרך התנועה. עבדתי בבית"ר טוברוק הרבה שנים. לקחתי שלוש קבוצות במקביל. כל יום עבדתי שש שעות באימון. וכשהיתה אפשרות נסעתי לצפות באימונים וללמוד. בהתחלה היה לי קשה בטוברוק כי אני רציתי ללמד כדורגל מהיסודות והם רצו הישגים ותארים. המשכורת היתה נמוכה. היתה משכנתא גדולה. הייתי צריך לסחוב את החיים על הגב. הכדורגל הישראלי היה אז מאוד שונה במחלקות הנוער והיה לי קשה. אני הפכתי להיות רובין הוד שכל הזמן רוצה לעבוד על טכניקה אבל לא מביא תוצאות. הבנתי שלא משנה מה אעשה, התארים ידברו. לא הצלחתי לשנות את התפיסה הזו והייתי מאוד מתוסכל".

      איך היו נראים החיים שלך אם היית לוקח את כל המשפחה וחוזר לסרביה?

      "אי אפשר היה בכלל לחשוב על זה. זו היתה תקופת המלחמה. אנשים השתכרו 150 דולר בחודש וכדי לחיות בכבוד היית צריך לפחות 500 דולר בחודש".

      אז ההגעה לישראל ב-1988 הצילה לך את החיים.

      "כן. כן. היה לי מזל לבוא לישראל. עד היום אני חושב שיש מישהו מלמעלה שמשגיח עלי. לעזוב את יוגוסלביה ופתאום מלחמה נפתחת. יכול להיות שאם לא הייתי מגיע לישראל, הייתי עד היום זרוק באיזה בית קפה עם חברים שלי ולוקח פנסיה מהורים שלי כדי לסבסד את החיים שלי עם אשתי. הדבר הכי טוב שקרה לי זה שהגעתי לישראל, נשארתי כאן ונלחמתי כאן על מקומי ועל זכותי להיות כאן. הרגשתי שיש לי מה למכור בכדורגל בישראל אחרי הפרישה. הרגשתי שיש עבודה וחיפשתי כל הזמן להיות הכי טוב. האמנתי שאני יכול להתפרנס בכבוד מכדורגל ולהיות אחד מאנשי המקצוע הטובים בארץ. אמרו לי שאין לי מרפקים ושאין לי אנשים נכונים שיכולים לדחוף אותי ושיהיה לי קשה להצליח".

      אבל בסופו של דבר אתה עושה את המעבר לקבוצת בוגרים.

      "הפכתי לעוזר מאמן של מוטי איוניר במכבי נתניה לפני 20 שנים ואחרי זה עברתי להיות עוזר מאמן בצפרירים חולון לפני שניר לוין עזב למכבי תל אביב. אבל את הקפיצה הגדולה עשיתי עם רוני לוי שלקח אותי למכבי חיפה להיות סקאוט ועוזר מאמן שלו".

      סלובודן דראפיץ' מאמן מכבי נתניה עם דגל ישראל (דני מרון)
      "הדבר הכי טוב שקרה לי זה שהגעתי לישראל" (צילום: דני מרון)

      איך חיים עם כמה זהויות? עם זה שאתה גם נוצרי וגם יהודי. גם סרבי וגם ישראלי.

      "אני באתי ממדינה קומוניסטית. לא ידעתי מה זה נוצרי או יהודי. החיים שלי ביוגוסלביה היו אחרים לגמרי. לא ידעתי מה זה דת. אני ידעתי רק מה זה קומוניזם. אסור היה לעשות חגים. רק אחד במאי יום הפועלים ושמונה במארס יום האשה הבינלאומי. עוד תאריך לציון ייסוד יוגוסלביה. כל מה שקשור לנצרות או יהדות לא היה קיים כשחייתי שם. לא הלכתי לכנסיה ולא הלכתי לבית כנסת. לא ידעתי מהי דת. כנסיה או בית כנסת היו כמו מוזיאונים. בפעם הראשונה הכרתי את הדת כאן בארץ. עשיתי ברית מילה בגיל 25. אשתי ואני לא הצלחנו להביא ילדים משותפים והגיניקולוגים אמרו שלא נוכל להיכנס להריון. אני זילזלתי בדת בהתחלה אבל אז אמא של אשתי שהיתה צדיקה אמרה לי: 'תעשה ברית ויהיה בסדר'. אמרתי לה: 'אמא, הרופאים אמרו שאי אפשר'. אבל חמותי התעקשה ועשיתי ברית. לא באמונה גדולה אבל בשביל לכבד. שנה אחרי הברית נולד לי ילד. אמרתי: 'וואוו. מה הולך פה?'. ואז גם עשיתי בר מצווה. רציתי לעשות כל מה שלא עשיתי כשהייתי קטן. ברגע שדולב נולד בניגוד למה שחשבו הרופאים, אמרתי יש כנראה משהו. יש אמת בדת. התחלתי לעשות חגים יהודיים, קידוש ביום שישי. ביום כיפור אני לא אוכל. בפסח רק מצות. לא ידעתי מה זה יציאת מצרים, מי זה משה ומי זה אהרון. שלושה אבות וארבע אמהות".

      אתה מרגיש היום יהודי במאה אחוז?

      "בוודאי. בסרביה כשאני מגיע אני לא חוגג את החגים שלהם. נשאר לי עדיין המבטא ואני קצת שונה במראה שלי ולכן בישראל עוד תופסים אותי כסרבי. אבל יהודי זה יהודי. בהתחלה היה לי מאוד קשה כשהסתכלו עלי כמישהו שונה. היו אומרים לי: 'טוב שאתה לא ישראלי'. בכל מה שקשור לעקיפות בתור וחוסר סבלנות. היום אני לוקח את זה כמחמאה. זה שאני לא צועק וצורח ורב בכבישים או מצפצף לאנשים".

      איך אתה מתחבר ליום העצמאות?

      "יום העצמאות מתחיל בשבילי שבוע קודם ביום השואה. סבתא שלי איבדה אחות ואבא ואמא בשואה. היא ניצלה בזכות זה שהתחתנה עם סרבי. מושג השואה תמיד היה אצלנו במשפחה. ידענו מה זה גרמנים ורצח. יום הזיכרון לחיילים זה דרך הילדים שלי שאיבדו הרבה חברים. הייתי פותח טלוויזיה בחשש גדול שהחברים של הילדים שלי נפגעו. יום העצמאות זה החיבור שלי למדינה. אני לא מכיר את ההיסטוריה לגמרי אבל אני רוצה שיהיה פה טוב. אני אוהב את המדינה ואת המקום. לא קשה להתאהב במדינת ישראל. לא יודע אם הכי טוב לחיות פה, אבל כל מי שמגיע לישראל מתאהב".

      מאמן מכבי נתניה סלובדן דראפיץ' חוגג עם שחקניו (דני מרון)
      "אני כן חושב על האוהדים, על הילדים. לא עלי, אלא על אחרים. על בעל הבית שלנו שרוצה כל כך גביע. אני מתרגש כשאני רואה שחקן שלי שהתקדם והצליח" (צילום: דני מרון)

      אנחנו מדברים אחרי יומיים של אזעקות וטילים.

      "לצערי זו המציאות ואת האזעקות הכרתי כבר במלחמת המפרץ הראשונה. הייתי שם אקונומיקה על סמרטוט ושם מסיכות אב"כ על הראש של הילדים שלי".

      באת ממנטליות קומוניסטית שאם יש בעיות מורידים ישר את הראש; של האויב. אתה מצליח להבין את האיפוק של ישראל מול הפלסטינים?

      "היום יש טלוויזיה ויש תקשורת שעוקבת אחרי מה שישראל עושה. אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה וטוב שזה כך. אוי ואבוי אם היה לנו כאן מנהיג מצפון קוראה שיעשה מה שהוא רוצה. אנחנו לא הכי חכמים והכי גיבורים. צריך להיות צנועים. המצב כאן הוא מורכב ומורכב בכל העולם. תראה מה היה עכשיו בסרי לנקה. אנחנו צריכים לחפש איזה שלום. לנסות לתת יד לצד השני. אימנתי בסכנין, יש לנו שחקני כדורגל ערבים נהדרים, יש לנו רופא ערבי במכבי נתניה שהוא אישיות מדהימה. בצד השני צריך למצוא את האנשים שאפשר לדבר איתם. בכל מקרה מה שלא יהיה אני בישראל מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר בכל מקום אחר בעולם".

      יש לכם הזדמנות להביא גביע למכבי נתניה. זו תהיה סגירת מעגל אחרי כל מסע החיים שלך?

      "אני בחור פחות דרמטי. אשתי אפילו אומרת לי שלא עובר לי דם בוורידים. אני לא אגיד לך עכשיו שאני מסכן ועברתי חיים קשים והנה אני רוצה עכשיו בגלל זה לקחת את נתניה לאירופה. הרי, אני לא אהיה הראשון שאביא את מכבי נתניה לאירופה. אבל אני כן חושב על האוהדים, על הילדים. לא עלי, אלא על אחרים. על בעל הבית שלנו שרוצה כל כך גביע. אני מתרגש כשאני רואה שחקן שלי שהתקדם והצליח. כשדיא סבע, עומר אצילי, דן גלזר, דן איינבינדר ורמזי ספורי כתבו לי ולשי ברדה הודעות ואמרו לנו שבזכותנו הם התקדמו, זה ריגש אותי בטירוף והוריד לי דמעות בלילה במיטה".