פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלון כרמלי: "הפסיכולוג הכי טוב שלי זה 90 דקות במשחק של מכבי חיפה"

      צילום: שלומי גבאי

      הכאב היומיומי, הביקורים בבית הקברות והזיכרונות מהשיחה האחרונה והנסיעות המשותפות למשחקים של מכבי חיפה. אלון כרמלי, ששכל את בנו שון ז"ל בעזה, נזכר בכאב בראיון לרגל יום הזיכרון: "קראתי קדיש והייתה דממה. אני לא שוכח את הדממה הזו"

      "המזל שלי שאני עד כדי כך מכור למכבי חיפה, שלא הפסקתי ללכת למשחקים", מגלה אלון כרמלי. "הציעו לי פסיכולוג ממשרד הביטחון כדי להתמודד עם הכאב. אמרתי להם שהפסיכולוג הכי טוב שלי זה 90 דקות במשחק של מכבי חיפה, שם אני שוכח הכל. לכל משחק אני הולך. בית וחוץ. הייתי השבוע בניצחון על הפועל באר שבע וגם הייתי בטרנר לפני שבועיים. אני לוקח את הנכד שלי, עדי בן 5 וחצי. הוא כבר ארבע שנים מנוי. הוא היה תינוק כששון נהרג והוא לא זכה להכיר אותו. חסר שון שיהיה איתנו. אם הוא היה, ברור לי שהוא היה לוקח את עדי כי אני בטח עוד הייתי בארצות הברית".

      אלון כרמלי לא רצה להיות מפורסם. בשל אילוצים כלכליים היגר עם רעייתו דליה וילדיו לארצות הברית וקבע בדרום טקסס את ביתו. שתי בנותיו הגדולות נמשכו לישראל. בנו שון הלך בעקבותיהן ובעקבות האהבה הגדולה לישראל ולמכבי חיפה. אהבה אותה ינק מהבית מאבא אלון, שגם המרחק לא מנע ממנו להישאר אוהד שרוף של הקבוצה. שון המשיך את השושלת הירוקה. אין אוהד של מכבי חיפה שלא מכיר את סיפורו.

      ב-20 ביולי 2014 בעת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה נפל שון כרמלי, חייל בחטיבת גולני. מאחר שהוגדר חייל בודד סיפורו הופץ על ידי איש התקשורת רפאל קבסה ובהלווייתו שנערכה בחיפה בשעת חצות נכחו למעלה מ-30 אלף איש, רובם אוהדי הקבוצה.

      אלון כרמלי אביו של שון כרמלי (שלומי גבאי)
      "איך קמים מהשבר הזה? לא ממש קמים". אלון כרמלי (צילום: שלומי גבאי)

      הריאיון עם אלון כרמלי מתקיים אתמול אחרי עוד סבב לחימה קשה מאוד שהיה בתחילת השבוע ואשר גבה ארבעה קורבנות בנפש. אי אפשר שלא לשאול את אלון לתחושותיו נוכח העובדה שאין שום פתרון מול החמאס. האם הוא מרגיש שמותו של בנו היה כמעט לחינם.

      "בצוק איתן, אחרי ההלוויה, ישבנו שבעה בבית של הבת שלי ברעננה וגם שם נאלצנו לתפוס מחסה כי ירו עד לשם", הוא מספר. "אבל הכניסה הקרקעית במהלכה נהרג שון לא הייתה בגלל הטילים, אלא בגלל המנהרות. שם היה האיום המשמעותי יותר לכן אי אפשר לומר שזה היה מיותר או שהכניסה לא הייתה הכרחית. בקרב שבו שון השתתף המפקדים לא הבינו בהתחלה למה דווקא שם נלחמים אבל אז גילו פיר של מנהרה שהובילה לקיבוץ ולגן ילדים בעוטף. החמאס התכוון להשתמש במנהרות האלה כדי לחטוף אזרחים.

      "אם לא היה צוק איתן לא היו משקיעים מיליארדים באיתור המנהרות. נכון שהיה צריך לעשות דברים אחרת, אבל אני רואה את כל מה שקורה היום המשך לכל מה שקרה מאז הוקמה המדינה. גם אחרי מלחמת ששת הימים שכולנו מתגאים בה, באה מלחמת ההתשה. שום דבר לא מסתיים ברגיעה אמיתית או בשלום. מצד שני זה מכעיס מאוד שמדינה יכולה להרשות לעצמה שיירו על האזרחים שלה טילים. חייתי 26 שנים בארצות הברית ואני לא מתאר לעצמי שהם היו מוכנים שיירו עליהם כדור אחד, אז 600 טילים ביומיים?".

      אתה מוצא איזו נחמה בכך שהוא היה שותף לחשיפת המנהרות?

      "בזמן אמת לא היה על זה ויכוח בכלל. בזמן אמת כולם אמרו שעשו את הדבר הנכון. כולם אמרו שהיה צריך לעשות את העבודה. במשך הזמן זה קצת התמוסס ושכחו קצת את האיום שהיה עם המנהרות".

      כרמלי (58) לא הצליח להתאושש ממות בנו. "אחרי שדליה אשתי ואני התחתנו, נולדו לנו שתי בנות בהפרש קטן מאוד. זו הייתה תקופה לא קלה בארץ מבחינה כלכלית ואנחנו היינו עובדי בנק. החלטנו להגר לארצות הברית לדרום טקסס. הבת הבכורה שלי הכירה ישראלי והם עברו לגור בישראל אחרי החתונה. שנה אחרי זה, הבת השנייה שלמדה באוניברסיטת טקסס החליטה שהיא רוצה ללמוד באוניברסיטת תל אביב וגם עשתה עלייה. שון הציע בשלב מסוים בעצמו לעבור לגור בישראל במסגרת פנימייה. הוא החל ללמוד במסגרת של כיתת עולים ברעננה וגר אצל אחותו הגדולה ברעננה. היה לו בהתחלה קצת קשה לעזוב את החברים בארצות הברית, אבל בגיל 16 הוא החליט שהוא עושה את הצעד הזה".

      היה מאבק על העלייה שלו לישראל?

      "שון היה מחובר ליהדות ולישראל יותר ממני. מגיל צעיר הוא השתתף בשיעורי יהדות. הוא השתתף בקייטנות חב"ד בארצות הברית וגם הדריך בעצמו. היה לו משהו בנשמה לישראל. גם ביחס לילדים ישראלים אחרים שגרו בארצות הברית, הוא היה יוצא דופן. החופשה הכי טובה עבורו הייתה להגיע לישראל. אם זה היה להחליט בין לטוס לדיסני או לישראל, זה היה לישראל. היינו מגיעים לחופשות ארוכות, לפעמים לחודשיים. הוא אהב את האווירה בארץ, את האוכל ובעיקר אהב להגיע איתי למשחקים של מכבי חיפה. מגיל 4 הוא כבר היה איתי במגרשים. אני חיפאי במקור. לפני שעברנו לטקסס חיינו בחיפה. 50 שנה הייתי במגרשים".

      ניסים שון כרמלי (באדיבות המשפחה)
      "היה לו קשר עמוק למדינה". שון כרמלי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

      איזה זיכרון הכי חזק אצלך ממנו מתקופת המשחקים של מכבי חיפה?

      "זה לא המשחקים כמו המסעות לאירופה שהיינו יחד. היו פעמים שנסענו הוא ואני. נטו שנינו במשך מספר ימים. לפעמים טסנו עם הקבוצה וזו הייתה חוויה עילאית. כששון עבר לגור בישראל זה היה בתקופת ליגת האלופות השנייה ואני הייתי מגיע מארצות הברית להיות איתו ולטוס יחד למשחקים של מכבי חיפה באירופה. רק הוא ואני. אני לא שוכח את זה לעולם".

      מגיל 16 הוא בישראל ואתם בטקסס ואז הוא מודיע שהוא החליט להתגייס לקרבי.

      "בהתחלה לא כל כך הסכמנו. חשבנו שיהיה לו פרופיל נמוך כי היו לו בעיות רפואיות, אבל אז הוא הודיע לנו שהפרופיל שלו 97. אני מאוד כעסתי כי הוא הסתיר את הבעיות הרפואיות שלו במיונים ובצווים. אמרתי לו לחזור לארצות הברית ושנדאג לו לעבודה טובה אבל הוא אמר לי: 'אבא, זה לא מעניין אותי. אני רוצה להתגייס ליחידה קרבית'".

      כאן הוא הפך מורעל לצבא?

      "כנראה. בהתחלה היה לו מאוד קשה בישראל אבל בתוך חודש הוא כבר אסף מסביבו חברים. הוא היה ילד אהוב ופופולרי. החברים גם היו מורעלים. הוא ספג את האווירה ואת הרצון לשרת בקרבי. היה לו קשר עמוק למדינה. אפשר לראות את זה בפוסטים שהוא פרסם. רק אם קוראים אותם אפשר להבין את משמעות השירות עבורו".

      איך התמודדתם שם עם תקופת הצבא?

      "שון נהרג שנתיים וחצי אחרי שהוא התגייס. בזמן הצבא ראינו אותו פחות. כשהוא התגייס לגולני הייתי בטוח שהוא לא יחזיק מעמד כי הוא היה מאוד מפונק. יחידה כזו דורשת כוחות פיזיים ונפשיים, אבל הנחישות שלו וכוח הרצון עזרו לו. היו לו משברים ולא היה לו קל, אבל הוא לא התלונן. פעם אחת יצא לנו להיות בבסיס שלו שם פגשנו את החברים שלו. הגענו לאיזו השבעה פעם אחת ובבקו"ם הייתי רק אני. ככל שהשירות שלו נמשך, ראינו אותו פחות".

      היית מהאבות החרדים והדואגים, אלה שחוששים שיקרה הנורא מכל?

      "מאז שהוא ילד זה היה כך. כשהוא התגייס זה היה עוד יותר קשה. אמרתי לו כשהוא התגייס שזה גם כך קשה לנו עם המרחק, אז עכשיו כשאתה הולך לקרבי זה יהיה הרבה יותר קשה. ניסינו להיות בקשר בעיקר בהודעות וזה היה קשה. אני ואשתי היינו ממש חרדים".

      הקבר של שון כרמלי ז"ל 23 בנובמבר 2017 (ערן גילווארג)
      "המשבר הנפשי גדול". קברו של שון כרמלי ז"ל (צילום: ערן גילווארג)

      אתה זוכר את השיחה האחרונה שלכם?

      "היא הייתה בווטסאפ כשהוא היה בשטחי כינוס ממש לפני הכניסה לעזה. הייתי בעבודה והוא כתב לי: 'אבא, אל תדאג. אני שומר על עצמי ואוהב אתכם'. עדיין לא הבנתי שהוא נכנס לרצועת עזה. רק אחרי זה החלה הכניסה הקרקעית ושם בכלל נלחצנו. שבוע לפני ששון נהרג אשתי התחילה לנדנד לי ולהגיד שאקנה לה כרטיס טיסה כי היא רוצה להיות בארץ. אמרתי לה שלא נראה לי שתהיה כניסה קרקעית. אמרתי לה שזה יהיה כמו במבצע עמוד ענן כי גם אז שון היה סמוך לרצועה והם לא נכנסו. אבל אז ביום ששי כשהתחילו לדבר על כניסה קרקעית, אמרתי לה שאקנה לה כרטיס ליום ראשון. לצערי גם אני הייתי בסוף איתה על הטיסה ביום ראשון שהייתה הטיסה להלוויה של שון. שון הוא ההרוג הראשון של גולני כבר בשעות הראשונות של הלחימה".

      את רגע הבשורה בטח אי אפשר לשכוח.

      "אספר על השעות שקדמו לרגע הבשורה כדי שזה אולי יעיר מישהו. בסביבות אחת בלילה בארצות הברית שזה תשע בבוקר של יום ראשון בארץ, הגיעה חברה של אשתי ואמרה שקרה אסון לגולני. ניסינו לברר דרך התקשורת וקיבלנו דיווחים סותרים. הרגשתי שמשהו לא טוב. הייתי בפאניקה. אשתי ביקשה ממני לצאת מהבית כי אני מפחיד אותה. הסתובבתי בשכונה בטקסס היכן שהקהילה הישראלית שלנו חיה עד חמש בבוקר. כל הלילה הסתובבתי בחוץ וכל הזמן ראיתי אנשים מציצים עלי מכל חלון. אנשים מהקהילה שלנו מציצים עלי. בארבע או חמש בבוקר אני רואה אנשים מביטים עלי. אמרתי שמשהו לא בסדר אם הם מסתכלים עלי. בדיעבד כולם ידעו ששון נהרג ורק אנחנו לא. היה ווטסאפ עם רשימת שמות שעות לפני שהודיעו להורים. מישהו שרצה להרגיש חשוב בצבא הפיץ את הרשימה הזו ורוב האנשים ידעו לפני ההורים שהבן שלהם נהרג. זו הרגשה שאני לא מאחל לאיש".

      לא קיבלת בעצמך את ההודעה הזו בווטסאפ?

      "אני לא קיבלתי את ההודעה הזו. בשש בבוקר נכנסתי הביתה וכעבור שעה הגיע חבר שלי שסיפר כי קצין העיר דיבר איתו מהארץ וביקש ממנו להודיע לנו. הוא לא היה צריך להוסיף כלום מעבר לצמד המלים 'קצין העיר'. מיד היה לי ברור שאיבדתי את שון. פה נכנסתי להיסטריה. לא יודע בדיוק מה קרה איתי באותם רגעים. כל השנים פחדתי שיקרה לשון משהו וכאשר הוא התגייס לגולני פחדתי יותר".

      הבנות היו בארץ.

      "קצין העיר הודיע להן ממש באותו הזמן שהודיעו לנו. שאלו אותי אם אני רוצה שההלוויה תיערך מיד כשאנחנו נוחתים כי ננחת מאוחר. אמרתי שאני מבקש לעשות זאת כמה שיותר מהר. ב-11 וחצי בלילה הגענו לבית העלמין בחיפה אחרי טיסה מארצות הברית. היינו בטראומה ולא הבנו מה קורה סביבנו אבל הדבר היחיד שהפריע לי, אני זוכר, שהיו פקקים בכניסה לחיפה. אני יודע שבשעות כאלה אין פקקים ולא הבנתי מה קורה. ראיתי המוני אנשים ולא ממש קישרתי. לא הבנתי שכמעט 40 אלף איש באו להלוויה של שון. הייתי בהלם ובטראומה ולא ידעתי מה הולך איתי. אני זוכר שקראתי קדיש הייתה דממה. אלפים עמדו מסביבי והייתה דממה כשקראתי קדיש. את הדממה הזו אני לא שוכח. לא האמנתי שיכול להיות שקט במקום שיש כל כך הרבה ישראלים. זה התחיל עם הודעה שקיבל רפאל קבסה שיש לו קבוצת אוהדים של מכבי חיפה בפייסבוק. המועדון הצטרף אליו עם הודעה משלו והוא הראה לי פעם ש- 1.6 מיליון אנשים קראו את ההודעה שלו. הוא קרא לבוא להלוויה כי שון היה חייל בודד".

      פלייר משולב מההלוויות של שון כרמלי ועוז מנדלוביץ' (צילום מסך)
      "ראיתי המוני אנשים ולא ממש קישרתי. לא הבנתי שכמעט 40 אלף איש באו להלוויה של שון" (צילום: ערן גילווארג)

      מה הרגשתם בשבעה?

      "שמע, השבעה ביום שלמחרת ההלוויה החלה עם זה שהיינו צריכים לחפש אנשים למניין. בבוקר שאחרי ההלוויה ירדנו למאהל שהעירייה הכינה ברעננה במגרש החנייה והיינו רק חמישה אנשים. קראנו לעוברים ושבים להצטרף. בערב של אותו יום כבר הגיעו 500 אנשים למאהל ובימים שאחרי הגיעו אלפי אנשים שאפילו לא הכרתי".

      איך קמים מהשבר הזה?

      "לא ממש קמים. בכל יום ובכל רגע שון נמצא איתי. אין יום שאני לא חושב עליו כל הזמן. זה לא קל לתפקד כך. משתדלים להמשיך לחיות, אבל זה קשה מאוד. אחרי השבעה רק אני חזרתי לארצות הברית. אשתי חשה נקיפות מצפון ולא חזרה איתי. הוא הייתה רוב היום ליד הקבר. היא אמרה שהיא עזבה אותו וחיה בארצות הברית ועכשיו היא לא מוכנה לעזוב את הקבר שלו. בכל יום היא נסעה לבית העלמין בחיפה והייתה שם במשך שמונה שעות. ממש כמו לנסוע ליום עבודה. גם אני מצאתי את עצמי בחלקת הקבר כמעט כל יום. עם הזמן זה קצת נרגע והיום אנחנו מגיעים פחות, אבל בשנים הראשונות, היא הייתה יום יום שם. יושבת שם שעות לבד או עם אמא של ארז שגיא שקבור ליד שון. לשמחתי בשנה האחרונה היא התחילה ללמוד וזה קצת מעסיק אותה. אני לא עובד. כבר ארבע וחצי שנים אני לא עובד, מאז ששון נהרג. עכשיו אני מנסה לעשות משהו בארצות הברית כי אני חייב להתחיל לעבוד. אין מוטיבציה לעבוד. המשבר הנפשי כה גדול. אני חושב שלאמא יותר קשה לאבד בן, אבל אמא יודעת להתגבר. זו הסיבה שאבות רבים שמאבדים בנים שמים קץ לחייהם".

      המוות של שון מייסר אותך גם בגלל שהוא עלה לכאן לבד?

      "אני לא מצליח לחיות עם זה. אני מאוד כועס על עצמי. בהתחלה כעסתי קצת עליו וכעסתי על מה שהוא עשה בקרב כי הוא עשה משהו אמיץ ומסוכן, אבל כשהחברים שלו סיפרו לי שזה מה שהוא היה צריך לעשות, אז הפסקתי לכעוס על שון. היום אני כועס רק על עצמי. לא עשיתי מספיק כדי למנוע ממנו להיות ביחידה קרבית או לחזור לארצות הברית. הייתי צריך לעשות יותר. לא יודע אם זה היה עוזר אבל הייתי צריך לעשות יותר ועם התחושה הזו נשארתי".

      אלון כרמלי אביו של שון כרמלי (שלומי גבאי)
      "כבר ארבע וחצי שנים אני לא עובד, מאז ששון נהרג". אלון כרמלי (צילום: שלומי גבאי)