"את הסבון הם כבר נתנו לי ביד אחרי שגילחו לי את הראש. עמדתי עירומה בטור. גם בשלב הזה באושוויץ לא ידענו שאנחנו נכנסים למקלחת שהיא תא של מוות"
אישה חזקה לאה רייכרט. אישה של ברזל. דמעות כבר אין לה יכולת לייצר אחרי כל כך הרבה שנים של כאב. בן רייכרט, הנכד היחיד שיש לה לצד שלוש נכדות, יושב מרותק ליד השולחן ומאזין. הוא תמיד ידע שיש לו סבתא ניצולת שואה. אמא של אביו ערן. כשהיה בביקורים עם הנבחרת הצעירה של ישראל בפולין, זכר שיש לו שורשים על האדמה המדממת ההיא. אבל הוא מעולם לא שמע כך את הסיפור של סבתו.
"בשלב הזה בטור באושוויץ כבר לא ראיתי את אבא שלי", ממשיכה לאה. "ירדנו יחד כמה דקות קודם מהרכבת שהובילה אותנו מגטו לודג'. השנה היתה 1943 ואני הייתי בת 16. את אבא ראיתי לחמש שניות אחרי הירידה מהרכבת. הוא נלקח לצד אחד ואני לצד השני. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. ואז כשעמדתי בטור רגע לפני הכניסה לצריף המוות, מישהו בא ושלף אותי. כנראה ראה שיש לי כוח לעבוד. נתנו לי כותונת ירוקה שהיתה הבגד היחיד שלי במשך שנתיים. לקחו אותי למחנה עבודה בקראקוב ושימשתי כסוס. רתמו אותי לעגלה מלאה באבנים וזה מה שהייתי צריכה לעשות כל היום. לסחוב עגלה מלאה באבנים גדולות ממקום למקום. בלילות היה קר. בחורף היה קפוא. היינו ישנים צמודים אחד לשני כדי להתחמם. חשבנו רק איך לשרוד".
כוס מים מוגשת לשולחן. לאה רייכרט יושבת בכיסא גלגלים. ביולי היא תהיה בת 93. בן מבקש לשמוע את הכל מהמקום בו הכל התחיל. "ב-1939 כשהגרמנים פולשים לפולין, אנחנו חיינו בכפר שנקרא אוזנקורב. מהר מאוד ריכזו אותנו לגטו קטן ליד הכפר ובהמשך העבירו אותנו לגטו לודג'. אני עבדתי כנערה צעירה בהכנת מגפיים מקש לנאצים. ידעתי שאני צריכה ללקט כמה שיותר קש בשדות כדי שיהיו מגפיים טובות, אחרת אמא לא תביא לנו לחם. בשלב הזה אחותי הגדולה כבר נלקחה עם משפחתה לרוסיה והיא עזבה אותנו. נותרנו בלודג' אבי, אמי, אחי הצעיר קלמן ואני. אלא שמהר מאוד הפרידו בינינו. לקחו את אמא ואת אחי למקום אחר ואני נשארתי בלודג' עם אבא. את אמא לא ראיתי יותר. אני לא יודעת מה עלה בגורלה ובגורל אחי קלמן. מעולם לא התראינו עוד. את קליפות תפוחי האדמה שהיא היתה מביאה ושאותן היתה טוחנת עם קפה שחור וסכרין, אני לא שוכחת. זה לא יוצא לי מהראש. היא היתה אופה מזה את העוגה הכי טובה בעולם".
ב-1943 מחליטים הנאצים לפנות את גטו לודג' ולהעביר את היהודים ברכבות לאושוויץ. "היו שמועות על זה שיש קרמטוריום וששורפים יהודים למוות, אבל אנשים אמרו: 'אתם משוגעים. לא יכול להיות ששורפים אנשים חיים'. העלו אותנו לרכבת מלודג' לאושוויץ. עמדנו עשרים איש יחד בקרון קטן עם חלון קטן מאוד. היה דלי בפינה לשירותים. הריחות היו קשים". היא פונה לבן ואומרת: "אתה בטח חושב שאני משוגעת. שהסיפורים האלה לא היו". הוא מחזיר לה: "סבתא, את הכי נורמלית שאני מכיר".
היא חוותה שנתיים של גיהנום עד שהסתיימה המלחמה. "נעליים לא היו לי ולא גרביים במשך חודשים ארוכים. להשיג חתיכת לחם היתה משימה קשה מאוד. אם עלית על המיטה שלך למעלה והלחם נפל, תוך שנייה הלחם כבר נעלם ולא היה לך מה לאכול יום שלם. ביום שחרור מחנה העבודה בו הייתי, הרוסים נכנסו פנימה. אני ברחתי ליערות. מי שנתפסה נאנסה. זה כבר היה ב-1945. חייל היה אז כמו חיה. הוא לא ראה הרבה זמן אשה והוא התנפל על הנשים. כל השנתיים במחנה, הראש היה רק איך לשרוד. רק איך לשרוד את היום. לא חשבנו על כלום חוץ מלשרוד".
תלאות החיים לא הסתיימו אחרי המלחמה. לאה רייכרט עברה למחנה עולים בגרמניה ומשם ניסתה פעמיים לעלות לישראל. בפעם הראשונה גורשה כמו כל מי שהיה איתה על האונייה. בפעם השנייה הצליחה להיכנס בשערי הארץ ועוד הספיקה להילחם במלחמת השחרור. ערן, אבא של בן, מספר כי לאה אפילו ירתה בפרה בטעות. "שמרתי באשקלון", היא מספרת בזכרון צלול להפליא. "צעקתי: 'מי שם?'. שמעתי עוד צעדים. אף אחד לא ענה. אז יריתי בחושך. בבוקר התברר שהרגתי פרה. מסביב לאשקלון היו ערבים ואי אפשר היה לדעת אם הם לא באים להיכנס לבסיס שלנו".
בן לא מפספס אף מילה. "אף פעם לא שמעתי כך את הסיפורים", הוא אומר. "הלוואי על כולם סבתא בגיל 93 עוד מעט שזוכרת הכל ומספרת הכל".
שנות הסבל נמשכו גם בארץ. "עבדתי במפעל אמקור בארץ בשנות ה-50 והבוס רצה לשדך לי את אחיו שהיה גר באיטליה. הוא הזמין אותו לישראל ואז הוא הגיע. קראו לו אדם ואנחנו התחתנו. שבע פעמים נכנסתי להריון והפלתי את התינוק", היא מתארת. "יכול להיות שבגלל כל המאמץ שהייתי צריכה לעשות כששימשתי כסוס לעגלות האבנים הגדולות במחנה העבודה. ב-1960 נכנסתי להריון שוב ואז החליטו שאשכב במשך 9 חודשים בבית חולים בילינסון. אדם היה הולך לעבוד ומגיע בערב אלי לבית החולים כדי לראות אם אני חיה. בסוף נולד ערן, אבא של בן. זה הילד היחיד שהצלחתי להביא לעולם ולשמחתי ערן הביא לי ארבעה נכדים. שלוש בנות ואת בן. אדם בעלי לא זכה לראות את הנכדים שערן הביא לנו. הוא עבד במכרות הפחם ברוסיה לפני ובמהלך המלחמה ועישן הרבה כל החיים. זה השפיע עליו מאוד. כשערן היה בן 20, אדם נפטר מסרטן הריאות".
לאה ואדם גידלו את ערן ברמת גן ולא נתנו לו לשחק כדורגל. "כמו כל הפולנים האשכנזים חלמנו על ילד שיהיה רופא או מהנדס. לא רצינו בן כדורגלן. אני יודעת מה זה כדורגל וכשבן הנכד שלי נהיה שחקן כדורגל, הבנתי שזה מה שהוא רוצה וקיבלתי את זה. רק חבל לי לשמוע שהחברים שלו נוסעים בלילה במכוניות ועושים תאונות. נוסעים ומתהפכים עם הרכב. אני כבר בחמש בבוקר שומעת חדשות ברדיו ואחרי זה בטלוויזיה. אני לא אוהבת שהחברים של בן מהקבוצה היו השנה מעורבים בתאונות דרכים אחרי ששתו".
לערן אבא של בן יש חברה שמספקת שירותי ליווי לאח"מים שמגיעים לביקור בארץ. הוא יודע לתת כל מה שצריך מהנחיתה ועד ההמראה ברמה הכי גבוהה שיש. גם עם הכדורגל יש לו קשר. "אליפות אירופה עד גיל 21 שנערכה בישראל זכתה לתשבחות מאופ"א", הוא מספר. "אף אחד לא יודע שלילה לפני שהגיעו המשלחות מאירופה לארץ, פרץ משבר וכל הנהגים שהיו צריכים לעבוד בהסעות השונות הודיעו שהם לא עובדים. אבי לוזון שהיה אז היו"ר קרא לי דחוף לכפר המכבייה וביקש שנציל את המצב. גייסתי את כל החברים שלי לנסיעות בהתנדבות. בן שהיה אז בן 17 עם כמה חודשי רשיון נהיגה היה נוהג לשופטים ולכל מיני אח"מים שהגיעו לכאן. יש לי מכתב תודה מאבי לוזון על מה שעשיתי. הוא לא שוכח".
לאה חיה בביתו של ערן ברמת השרון. יש לה מטפלת פיליפינית שעוזרת לאורך כל שעות היום. אמו של בן חזרה לפני מספר שנים בתשובה והיא מאזינה לכל השיחה. בן, שהתחתן לפני חודשיים, מגיע כמעט בכל יום לבקר. בסוף העונה הוא יחזור לבלגיה. יש לו חוזה לעונה נוספת בזולטה ווארחם. "אני רוצה לחזור לשחק בבלגיה. אני אתחיל שם את האימונים ואני מקווה להישאר. אם לא שם, אז בקבוצה אחרת בבלגיה".
חווית אנטישמיות בתקופה הקצרה בבלגיה?
"האמת שלא. אבל הייתי תקופה מאוד קצרה לפני שנה וחצי. אני לא הרגשתי את זה שם, למרות שבטוח יש אנטישמיות".
מה עושה לך לשמוע את הסיפור של סבתא?
"תראה הייתי בפולין עם נבחרת ישראל ושמעתי את הסיפורים שם. ידעתי גם שסבתא שלי עברה את השואה, אבל מעולם לא ישבתי כך להקשיב. כשאתה שומע את סבתא שלך מתארת את זה כך זה מחלחל לך בראש וזה לבטח ישאר עוד הרבה זמן".
לאה מקשיבה לבן. "כשתום הנכדה שלי היתה באושוויץ וצילמה את עצמה עם דגל ישראל על פסי הרכבת, זה היה לי קשה. מצד אחד הייתי גאה בנכדה שלי שהיתה שם עם משלחת של משרד הביטחון. מצד שני היה לי קשה כי אני מעולם לא חזרתי לשם. היה לי קשה גם לספר את הסיפור שלי בהתחלה. כשנולדו לי הנכדים ובעיקר הנכדות מערן והן ביקשו לשמוע את הסיפורים, אז אני נפתחתי והתחלתי לספר".
בן, אתה מבין אחרי המפגש הזה שאין שום מקום לשירי שואה במגרשי הספורט כאן בארץ?
"אסור וצריך להוקיע את זה. המילה שואה לא יכולה להיות חלק מהשירים של אוהדי הספורט בארץ. זה לא יכול להיות. זה זול מדי. זה שימוש אסור בדבר הגדול הזה במקום שלא שייך לזה".
לאה: "בבקשה, תשאירו את השואה מחוץ לספורט. מי שמשתמש בזה לא מבין את המשמעות של המילה שואה".
בן: "בפעם הבאה שאשמע את זה במגרשים תהיה לי צמרמורת. חלחלה. הסיפורים האלה מכניסים את הכל לפרופורציות. מי ששר את זה, לא חושב ולא מבין. אין דבר יותר גדול ויותר חמור מזה".
לאה, מה את אומרת על המדינה?
"זו לא המדינה שחלמנו עליה. כואב לי לשמוע שגונבים ופגעים ורומסים את החלשים. אני גם לא מאמינה שאחרי שניצולי השואה יילכו מהעולם, יזכרו את מה שעברנו שם. אני רואה איך הישראלים חוזרים לגרמניה והולכים לבלות שם בבתי בושת ובכל מיני מקומות. אני הייתי עם בעלי בוינה באוסטריה פעם אחת לפני הרבה שנים וביקשתי לעזוב מהר. לא יכולתי לנשום את האוויר. לא מזמן קראתי ספר על גירוש יהודי ספרד. מישהו היום זוכר מה היה שם? כמו שלא זוכרים מה היה שם, ישכחו מה אנחנו עברנו בשואה".
בן: "לא נשכח ולא ישכחו סבתא. בזכותכם אנחנו כאן. לא ניתן שישכחו את זה".