משפחת סופר על: הסיפור המטורף של שאמבלי הצרפתית והאחים לוזי

בווידאו: המשתכרים הגבוהים ביותר בכדורגל העולמי

רציתם פעם להקים מאפס מועדון כדורגל משלכם? לנהל אותו, לשחק בו, לאמן אותו, להתקדם איתו בהדרגה, להתמודד מול הכוכבים הגדולים - לא במחשב, אלא במציאות. ובכן, שני אנשים הצליחו להגשים את החלום המופלא הזה ולהפוך אותו למפעל חיים. ביום שישי צפויה שאמבלי הקטנטנה להבטיח את עלייתה לליגה הצרפתית השניה, ובכך תהפוך רשמית למועדון כדורגל מקצועני, 30 שנה אחרי שנוסדה בידי שני אחים, פולביו וברונו לוזי. בתקופה זו היא עלתה לא פחות מ-11 פעמים, לא ירדה מעולם, ולאורך כל שלושת העשורים היו לה שני מאמנים בלבד - שני האחים האלה. אין סיפור יפה יותר, וזה הדבר הכי קסום שתקראו השנה.

הכל החל ב-1989, כאשר פולביו לוזי בן ה-27 ואחיו ברונו בן ה-24 הקימו את קבוצתם. הרעיון התגלגל כבדיחה משפחתית במשך שנים, אבל אז, ברגע מוזר אחד, הם החליטו ללכת על זה באמת. סתם, בשביל הכיף. כי הרי מה כבר יכול להשתבש? במקרה הגרוע ביותר, תמיד אפשר לסגור את הבסטה כבר מחר. הם התגוררו בכפר כ-50 קילומטרים צפונית מפריס, ובדקו אופציות למיקום בסביבה. בעיירה הקטנטנה שאמבלי, כולה 10 אלף תושבים, כבר היה מועדון כדורגל אחד, אבל ראשיו הציעו לאחים מגרש נטוש ללא יציעים על שפת הנחל. זה הספיק.

פולביו וברונו הלכו לאביהם, ואלטר לוזי, וביקשו סיוע כספי קל כדי להניע את העסק. "יצאתם לגמרי מדעתכם, אבל אין בעיה. אזרום איתכם", השיב ואלטר - ומונה מיידית לנשיא המועדון בישיבה המשפחתית בסלון. פולביו אהב טקטיקה, אז הוא קיבל את תפקיד המאמן. במקביל, הוא גם היה הבלם, כי בהיעדר כישרון מינימלי הוא ידע בעיקר להרחיק את הכדורים. ברונו דווקא ניחן בטכניקה משובחת - עד כדי כך שאפילו הוזמן פעם למבחנים בקבוצה מהליגה השלישית (ולא התקבל). הוא שיחק, כמובן, כחלוץ, והיה אמור להיות הכוכב הגדול של שאמבלי.

כעת היה צורך לבחור את הצבעים ואת הסמל. ואלטר לוזי, איטלקי שהיגר לצרפת בגיל 18, היה אוהד אינטר שרוף. פולביו הלך בעקבותיו, אבל ברונו מרד במסורת המשפחתית ותמך בהפגנתיות ביובנטוס מאז שהוא זוכר את עצמו. אז הוא הציע פסים שחורים-לבנים, אולם הפסיד בהצבעה הדמוקרטית לשני הקולות של נראזורי. בנוסף, לבחירה בשחור-כחול היה גם הגיון כלכלי מובהק. האחים בדקו וגילו כי אין באיזור קבוצות עם צבעים כאלה, והמשמעות היתה פשוטה - היעדר צורך במדי חוץ. דהיינו, חיסכון של 50 אחוזים בהוצאה על מדים. לא רע.

בכלל, היו אלה ימים שמחים מאוד עבור אוהדי אינטר. ב-26 במאי 1989 ניצחו חניכיו של ג'ובאני טרפאטוני במשחק העונה את נאפולי של דייגו מראדונה, בזכות כדור חופשי אדיר של לותאר מתיאוס בדקה ה-83, והבטיחו זכיה בסקודטו כאשר נותרו עוד ארבעה מחזורים לסיום העונה. היתה זו אליפות ראשונה אחרי בצורת של תשע שנים, והאושר לא ידע גבול. במסגרת החגיגות, עוצב גם הלוגו של שאמבלי כך שהזכיר מאוד את זה של אינטר. ב-1 ביוני, המועדון החדש הוקם רשמית ושובץ לתחרות הכי נמוכה בדירוג - הליגה ה-13 בצרפת.

איכשהו, הצליחו האחים לגייס יותר מ-11 שחקני סגל, כולל חברים ותיקים מבית הספר, אבל לא כולם תמיד היו זמינים, ולעתים אפילו אבא ואלטר בן ה-53 התייצב בהרכב. התנאים לא היו מזהירים, בלשון המעטה - חדר הלבשה מתפרק בלי מקלחת, עם שירותים בחוץ. הנהר היה קרוב במיוחד, ובהיעדר יציע הכדורים עפו הישר לתוכו בתדירות גבוהה. בימים גשומים, הוא אף עלה על גדותיו, והדשא הוצף.

ואולם, פולביו לוזי התגלה כמאמן בחסד. הוא החדיר בשחקנים מוטיבציה מיוחדת, הוביל אותם בעצמו לקרב גם כאשר המים הגיעו עד הברכיים, בעוד ברונו לוזי ליהטט בחוד. הוא היה אגואיסט שלא אהב למסור, אבל הפעולות האנוכיות שלו הסתיימו מדי פעם בשערים נאים, ומעמדו היה יציב. ככה זה כשאתה מקים את הקבוצה, אביך הוא הנשיא, ואחיך הוא המאמן. והתלכיד הזה הצליח מעבר לכל הציפיות - כבר בעונתה הראשונה עלתה שאמבלי לליגה ה-12.

והנסיקה צברה תאוצה. התחלופה היתה גבוהה, מדי שנה הובאו לקבוצה שחקנים קצת יותר טובים, והתוצאות דיברו בעד עצמן. עוד עליה ב-1991, ועוד עליה ב-1994, ועוד עליה ב-1995. שם, בליגה התשיעית, ההתקדמות נעצרה לזמן מה, וב-2001 חל השינוי היחיד בעמדת המאמן בתולדות שאמבלי. "מיציתי", אמר פולביו לוזי וקידם את עצמו לעמדת הנשיא במקום אבא ואלטר שפרש לתפקיד האוהד מהכורסא. ברונו לוזי תלה את הנעליים בגיל 36, והמשפחה מינתה אותו למאמן במקום האח הגדול, בצעד שהפתיע את מכריהם.

כי הרי ברונו היה ידוע כשחקן לא קבוצתי. אפילו החברים הכי טובים לא ממש סימפטו את התנהלותו על המגרש. אז איך הוא ידריך אחרים? בקלות! התברר כי ברונו לוזי הפך מחלוץ מרושל ומאמן קפדן במיוחד. כחובב מושבע של כדורגל איטלקי מהזן הישן, הוא דגל בארגון מופתי בהגנה - הסדר והמשמעת מעל הכל. הוא עצמו דיבר במונחים של קטנאצ'ו. "אנחנו שונים בתכלית. אני אמוציונלי, ברונו רגוע. אני האש, הוא הקרח. אני האריה, הוא הדב", אומר פולביו לוזי. זה לא מפריע להרמוניה המשפחתית, אלא דווקא תורם. האחים מנהלים שיחות ארוכות כל יום, מחליפים דעות בכנות מוחלטת, מתווכחים בלי הפסקה, ובסוף משלבים את הגישות השונות על מנת להנדס את הפתרונות הטובים ביותר.

כך צמחה שאמבלי. היא עברה לאיצטדיון משודרג, עלתה לליגה השמינית ב-2002, לליגה השביעית ב-2005, לליגה השישית ב-2008, לליגה החמישית ב-2010 ולליגה הרביעית ב-2012. ככל שחלף הזמן, כך חילחלה יותר ויותר התחושה כי השמיים הם הגבול. הבדיחה הפרטית הפכה לעסק רציני, וכאשר הובטחה ב-2014 העליה לליגה השלישית, לעיני קהל שיא של 1,431 אוהדים (כן, הם ספרו את כולם), הצהיר פולביו לוזי: "המטרה הסופית היא להעפיל לליגה הראשונה". שחקנים עם עבר מקצועני צורפו לסגל, ובצרפת החלו להכיר את הפלא המשפחתי. התהודה היתה גדולה ביותר כאשר שאמלי פירקה את ריימס מהליגה הראשונה בגביע בינואר 2016.

למעשה, אז אפילו באינטר שמעו על האחים. בקיץ 2016, בעקבות פגישה עם נציגי המועדון האיטלקי, הוחלט בשאמבלי לעצב מחדש את הסמל על מנת ליצור זהות נפרדת. ואכן, זה כבר היה מותג עצמאי מצוין. עונת 2016/17 היתה מזהירה מכל הבחינות. את העליה לליגה השניה פיספסה הקבוצה רק על חודו של הפרש שערים, והאירוע הגדול התרחש במסגרת הגביע - מפגש מול האלופה שבדרך מונאקו. הנה לכם - ברונו לוזי מול קיליאן אמבפה (גם אם החלוץ היה קצת פחות מפורסם אז בתחילת דרכו). ואמבפה מצא את הרשת - הוא העלה את מונאקו ל-0:3, אבל שאמבלי חזרה ל-3:3 בזמן מפציעות בקאמבק מטורף, והפסידה 5:4 בהארכה.

זה היה משחק מכונן, והציפיות האמירו לרמה לא שפויה. איצטדיון של 3,000 צופים התמלא במשחקים מסוימים, ובקבוצה החלו להרגיש לראשונה את לחץ הקהל. היו אפילו שריקות בוז, אחרי שעונת 2017/18 נפתחה עם נקודה אחת ואפס שערי זכות בחמישה המשחקים הראשונים. ברונו לוזי המתוסכל הודיע אז על התפטרותו כדי לזעזע את המערכת, אך התגובה היתה צפויה - פולביו לוזי דחה את האפשרות על הסף. האח הגדול שמר על האח הקטן, והמשך העונה היה מעודד הרבה יותר - שאמבלי העפילה לחצי גמר הגביע בזכות 0:1 על שטרסבורג ברבע הגמר.

זה היה אמור להיות היום השמח של משפחת לוזי, אך הוא הפך ליום הטרגי ביותר - שעות ספורות אחרי הניצחון הענק הלך אבא ואלטר לעולמו. חצי הגמר הוקדש באופן טבעי לזכרו, וההגרלה סידרה לשאמבלי הזדמנות חלומית לעלות לגמר. באופן ביזארי, היה זה קרב בין שתי קבוצות תחתית מהליגה השלישית מול לה הרבייה, וכ-9,000 אוהדים - כמעט כל אוכלוסיית שאמבלי - עשו את דרכם לנאנט עם חלום לפגוש את פריס סן ז'רמן בסטאד דה פראנס.

השאיפה הזו התרסקה בהפסד 2:0, אבל היה גם טוויסט בעלילה. לה הרבייה אמנם קיבלה חשיפה גדולה ברחבי המדינה, ואפילו נתנה פייט נאה לפריזאים בגמר, אבל היא ירדה לליגה הרביעית. שאמבלי צברה נקודה אחת יותר ושרדה, בעוד ברונו לוזי דוחה הצעה מפתה לאמן את ויצ'נזה בליגה האיטלקית השלישית. "אני נאמן למועדון האהוב שלי", הוא הכריז, אם כי הודה כי העזיבה אפשרית ב-2019.

כעת העזיבה הזו ממש לא עומדת על הפרק, כי המשפחה בדרך להרפתקה מדהימה. אחרי שינויים גדולים בסגל בקיץ, איש לא העלה בדעתו שהעליה אפשרית. אפילו כאשר העונה הנוכחית החלה ברצף הצלחות, הציב פולביו לוזי מטרות ריאליות: "נשמח לסיים במקום השישי. אם יזדמן לנו להשיג יותר, ננסה לקחת את הצ'אנס". והצ'אנס הגיע. בליגה צמודה מאוד שמתאפיינת בחוסר יציבות, מאזן ביתי נדיר ללא הפסד עושה את העבודה. ארבעה מחזורים לסיום, מדורגת שאמבלי במקום השני, בהפרש 10 נקודות שלמות מלאבאל השלישית. העליה ודאית, והיא תובטח מתמטית ביום שישי, או בשבוע הבא.

השינוי יהיה קיצוני, והמעבר לליגה מקצוענית לא יהיה קל. לשם התחלה, תזדקק שאמבלי לבית חדש, והיא כבר מנהלת משא ומתן עם איצטדיונים מערים גדולות יותר באיזור. היא גם תצטרך לאתר שחקני חיזוק משמעותיים. התקציב יהיה גדול יותר מ-2.2 מיליון יורו כי הוא אחד הנמוכים אפילו בליגה השלישית. אופי המועדון כבר לא יהיה אותו דבר. ואולם, המשפחה מוכנה. הליגה הראשונה נראית לפתע בהישג יד. עוד עליה אחת לאוסף - והם יהיו שם, לצד כל השמות הגדולים. 30 שנה אחרי שצללו עם חיוך שובב אל הלא נודע, האחים קוצרים את הפירות. פולביו כבר בן 57, ברונו יחגוג בחודש הבא 54, אבל העתיד עוד לפניהם. מי יודע, אולי יום יבוא והם יקיימו משחק אמיתי מול אינטר. עכשיו כבר יש להם מספיק כסף למדי חוץ.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק