בשבת קרה של אמצע ינואר, שלושה ימים אחרי המעבר של ירדן שועה למכבי חיפה, בני יהודה סיימה ב-0:0 עם הפועל רעננה באצטדיון רמת גן. לאחר המשחק יוסי אבוקסיס נראה כבוי, חזר על סיסמאות שדקלם לכל אורך השבוע ושספק אם הוא עצמו האמין בהן. זו הייתה פניית פרסה ברורה לעונה של אבוקסיס ושל השחקנים שלו. רק לפני חמישה ימים הם חגגו ניצחון ענק על הפועל באר שבע, והנה הם עכשיו מתמודדים עם הפגנות של אוהדים וללא הכישרון הכי גדול שלהם.
בנקודת הזמן ההיא נדמה היה שבני יהודה לא תתאושש. היא באמת לא ממש יצאה מזה, בשלב מסוים אפילו פלירטטה עם הפלייאוף התחתון, אבל אבוקסיס ייצב חזרה את הספינה. זה אולי לא היה מבריק ויפה, אבל כן היה מספיק טוב כדי להישאר בשישייה הראשונה ולהגיע לחצי גמר הגביע. לאירוע הזה הוא כבר עשה הכנה נפרדת, וכשאבוקסיס, כשחקן וכמאמן, מפוקס על משחק אחד הוא נוטה להשיג את התוצאה שהוא רוצה.
הגדולה של מאמן לא באה לידי ביטוי רק ביכולות הטקטיות שלה, אלא בעיקר בעוצמות שיש בו כדי לחלץ קבוצה ממשבר. בני יהודה, למי שלא זוכר, פתחה את 2018/19 בהפגנות מחוץ לאצטדיון הי"א באשדוד, אחר כך הגיעו דיווחים על מועמדות של אבוקסיס למכבי חיפה, והיו גם את המכירה של שועה, המחאות של האוהדים, רצף של הפסדים מביכים ועייפות טבעית של סגל קצר. על כל אלה אבוקסיס התגבר. משני ערבים שכללו את ארבעת המאמנים הטובים בארץ העונה (איביץ' ראשון בפער גדול ואחריו אבוקסיס, דראפיץ'-ברדה ואביטן, לא משנה באיזה סדר) הוא יצא המנצח הגדול. הניצחון הזה שייך לו.
במהלך המחצית הראשונה בני יהודה לחצה גבוה. הגנת מכבי תל אביב הסתבכה, אבל הצליחה לחלץ את הכדורים מחלק המגרש שלה בדרך למתפרצות יפות וכמעט-מסוכנות. בהתחלה זה אולי לא עבד לזהובים, אבל זה היה סטייטמנט. אבוקסיס שידר לאיביץ' שהוא לא מפחד ושהוא ישתמש בטקטיקה של היריב שלו כדי לנצח. עשר דקות להפסקה הלחץ התחיל להשתלם, ההגנה הצהובה איבדה כדורים ואם לא קבלת ההחלטות השגויה של מאוויס צ'יבוטה ועוד קצת נאיביות של דולב חזיזה, הזהובים היו יורדים ליתרון במחצית.
לתומי סברתי אז שחלון ההזדמנויות של בני יהודה מתחיל להיסגר, שהיא חייבת להבקיע בחלק הראשון של המחצית השנייה. עם סגל קצר ועייף, נראה היה שהמחיר שהאנרגיות הגבוהות שהשקיעה יהיה גבוה ובאיזשהו שלב מכבי תל אביב תעביר הילוך. לא בכדי חיכה איביץ' לדקה ה-72 כדי לערוך את החילופים הראשונים שלו, אבל ליובל אשכנזי היו תכניות אחרות והוא עשה מה שאף אחד לא עשה העונה לפניו - תפס את ראיקוביץ' מצלם כדור בדרך לרשת.
זו הרוח של בני יהודה, במשחק אתמול וגם ברמה ההיסטורית. באנגלית קוראים לזה Bend but don't break - מועדון שנחשף לכל כך הרבה משברים ותמיד, תמיד ידע לצאת מהם. עכשיו מחכה לה מכבי נתניה בחיפה. לא משנה איך זה ייגמר, מהמשחק הזה תצא קבוצה שהגיע לה לזכות השנה בתואר.
זה היה הספסל של מכבי תל אביב אתמול: דניאל טננבאום, אופיר דוידזאדה, מאור קנדיל, ז'איר אמאדור, איתן טיבי, ארון שוינפלד ואלירן עטר. רק השניים האחרונים הם שחקנים עם אופי התקפי מובהק, רק אחד מהם הוא שחקן מוכח שיכול לשנות משחק. אף לא אחד מהם הוא דור מיכה.
אי אפשר להמעיט בחשיבות של מיכה למכבי תל אביב. ברגע שהוא נפצע ובכה בשבת, אוהדי מכבי תל אביב בכו אתו. לא על המשחק מול מכבי חיפה, אלא בדיוק על המפגש הזה, על חצי הגמר. מיכה היה מאוד חסר לצהובים אתמול, היו שם יותר מדי כדורים שהגיעו לרגליים של דור פרץ ודן גלזר והסתיימו בקול ענות חלושה במקום במגע קסם ששם חלוץ באחד על אחד מול שוער.
ועדיין, גם אם תאורטית עם מיכה זה היה נראה אחרת, מכבי תל אביב היא אלופה גאה, הדומיננטית באלופות ישראל. תמיד אפשר להציב את כנגד הטיעון ש"קבוצה טובה לא תלויה בשחקן אחד" דוגמאות כמו מסי או רונאלדו, אבל מיכה הוא לא מסי ולא רונאלדו. לא ההיעדרות שלו היא הסיבה להפסד הישראלי הראשון העונה של מכבי תל אביב.
מה כן יכולה להיות הסיבה? האם אלה חגיגות האליפות שאיביץ' כל כך רצה להימנע מהן אבל הגיעו לבסוף, גם אם בצורה מתונה? האם זה אצטדיון טדי, שמכבי תל אביב כל כך לא אוהבת והפסידה בו בשני משחקי גמר רצופים (וגם השנה לא ליקקה שם דבש מול בית"ר ירושלים)? אולי זה הכול מהכול ואולי זה כלום מכלום, אבל דבר אחד שוב הוכח: גביע הוא מפעל מסוג אחר. זו מודעות אחרת, זו הכנה מנטאלית אחרת, זו התייחסות שונה. מה שעבד למכבי תל אביב ולאיביץ' מול בני יהודה בליגה, כשהפכו פיגור של שער לניצחון, לא החליק בגרון בגביע. למשחק אחד מכבי תל אביב של איביץ' הפכה למכבי תל אביב של וידיגאל, באותו אצטדיון, כמעט באותו מעמד ומול אותה קבוצה.
אחרי האליפות בשבת נותרו למכבי תל אביב שתי משימות: זכייה בגביע ועונה עם 0 הפסדים. ניצחון אמש היה מאפשר לצהובים להמשיך להתאמן בליגה חסרת העניין עד ה-15 במאי. ההדחה גרמה לכך שגם המשימה המשנית קיבלה פגיעה, ולא בטוח שלשחקנים תהיה כעת את אותה תחושת שליחות. אחרי שבשבת מכבי תל אביב הורידה את המסך על העונה של היריבות, ייתכן שאתמול בני יהודה הורידה את המסך על העונה של מכבי תל אביב.
באיזשהו שלב מישהו יהיה חייב לעשות סדר עם ה-VAR. אחרי ההתלהבות של השימוש הראשון במחזור הפתיחה של הפלייאוף, הגיעו אירועי השבת בפתח תקווה וחצי הגמר. לא בטוח שהגיע אתמול למכבי תל אביב פנדל (אני אפילו מקבל את ההסבר של השופטים), אבל מן הראוי היה שהעניין ייבדק בזמן אמת ולא ייפטר בהסבר מגומגם אחרי שריקת הסיום. המצלמה קיימת כדי להסיר ספק, לא כדי ליצור אותו. במצב כל כך עדין, גרינפלד היה חייב ללכת לבדוק בעצמו האם איסמעילה סורו נגע ביד. אם כל האש אחרי האירוע הזה מופנית לזיו אדלר ואם האחריות העיקרית נופלת עליו, משהו במנגנון לא פועל נכון כרגע.